ספר זה נכתב מתוך אהבה, כאב ושבר, שהצמיחו פתח לתקווה. זהו רומן על חייו האישיים של הסופר, גיבור הספר, הכתוב […]
פרק ראשון
עניין משפחתי
נולדתי בבולגריה, כפי שבוודאי הייתם מנחשים, לו שמעתם אותי אומר זאת. המאורע התרחש בעיר סופיה היפהפייה, בשליש הראשון של המאה העשרים, מבלי להשאיר סימנים מיוחדים על דפי ההיסטוריה. הוריי שמחו, ודאי, כדרכם של הורים, אם כי למען האמת האבסולוטית, הם השתוקקו לבת, שהייתה משלימה להם את הרכב המשפחה האידיאלית – אבא, אימא, אח ואחות. הם אף הכינו שם נאה עבורי, יוליה, אם נתעלם מסופה המר אצל שקספיר, אך הגורל פסק את פסוקו, הכרומוזום כרימזם את כרימזומו וקבע את מין הילוד ואני נקראתי על שם סבי האהוב, יוסף, אותו אני נושא בגאון עד עצם היום הזה.
הוריי גידלו אותי באהבה ובפינוקים, אולי בגלל רגשי אשם על רצונם דווקא בבת, או בשל אישיותי הקורנת והמקסימה, דבר שאני בחרתי להאמין בו. למעשה, היחיד שהושפע מאוד והוטרד לא מעט מהגעתי לעולם הזה, היה אחי – בובי, ששמו האמיתי – נסים, על שם סבי השני, אך אף אחד לא קורא לו כך, חוץ מהשלטונות הביורוקרטים. שש שנים הוא גדל כבן יחיד ונהנה להיות הנכד הראשון ומרכז ההתעניינות של המשפחה המורחבת. לפתע, הוא הפך להיות שותף, ומבחינתו שותף זוטר, בעסק המשפחתי הקטן. למזלי, הוא היה ילד טוב, וכך הוא עד היום הזה למען האמת, וידע להתגבר בגבורה על הקטסטרופה בדמותי, שנפלה על ראשו, מלא תלתלי הכבש השחורים.
הזיכרונות הראשונים שלי הם מביתנו החדש, אליו עברנו כשהייתי בן שנתיים. היה זה בית יפה ומרווח בקומה הרביעית של בית דירות חדש ומטופח. חדרים גדולים, מאווררים וטובלים בשפע אור. הכניסות אל שני חדרי שינה מעוטרות בקשתות מסוגננות וביניהם חדר המגורים הגדול, שריצפתו פרקט מעץ הדובדבן, עליו אהבתי להחליק, גרוב גרבי צמר, כדי להבריקו, כמצוות אמי. הנוף הנשקף מהחלונות הגדולים גלש לאורך הרחוב היפה ביותר של העיר, היא שדרת "צאר אוסוובודיטל" (המלך המשחרר). השדרה הזאת הינה אחד מפלאי עולמי. היא הייתה מאוד רחבה ומורכבת משלושה מסלולים, שני הקיצוניים משמשים לתחבורה הציבורית, ובעיקר לחשמלית הירוקה בעלת שני הקרונות ומעליהם מתנוססת קשת מתכת, המחוברת לכבלי החשמל. משני צדיו שתי מדרכות, בתוכם ולאורכם צומחים עצי ערמונים תמירים, בעלי נוף עבות, המצל על המדרכות. המסלול המרכזי הוא גולת הכותרת של השדרה כולה. הריצוף המיוחד, הבנוי מלבנים צהובות ומבריקות, הבהיק לאור השמש והפך את המקום למשהו קסום הלקוח, אולי, מהסרט שבו דורותי צועדת אל ארץ עוץ. רבות נסעתי ברחבי העולם ולא ראיתי עוד רחוב הדומה לרחוב האהוב שלי. אני רואה אותו בדמיוני כאילו אני שם כעת, למרות שכף רגלי לא דרכה בו למעלה מחמישים שנה.
גרנו בשכונה יוקרתית, לא רחוק מארמון המלך. מולנו, מעבר לשדרה, השתרע גן יפהפה, שהמלך תרם לילדי הבירה. "גן המלך" קראנו לו ואכן, היה ראוי לשמו כי היה משופע במשחקים, מתקנים, ברכת שחיה, כרי דשא מטופחים והרבה פרחים, שיצרו הרמוניה של צבעים וריחות. דרומה מביתנו גלשה השדרה הצהובה לעבר גשר גדול, שעל ארבעת פינותיו התנוססו נשרים פרושי כנפיים, עשויים מתכת יצוקה, מלאכת מחשבת. אהבתי להביט על העופות המלכותיים האלה ואפילו קצת פחדתי מהם. הוא אפשר מעבר מעל תעלת בטון רחבה, שניקזה את מי הגשמים. הגשר המהודר היווה סיומת הולמת לשדרה הקסומה של הלבנים הצהובות. בהמשכו דרומה, התחיל הכביש לקונסטנטינופול.
מימין לו התפרס גן גדול ומטופח, "גן בוריס" שמו ואם לא ניחשתם עדיין, הרי הוא מלך בולגריה. הגן היה חובק עולם ואם לא נזהרתם, הייתם יכולים ללכת לאיבוד בקלות מרובה. גן מקסים ביופיו, במיוחד בגלל הוורדים הרבים, הפרח הלאומי של בולגריה, ממנו מפיקים את שמן הוורדים המהולל. אינני יודע כמה זני ורדים יש שם, אך אני זוכר את עושר הצבעים המדהים. מהלבן הבוהק דרך הוורוד, האדום, הסגול ועד קרוב לשחור. ממש חגיגת צבעים המלטפת את העיניים ומגרה את הנחיריים בניחוחות עדינים, הממלאים את הנפש ברצון עז לנשום עמוק ולהשתכר. עצי האלון הגבוהים והמפותלים, שעל ענפיהם אהבתי לטפס, יצרו איים גדולים של צל, מעל הדשא הירוק והצפוף, שכה נעים היה להתגלגל עליו.
ממש בכניסה השתכשכו מימיו של אגם גדול, שנבנה לרווחתם של המבקרים. במרכזו צף לו אי קטן ועליו בית קפה מסוגנן ונאה. אפשר היה להגיע לשם או בעזרת סירות קטנות ואופני מים, או דרך גשרון מקומר, שחיבר את האי ליבשה. בחורף האגם היה קופא למשטח החלקה מרהיב, שהיה הומה בהמוני בני אדם המחליקים להנאתם.
הגן שפע שבילי חצץ לבנים ומפותלים, אשר יצרו פינות חמד, עם ספסלי מתכת בעלי מושבים מעץ אלון. על הספסלים האלה ישבו זוגות נאהבים, שהחזיקו ידיים ונהנו מהפסלים הרבים ומאווירת הרוגע האופפת אותם. לי הייתה פינה מיוחדת, שאהבתי לבוא אליה עם עוזרת הבית שלנו, פטרה. ליד אלון ענק, נשען על צדו כד גדול ממדים. אני הייתי מתכרבל בתוכו ומבלה שעות נפלאות של חלומות בהקיץ, עד שהיו מוכרחים לקחת אותי משם כמעט בכוח.
ביתנו נבנה על ידי חברה ממשלתית ואמי דאגה כל חודש לשלם את המשכנתא, אם אכן הייתה כזו. הדירה הייתה בקומה הרביעית וכללה שלושה חדרים גדולים, מטבח ומקלחת עם אמבטיה, דבר שהיה חדשני ביותר לאותם הימים. שני חדרי השינה היו משני צדי הסלון. חדר ההורים היה גדול ובו ארון אגוז בעל פוליטורה כהה ומבריקה עם שתי דלתות בעלות קימור גלי ובתוכו סדינים ומגבות, חולצות ולבנים, מסודרים בדיוק מופתי ומחוברים בסרטים ורודים, כאילו הביאו אותם כרגע מהחנות. המיטות היו עשויות מתכת ירוקה והקצוות כולן מפליז מבריק, שבראשן כדורי פליז גדולים שאהבתי לשפשף, כדי להבריקם עוד יותר. החדר שלנו, כלומר של אחי ושלי, היה מעברו השני של הסלון ומלבד המיטה הרחבה, בה ישנו שנינו יחד, דבר שהיה לשביעות רצוני המלאה, לא כן אחי שסבל את כל השתובבויות שלי באיפוק ראוי להערכה, היו בו ארון צנוע ושולחן כתיבה, עליו אחי הכין את שיעורי הבית שלו בנאמנות ובקפדנות, שאני לא בורכתי בהן. שתי דלתות אלון, בהן תשעה ריבועים שווים ומגולפים, חיברו את חדרי השינה לחדר האורחים, שם מתאים הרבה יותר מכל מילה אחרת, כי הוא אכן היה לשימושם הבלבדי של אורחינו הרבים. אני התבקשתי בצורה חד-משמעית, על ידי אמי, לא להסתובב שם ללא מטרה מוגדרת, שעל פי רוב באה לידי ביטוי בעזרה לניקוי רצפת הפרקט, שכבר הזכרתי קודם. בקיר המערבי של החדר היה חלון גדול מכוסה בווילון תחרה נהדר, מעשה ידיה של אמי. לידו, בקיר הדרומי, עמדה כוננית מעץ אגוז ששימשה את אמי לאחסן בה את מערכות האוכל היקרות, כלי הבדולח ואת מערכות הקפה היפניות היפהפיות, שהיו מתנות חתונתם של הוריי. על הכוננית עמד שעון עשוי חרסינה וזכוכית, בדמות מלאכית שמימית או לפחות, כך היה נדמה לי. ממולה עמדה הספה, מרופדת בד קטיפה רך ובצבעי בורדו ואדום עתיק. הידיות המעוגלות והרכות שלה היו יעד מועדף שלי לרכיבה, כמובן רק כאשר אמי לא הייתה בבית. ליד הקיר המזרחי עמד שולחן האוכל הגדול, שכאשר נפתח הכיל לפחות שנים עשר מקומות ישיבה. מסביבו, שישה כיסאות מרופדים בעור חום, כצבע האגוז המבריק.
השולחן היה מבצרי, כשאני ספון מתחתיו על הלינוליאום הכחול ובין רגליו המעוגלות כרגלי הכיסאות. הוא היה ברשותי כמעט כל השבוע, כי אנחנו אכלנו עליו רק בסופי השבוע, כאשר אבי היה חוזר מנסיעות עבודתו.
אבי היה סוכן נוסע של מפעל לייצור בדים, ורוב השבוע היה סובב בערי בולגריה השונות. אני חיכיתי ליום שישי, יום שובו של אבא, בקוצר רוח, כדי להשתתף בטקס פירוק המזוודות ולזכות באחת מאותן מתנות שאבא נהג להביא לי, לאימא ולבובי. כמו מכונית מעץ מגאברובו, או סט עפרונות צבעוניים מפלובדיף וכלבלב קרמיקה מפלבן. אחי קיבל אביזרי למידה למיניהם ואמי זכתה במוצרי אופנה שונים. אהבתי את הציפייה לימי שישי אלו ואהבתי שאבא היה שוב בבית, כי סדר היום שלנו היה משתנה לחלוטין.
רוב השבוע אכלנו במטבח המרווח. אימא השתמשה בתנור מתכת גדול ושחור. ארבע פתחים לו עגולים, שכוסו על ידי טבעות מתכת הנכנסות זו לתוך זו. הוא היה תמיד מצוחצח ומבריק, על אף היותו בשימוש יום-יומי מפרך. מסביבו, להגנה, נפרס צינור פליז לא פחות מבריק, שעליו אימא הייתה תולה את מגבת הריבועים בירוק לבן. הפחם שלו היה מאוחסן במרתף ואחד התפקידים של אחי היה להעלות מדי פעם את הדלי המיוחד, המלא בפחם, כשאני עוזר לו, כלומר מפזז ומדלג לפניו ואחוריו, מוציא אותו משלוותו, עד אשר היה תופס אותי בכף ידו הגדולה, לוחץ בחוזקה ומזהיר אותי בשקט לבל אפריע לו להגיע עם הדלי הכבד עד למעלה, בשלום.
אחי היה מבוגר ממני בשש שנים ובשבילי הוא היה האדם המושלם ביותר עלי אדמות. הערצתי אותו וחלומי היה להידמות לו בכל. הוא היה גבוה, רחב ובנוי לתלפיות. כתפיו רחבות, גופו שרירי ורגליו מוצקות. ראשו היפה שפע שיער שחור וצפוף, מסולסל כולו בתלתלים קטנים וצפופים, שהזכירו פרווה של כבש. אלמלא עורו הבהיר אפשר היה לחשוב שזה ראש של כושי. שיער זה גרם לאחי אי נוחות, בלשון המעטה, והוא במשך שנים ניסה ליישר אותו בעזרת רשת מיוחדת שכל ערב, לפני לכתו לישון, היה מותח על ראשו, כדי ליישרו. פניו היו סמכותיות, בעלות מבע מעורר אמון. על אחי אפשר היה לסמוך, ואני אכן סמכתי עליו ללא ערעור. יכולתי לספר לו הכול וידעתי שתמיד אמצא אצלו אוזן קשובה. הוא הגן עליי תמיד, וזה קרה לעתים קרובות. סגידתי המתלהבת לא תמיד נעמה לו, כי על פי רוב הייתי עובר את הגבול בכל דרך אפשרית, כדי לעורר את תשומת לבו ולהוכיח את קיומי הפעלתן. אהבתי את אחי אהבת נפש, שבמשך השנים התעמקה והלכה, התחזקה והלכה, השתבחה והלכה.
אימא הייתה מלכת המטבח שלנו. אני מודע לכך שהיום זה לא נשמע "politically correct" אך היו לה כל הכישורים האפשריים לכך. אנו בילינו את רוב זמננו במטבח. הוא היה חדר המגורים האמיתי שלנו. היה מרווח מספיק כדי להכיל, בנוסף לתנור, גם שולחן עץ מאסיבי ששימש את אימא כשולחן עבודה, שלושה כיסאות ולאורך הקיר עמד ה"מינדר", ספונת צרה וארוכה, מרופדת במזרון צמר ומכוסה בשטיח מעשה ידיה של אימא. בין השולחן לתנור היה פרוש על הרצפה שטיח עשוי משרוכי בד צבעוניים.
אהבתי להתבונן באמי בשעת עבודתה. היא הייתה בשלנית יוצאת מן הכלל גם במושגים אובייקטיביים. התענגתי לעקוב אחרי לישת הבצק ומתיחתו בידיה המאומנות, עד שהפך להיות עלה דקיק ורחב, ממנו הכינה את ה"בואיקוס האפרוז'אלדאדוס" הנפלאים שלה, ה"פריז'אלדה" עם גבינה בולגרית, ה"צ'יקור" המתגלגל עם תרד והבקלווה הזהובה והדבשית. לעתים הייתי יושב לידה, ראשי בחיקה והיא מספרת לי, בשפתה המיוחדת, טבולת ההומור, על משפחתה המיוחדת.
היא הייתה הבת הבכורה לשש אחיותיה ולאחיה היחיד. מכאן שמה, בוקה, שפירושו בכורה, אם כי שמה הרשמי היה מזל. אמה, לינדה, הייתה אישה חולנית כבר אז ועול הטיפול בבית ובילדים רבץ עליה. היא מילאה את תפקידה המסובך באהבה וביעילות וידעה לספר לי בהמון חן את שעבר עליה. אני הקשבתי לה בשקיקה, נהנה מהרגעים האלה, שנחקקו בזיכרוני כחוויות מלאות.
***
אני כותב, רכון עדיין, על דפי הפוליו הישנים, כאשר דפיקה בדלת מפסיקה בגסות את תחושות האושר שאפפו אותי. בקושי רב אני חוזר למציאות העגומה, שמלווה אותי כבר יותר משנתיים. הדפיקה בדלת נשנית ואני נחפז לקבל את פניה של מנהלת הקהילה של הקיבוץ. הזמנו אותה על מנת להתייעץ על איך ומה, לקראת הצעד הגורלי שעמדנו בפניו.
היא אישה גבוהה וחזקה, בעלת ארשת פנים רצינית וחמורת סבר. אני דווקא חיבבתיה, אולי בזכות אביה, אותו הערצתי ובוודאי עוד יוזכר בהמשך. היא הופתעה מפנייתנו לקבל פרטים על הדברים שמגיעים לחבר קיבוץ, אשר שוקל עזיבה.
היא ניסתה לשכנע אותנו לוותר על הרעיון המסוכן והקשה, בהדגישה במיוחד את גילנו המבוגר. אחרי שיחה שקטה ומנומסת, הבטיחה להביא לנו את כל החומר הרלוונטי. ביקשנוה לא לפרסם את לבטינו, כי רצינו להודיע על כך רק אחרי שנדע את כל הפרטים וההחלטה תהיה סופית. היא נענתה לבקשתנו ברצון ונפרדה מאיתנו במעין אזהרה: "יהיה לכם קשה." לא תיארנו לעצמנו עד כמה צדקה. חזרתי לחדרי הקט והדחוס ושקעתי מחדש בכתיבה.
***
על ה"מינדר" במטבח למדתי לקרוא בעצמי ועד היום אינני יודע איך. הייתי בערך בן ארבע ואהבתי מאוד לקחת את העיתון ולהביט בו בצורה כפייתית, כדי להבין את פשר הסימנים המופלאים, שאחי ידע להפוך למילים בעלות משמעות.
לפתע התגלה לי שגם אני מתחיל להבין את סוד צירופן של האותיות. בתחילה, זוגות בודדים, שהפכו עם הזמן למילים, עד שהצטרפו למשפטים שלמים, שמשמעותם התחילה להתבהר ולהתגלות, כמשהו מוכר לי. שעות הייתי יושב ומגמגם במוחי את צירופי האותיות, עד אשר הייתי מצליח לסיים לקרוא את העיתון. לא ייחסתי למעשיי חשיבות מיוחדת, שחשוב לידע בו את הסובבים אותי, עד שהדבר התגלה לאמי באופן מיקרי למדי.
באחד מימי הקיץ, בשעות אחר הצהריים, כאשר קרני השמש הזהובות ליטפו את שערות ראשי הבהירות והמתולתלות, שהגיעו עד כתפיי כשערותיה של ילדה, ישבתי לי על "המינדר" וכהרגלי, קראתי בעיתון בקולי קולות, כי רק כך הייתי מסוגל להבין את הכתוב. אימא בישלה שעועית וטיגנה את הקציצות המשגעות והעסיסיות שאהבתי כל כך. בהכירה את חולשותיי, תקעה קציצה במזלג הגדול ששימש אותה בטיגון והגישה לי. כנראה לא שמעתי אותה, כי היא הרימה את קולה ואמרה:
"פאשאריקו (גוזלי), למה אתה צועק כל כך?"
פניתי אליה מופתע ואמרתי בשמץ עלבון:
"מאמא, אני קורא בעיתון, את לא שומעת?"
אימא חייכה את אחד החיוכים הממזריים שלה ושאלה:
"ומה כתוב שם?"
פניי לבשו את המבע החכם ביותר, שהייתי מסוגל לו ושפתיי התחילו לדקלם את מה שקראתי לפני רגע:
"הוד רוממותם, המלך בוריס השלישי והמלכה יוהנה, חובקים בן, הנסיך סימאון, אח של הנסיכה מריה לואיזה!"
השתרר שקט במטבח. אימא הביטה אליי במבט מפקפק ושאלה בשקט רציני:
"יוז'י, מה המצאת כרגע, כאילו כתוב בעיתון?" עניתי לה בשמץ של פגיעה:
"אימא, אני לא ממציא, אני ק ו ר א! הנה, כאן כתוב על הנסיך!"
הגשתי לה את העיתון, כשאני מחזיק את אצבעי על הידיעה. אימא התיישבה לידי וקראה בקול על הולדתו של הנסיך. שאלתיה:
"מה זה חובק?"
היא הניחה את העיתון על השולחן, הרימה את ידה עם המזלג, שהקציצה עדיין תקועה בו ואמרה:
"בוא, סלאדור (מתוק), תקרא לי עוד משהו."
ניצלתי את ההזדמנות ומלמלתי בחן מחושב:
"אני יכול לקבל את הקציצה?"
אמי הביטה אליי במבט רציני ובקול שקט, אך תקיף מספיק, כדי שלא אכנס איתה לוויכוח, אמרה:
"קודם תקרא לי, בסדר?"
התכופפתי מעל העיתון וקראתי:
"גרמניה ויפן עומדות לכרות ברית…"
אימא עקבה אחרי הכתוב ופניה הלבינו מהתרגשות. היא תפסה אותי והצמידה אותי אליה בחיבוק חזק, תוך שהיא מרעיפה עליי נשיקות ומלמולים:
"הגאון הקטן שלי יודע לקרוא!" חזרה על דבריה שוב ושוב, בהתרגשות גואה והולכת. למען האמת, אני לא כל כך הבנתי על מה ולמה כל המהומה. בסך הכול קראתי, דבר שכל המשפחה ידעה. בכל מקרה, ניסיתי שוב את מזלי:
"אני יכול לקבל את הקציצה?" שאלתי בזהירות, כשהצלחתי להשתחרר לרגע מפרץ רגשותיה.
"כמובן, פאשאריקו מיו," (גוזלי) והכניסה את הקציצה לפי הפעור.
מאותו יום גורלי, הוכרתי רשמית כיודע לקרוא וחיי השתנו ללא הכר. הוריי ציינו זאת בגאווה לא מובנת לי בפני כל קרובינו וידידינו הרבים. אבי ניסה להכניס אותי לגן חובה, אך בגלל גילי הצעיר לא התקבלתי. לפני שנת הלימודים החדשה שוב ניסו לרשום אותי לכיתה א', אך נדחיתי מאותה הסיבה. אחרי הכול, הייתי בשנתיים צעיר יותר והצדק היה איתם. אבי לא ויתר. נדמה היה לי, כי הוא לקח זאת באופן אישי ביותר. הוא טרח ובדק ומצא, שצריך לפנות למפקח הראשי של בתי הספר היסודיים במשרד החינוך. בעזרת ידידיו בעלי ההשפעה, השיג פגישה עם הנ"ל. אני שמחתי על כך, כי רציתי מאוד ללכת לבית הספר וציפיתי בקוצר רוח למפגש הגורלי.
ביום הנקוב הלבישה אותי אמי בחליפת המלחים החגיגית שלי, בעלת הפסים הכחולים מסביב לצווארון הרחב וחבשה על ראשי את כומתת המלחים, ששני פסים כחולים משתלשלים להם מאחור. אבי החליט לפנק אותי והזמין לנו כרכרה מפוארת בצבע כחול כהה, רתומה לשני סוסים לבנים, דבר שנראה לי מתאים ביותר לחליפת המלחים. באיזה שהוא מקום, הרגשתי כמו סינדרלה הנוסעת לפגוש את הנסיך.
הגענו לבניין גדול ומרשים במרכזה של סופיה, שם שכן משרד החינוך הבולגרי. הכניסה הייתה ענקית, בעלת שתי דלתות תאומות, עשויות עץ אלון מעובד. עלינו במדרגות השיש הרחבות, שלצדן מעקה עץ מעוגל ומבריק, שכבר תכננתי להחליק עליו בדרך חזרה. אבא נראה מעט מתוח ולפני שדפק על דלת חדרו של המפקח, סידר בתנועות עצבניות את חליפתו המגוהצת למשעי, הוריד את כובעי, החליק את חולצתי ומתח את עניבתו, שממילא הייתה מהודקת בחוזקה. הוא דפק על הדלת בהיסוס מה, ובהישמע ה"כן", פתח אותה בתנופה ונכנסנו פנימה.
לעיניי המסונוורות התגלה חדר גדול מאוד, בעל תקרה גבוהה, מעוטרת בעיטורי גבס נאים. ממולנו, מאחורי מכתבייה יפהפייה מעץ מהגוני מבריק ישב, על כורסת עור גדולה, איש קטן ורזה, שמשקפי קרן עבים קישטו את אפו הגרום ועיניים קטנות וערניות הציצו מאחוריהם. שיערו השחור היה מסורק בקפדנות, ושביל ישר כסרגל חצה אותו בדיוק באמצע. אוזניו בלטו משני צדי ראשו ופיו היה קמוץ, שפתיו דקות, ומעליהן התנוסס שפם עבות ומטופח. האיש קפץ מהכורסה והזמין אותנו בתנועת יד סמכותית לשבת על שני הכיסאות שליד המכתבייה. מבטו החד התמקד עליי ובמיוחד על עיניי, דבר שהתחיל להטריד אותי. החזרתי לו מבט אמיץ, על פי המושגים שלי, כאילו הכול תלוי ביכולתי לעמוד מול מבטו החוקר. ישבנו שלושתנו ואני שקעתי בכיסא הגדול, כך שהשולחן הסתיר ממני את עיניו. מיד נרגעתי ואז באה הפקודה:
"קום, ילד! עמוד על הכיסא!" התרוממתי בחוסר רצון ועינינו נפגשו שוב:
"טוב, תגיד לי איך קוראים לך?" פלט קצובות,
"הבינות אותי?" אבא פתח את פיו כדי לבוא לעזרתי, אך האיש היסה אותו נמרצות בידו והמתין לתשובתי.
"קוראים לי יוז'י, אבל השם שלי הוא יוסף נסימוב ואני בן חמש… ועוד… קצת." גמגמתי והוספתי:
"ואיך קוראים לך?"
האיש הצטחק מתחת לשפמו, הרים את הגבה השמאלית וענה באותה התאמה:
"פטר בוגדאנוב, בן ארבעים וארבע… ועוד קצת." הפעם פרצנו בצחוק שלושתנו:
"יוסף!!! יוז'י," ריכך את קולו:
"מאחוריי על הקיר תלוי שלט ועליו כתוב דבר מה, אבקשך להקריא לי את הכתוב בקול רם." התמתחתי וקראתי, משתדל לא לגמגם:
"התלמיד הוא התקווה של האומה הבולגרית." מבלי שהבנתי בדיוק את פשרו. האיש הנהן בהסכמה:
"טוב מאוד!" והתחיל לפלוט מילים בקצב מסחרר. כשגמר פנה אליי ופקד:
"חזור מיד אחרי מה שאמרתי! מהר!" למזלי, זה היה פתגם שהכרתי, מהסוג: "גנן גידל דגן בגן."
דקלמתי אותו בזריזות והוספתי, מבלי שנתבקשתי, את החלק הנוסף והגבתי בהתרסה:
"עכשיו תורך!"
האיש פרץ בצחוק מתגלגל, שלראשונה לא הורגש בו איום. אבי תפס את ידי בחוזקה, דבר שקטע את התלהבותי חיש מהר וגרם לי להנמיך את מבטי בבושת פנים. המפקח פנה אל אבי והתחיל לדבר איתו על כישוריי. מדי פעם בפעם הוא שאל אותי שאלות שונות, כמו: האם קראתי בעיתון, או עד כמה אני יודע לספור. אחת השאלות הייתה: אם היו לי שלוש ביצים בצלחת ואני אכלתי שתיים, כמה ביצים נשארו לי? עניתי לו שאני אוכל רק ביצה אחת ושתישארנה לי שתיים. הוא שוב צחק והמשיך לדבר עם אבי, שהראה מרגע לרגע סימנים של שביעות רצון, אף על פי שאני הבנתי מעט מאוד מהנאמר ביניהם. לבסוף קמנו, אבא לחץ את ידו של המפקח בחום, סנוור אותו בחיוכו הכובש לבבות ויצאנו משם עם אישור רשמי, המורה לבתי הספר היסודיים לקבל אותי כתלמיד מן המניין בכיתות א'.
אבי ראה בכך הישג אישי שלו. בנו, כלומר אני, התגלה כילד מחונן, דבר שבלי ספק נבע מהיותו בשר מבשרו. הוא התחיל לראות בי התגלמות של דברים, שהתקיימו בו ויעברו דרכי אל הדורות הבאים, כתרומתו הערכית למאגר הגנים המשפחתי.
במובן מסוים אני הייתי הילד של אבא, לפחות מבחינתו, לעומת אחי שהיה כולו הבן של אימא. הדבר ניכר גם ביחסו של אבא אל אחי, שהיה יחס מחמיר וקפדני, בעל דרישות מופרזות, ומכאן הסכסוכים הרבים ביניהם, כמעט כולם באשמתו של אבא. אימא הייתה צוק ישועתו של בובי והגנה עליו בכל דרך אפשרית, מבלי לפגוע בכבודו של אבא. היה ביניהם סוג מיוחד של יחסים, המבוססים על האהבה הרבה, שרחשו זה לזה וגם על אמון הדדי וחברות, שהתפתחה והתעמקה עם השנים. אני הייתי ילד התפנוקים והשעשועים. ממני לא דרשו את האחריות והרצינות, שהיו מנת חלקו של בובי. סלחו לי בקלות יתרה על התעלולים שעוללתי, כמעט מדי יום ביומו, ולעתים קרובות נשא אחי בעונש שהגיע לי.
התחלת לימודיי בבית הספר הייתה עבורי טראומה לא קלה, אף על פי שהוריי, ובמידה מסוימת גם בובי, ראו בכך התפתחות רצויה מאוד. נכנסתי בבת אחת למסגרת מחייבת ונוקשה, בעלת חוקי התנהגות מוזרים ומטרידים, שלא הייתי רגיל להם. הלימודים עצמם היו קלים ולפעמים מעניינים, אך המשמעת החונקת הקשתה עליי מאוד. עם הזמן התפתחה אצלי מין מרדנות, כמעט בלתי נשלטת, נגד רשות מכל סוג שהוא, המנסה למזג אותי עם הכלל. גדל והתחזק בתוכי מנגנון בעל רצון אדיר, לשמר את האינדיווידואליות שלי בכל הדרכים האפשריות.
***
תכונות אלה קיימות אצלי עד היום וגרמו לי לא פעם לבעיות רציניות ביותר. ההתנגשות בינן לבין הדעה המקובלת, הקיבוצית, הצודקת, גזלה ממני מאמצים גדולים וגבתה מחיר כבד.
שרה, רעייתי זה חמישים שנה, נכנסת לחדר. מונח קיבוצי לבית או לדירה, שריד מהתקופה שגרנו רק בחדר אחד, ומראה לי את דף המזכירות החדש. אינני מאמין למראה עיניי. רק שלשום ביקשנו את מנהלת הקהילה לא לפרסם את שיחתנו והנה, דבר "הודעתנו" על עזיבת הקיבוץ הופיע ב"דף המזכירות" כעובדה מוגמרת. נדהמתי מחוסר הלויאליות האלמנטארית ולא התאפקתי מלשאול אותה על פשר הפרסום, כאשר הביאה לנו את תקנון הקיבוץ. היא ענתה, בקלילות, כבדרך אגב:
"הייתי חייבת לספר לחברי המזכירות", כאילו המעשה מובן מאליו, והלכה לה מבלי להוסיף דבר. שרה הייתה מודאגת מאוד ממה שיגידו החברים. אני ישבתי ללמוד את התקנון, שראיתיו בפעם הראשונה בחיי, ומעולם לא עלה בדעתי שאצטרך לעיין בו, כדי לדעת להתמודד עם מה שעומד בפנינו. הדברים שקראתי בעיון לא עודדו את רוחי השפופה, ולכן התנתקתי ושקעתי מחדש במעיין נעוריי.
***
אבא דגל בשיטות חינוך נקיות ממעורבות רגשית, ולכן העונשים שלו היו בהתאם למסר החינוכי שרצה להעביר. בובי היה הקורבן הקבוע של הניסיונות החינוכיים האלה. אני התנסיתי בכך מעט יחסית, אך זכורה לי פעם אחת שהייתה בוטה וקיצונית ביותר.
אבא היה קומוניסט בדעותיו, או נכון יותר להגדירו כסלון קומוניסט. יחד עם זאת, הוא האמין שאת החגים היהודיים יש לחגוג כהלכתם, לפחות במושגים של יהדות בולגריה הליברלית. אנו הקפדנו במיוחד על שלושת החגים המרכזיים. ביום כיפור ובראש השנה הלכנו לבית הכנסת הגדול ואת הפסח ערכנו בקרב משפחתו של אבא.
האירוע שחקוק בזיכרוני קרה בפסח אלף תשע מאות שלושים ושמונה. הסדר התקיים בביתנו וכל המשפחה התאספה בחדר האוכל סביב השולחן, שלצורך זה הוגדל פעמים ממידותיו. במרכזו של השולחן, ליד הקיר, ישבו הורי אבי, grandpapa מירקוש ו-grandmamma בוקה, שנשאה בשם זהה לאמי. לידם, משני הצדדים, דודה אסתר, הגדולה באחיותיו של אבי, אם כי היה לאבא עוד אח, הבכור, דוד בוקו, שהיה נשוי לבולגרייה והקשרים איתו היו מועטים. לידה ישבו בעלה איזק ושני ילדיהם זיזי וזיקו. לידם ישבו דוד שלמה, אחיו הצעיר של אבא, אשתו רשל, שתי בנותיהם: ז'ולי, צעירה ממני בשנה, שנושאת את שמי המיועד וסטליקה, הצעירה מעט מבובי. ממולם היו דודה פרלה, הצעירה מכולם ובעלה, איזי. אבא ישב בראש השולחן, כיאה למארח, אימא לידו ואנו לידם. האווירה הייתה חגיגית ונינוחה. אני פטפטתי עם ז'ולי, שאהבתי מאוד. אימא, שהתרוצצה כל הערב כדי להביא את הדרוש, הניחה את הכרפס והביצה והתיישבה עם כולנו. אבא לקח את ההגדה המהודרת והתכונן להתחיל, כאשר אחי פלט מבלי משים:
"יוז'י גנב אגוזים מהמכולת."
כולם השתתקו והפנו את מבטיהם אליי. אני צמצמתי את עצמי עד גבול האפשר ושקעתי בתוך הכיסא, המום ונעלב. מוחי חיפש בקדחתנות, על שום מה אמר אחי כדבר הזה. אמנם, למען הצדק ההיסטורי, אכן אכלתי מהאגוזים הנ"ל שחבריי, מישה וז'יבקו, סחבו מהמכולת, אך לא גנבתי. אבא שבר את השקט ושאל:
"מה אמרת?"
בובי הבין כי משהו חמור עומד להתרחש וגמגם בלחש:
"הוא… לקח… אגוזים… כך אמרו לי ז'יבקו ומישה…" אבא פנה לעברי ובקול שקט ובוטח אמר:
"יוז'י, בוא אליי!"
נגררתי אליו, נעלב עד עמקי נשמתי על השקר, שהואשמתי בו לפני כולם ובמיוחד לפני ז'ולי. אבא הרים אותי על ברכיו ואמר:
"עליך לבקש סליחה על המעשה שעשית!" הוכיתי בתדהמה. אבי לא שאל אם אכן עשיתי זאת, אלא קיבל את דברי אחי כעובדה מוגמרת, שבדרך כלל כך היו, אך לא הפעם הזאת. חבריי שיקרו לו והוא האמין להם, וזה כאב עוד יותר. הרמתי את ראשי וסיננתי:
"זה לא נכון!"
אבא פגש את מבטי ודיבר אליי בקול דידאקטי, נטול כל רגש:
"לא שאלתיך אם עשית זאת, כן או לאו. עליך לבקש סליחה, ברור?"
שוב עמדתי על דעתי וחזרתי:
"זה לא נכון!"
ואז באה מכה חזקה על גב ידי שעל השולחן. אבא מעולם לא הרביץ לי, לכן הזעזוע היה מהמם. הרגשתי נבגד ומושפל:
"זה לא נכון!" צעקתי, כדי להתגבר על הכאב.
שוב אבא אמר לי בקולו המונוטוני לבקש סליחה, אחריה באה המכה השנייה והשלישית ואני חוזר בפעם המי יודע כמה על המשפט:
"זה לא נכון!"
לאבי הייתה טבעת זהב כבדה עם N חרוטה, מתנת אמי, ומרוב המכות שקיבלתי, נפער פצע מכוער ודם התחיל לנזול על גב ידי.
אז אימא התרוממה והודיעה לאבי שזה מספיק. אבא הורה לי ללכת לחדרי בלא להשתתף בסדר, כעונש על סרבנותי. אימא לקחה אותי, חבשה את ידי, רחצה את פניי, הפשיטה והשכיבה אותי בחיקה, תוך נענוע קל, כדי להרגיע אותי, אך הבכי פרץ סוף סוף והטביע אותי בים של דמעות. אימא כיסתה אותי, הדביקה שתי נשיקות על לחיי הרטובים ויצאה מהחדר מבלי לומר מילה.
אני נשארתי בחדר חשוך, התכסיתי מעל הראש, מכורבל כולי בתוך עצמי ונאבק עם שארית הבכי, תוך כדי מחשבות נקם על אחי, כי פגע בי בפעם הראשונה בחיי, ואגב גם האחרונה, על לא עוול בכפי. מאותו יום התחלתי לאבד את הביטחון ביחסי עם בני אדם והבנתי שאני יכול לסמוך רק על אמי.
אימא הייתה דמות מיוחדת במינה. אישה לא גבוהה, לא יפה במיוחד, ודאי לא בהשוואה לאבא, אך נעימה מאוד ובעלת נוכחות חזקה ומזג טוב. שפתיה המלאות הפכו בקלות למחייכות ואפה הישר, כמו שמר על רצינות וסמכותיות. הדבר המרשים ביותר בפניה המוארכות היו עיניה החכמות. הן היו גדולות, בעלות גוון חום והפיקו חום, אמפטיה ואמון. מבטה היה גלוי, בעל כנות, הבנה עמוקה והעניק למתבונן בו את התחושה של אכפתיות ונכונות להקשיב. מדי פעם, אפשר היה להרגיש בזיק השובב שבזווית עיניה.
אנשים נפתחו בפניה והיו מספרים לה את סודותיהם הכמוסים ביותר. דבריה זכו תמיד להקשבה ולהערכה מרובה. היא לא הייתה משכילה, סיימה רק בית ספר עממי, אך היא התברכה באינטליגנציה גבוהה ובחכמת חיים מפותחת. תמיד הצטערה על שנבצר ממנה להמשיך את לימודיה, משום שהייתה צריכה לטפל באחיותיה. היא ניצלה כל הזדמנות להרחיב את אופקיה ואפילו למדה עברית בקורסים למיניהם.
היא הייתה חכמה במלוא מובן המילה והייתה הגורו של המשפחה. לפניה הובאו כל הבעיות המשפחתיות, והיא טיפלה בהן בטקט רב ובמיומנות נבונה. היה לה יושר פנימי שורשי, שאפיין את התנהגותה והשפיע על הסובבים אותה. היא גרמה לקרוביה המסוכסכים להתפייס, לפניה הוצגו כל החתנים והכלות במשפחה, כדי לקבל את אישורה, ואשר במרוצת הזמן הפכו למעריציה הנלהבים ביותר. היא הייתה הדמות הדומיננטית בכל אירועי המשפחה, בשמחות, ובשעות אבל. אף פעם לא ביקשה לעצמה כבוד, אך הייתה הראשונה לקחת אחריות, יוזמה ועשייה.
היא הייתה בעלת חוש הומור נפלא, שבא לידי ביטוי במסיבות ובמפגשים החברתיים הרבים.
אני ירשתי ממנה את היכולת להעלות חיוך על שפתי הזולת, ביטוי שכנראה כבר השתמשתי בו קודם ואם כן, תתעלמו ממנו.
לעתים היה נדלק זיק ערמומי בעיניה, מלא שובבות קונדסית. לא ניתן היה לסדר אותה בשום צורה ואופן. אחי ואנוכי היינו מנסים כל פעם מחדש, אך תמיד ללא הצלחה. מעולם לא הייתי מסוגל לשקר לה, ודי היה במבט שלה כדי להניא אותי מכך. אני בטוח שבובי כלל לא היה מסוגל לעלות דבר כזה בדעתו. הייתה ביניהם הבנה כה עמוקה, עד שהרבה פעמים הם לא נזקקו למילים. אני קינאתי בהם, על אף שיחסה אליי היה מלא אהבה ורוך ופינוקים ודאגה ומסירות אין קץ, אך מרכיב החברות התפתח הרבה יותר מאוחר, כאשר הייתי כבר אדם בוגר.
אף פעם לא פחדתי ממנה, גם כשידעתי כי איענש בגלל אחד התעלולים שלי, אך גם הייתי בטוח שאקבל את העונש הראוי ועל פי רוב, אף פחות מכך. על אימא אפשר לכתוב ספר שלם ויקשה להספיק ולתאר את אישיותה התוססת, אך מדבר אחד לא ניתן להתעלם. מיכולתה להפוך כל דבר מאכל, שבא במגע עם ידיה, למעדן שקשה לעמוד בפניו. תבשיליה הטעימים, העוגות היצירתיות, ו"מאסאפאן" (מרציפן) השקדים המהולל, שבכל חתונה או לידה אי אפשר היה בלעדיו, היו בפי, תרתי משמע, כל ידידינו וקרובינו הרבים. לכולם נרתמה לעזור מתוך שמחה פנימית ונכונות מופלאה.
היום אני מרבה לחשוב עליה ומתגעגע לדמותה הקורנת, למגעה המלטף, ומרגיש בחסרונה עד כאב.
אבא היה דמות שונה לחלוטין. איש יפה תואר, כמעט כמו כוכב הוליוודי. פניו היו מעוצבות באופן מעודן ובפרופורציות הנכונות. שיערו מטופח ומסורק בקפידה, לחייו מגולחים למשעי ומפיקים ניחוחות מי קולון משובחים. אפו היפה, עיניו הירוקות ופיו החושני, התמזגו לדמות כריזמטית מלאת חן והדר.
גם נכדיו מזכירים עד היום את ריח פניו הנאים. הוא היה מודע למראהו והקפיד ללבוש חליפות מחויטות מטיב מעולה, חולצות משי לרוב, מגוהצות ומעומלנות ועניבה מתאימה, קשורה באמנות ומהודקת היטב. כל דמותו אומרת טוב טעם, ניקיון והידור. אהבתי את נשיקותיו והתבשמתי מניחוח עורו החלק והנעים למגע.
בובי ירש ממנו את חולשתו למלבושים נאים, ועד היום הוא מיטיב להתלבש בטעם רב. אני נהנה בעקיפין מתכונתו זו, כי בסופו של דבר הרבה מבגדיו מגיעים אליי.
אבא היה מארח מקסים, איש שיחה מבריק, בעל עושר לשוני וכושר ביטוי מעולים. בכל הזדמנות חגיגית היה חורז את חרוזיו הנפלאים ולצערי, כמעט ולא נשמר דבר מהם. אנשים היו הולכים שבי אחריו, ובכל פעם נדהמתי לגלות מחדש עד כמה היו מוכנים לעשות למענו.
כזה היה הרופא שטיפל בסוכרת שלו, דוקטור אלטמן, שסיפק לו את כל השירותים האפשריים של קופת החולים, כולל סידור תורים, אספקת תרופות ועוד. בפגישותינו הבודדות איתו לא פסק מלהתפעל מאבא ולהלל אותו.
דוגמה נוספת ליחס הבלתי סביר, להבנתי, שהאנשים גילו כלפיו, מתגלמת בדמותו של מר לוי. הם הכירו באחת הנסיעות הרבות של אבא לבולגריה, שגם הן תופעה לא מוסברת כשלעצמה. מר לוי, שהיה איש אמיד, הוקסם מאישיותו של אבא ועזר לו כלכלית אין ספור פעמים, ואף דאג להוריש לו את החנות, שאבא שכר ממנו, לצורך מכירת מים מינראליים מבולגריה.
איש קסום היה אבי, ואני משתמש במילה קסום, כיוון שיש לה שני מובנים המאפיינים את אבא. מחד גיסא, קסם, סוד מופלא ומאידך גיסא, מקסים, יפה, נפלא. אכן, איש סתרים וסתירות היה.
יש נקודת מפגש, אחת ויחידה, בין הוריי והיא חוש ההומור שבו התברכו שניהם. אימא הייתה מסוגלת להבחין בתופעות המצחיקות של הטבע האנושי ולהחיות אותן, מבלי לפגוע באדם המסוים. אבי, לעומתה, היה אמן הסיטואציה המצחיקה. שניהם ידעו להפוך מסיבה לאירוע מצחיק ומבדח, לכן הם תמיד היו במרכז ההתרחשויות בכל מפגש חברתי. הדמיון הסתיים בכך. בכל היתר הם היו שונים לחלוטין.
בנעוריו השתייך אבי לתא קומוניסטי מחתרתי בעירו, פלבן. אחרי המהפכה הסובייטית החליטו לברוח לרוסיה. באישון לילה, כאשר הגיעו חבריו לקרוא לו, סבתי, שידעה על תכניתו, שלחה אותם לדרכם, בלעדיו, וכך הוא נשאר בבולגריה.
אבי הצטער כל חייו על ההחמצה הגורלית. מבחינתו, נקטעו התפתחותו ומימושו העצמי, דבר שניכר במיוחד כאשר חבריו חזרו מברית המועצות, אחרי המלחמה, עטורי תארים אקדמיים ובעלי דרגות צבאיות גבוהות ביותר.
אבא למד באוניברסיטה פילולוגיה בולגרית, אך נאלץ להפסיק את לימודיו משום שהתחתן והיה צריך לפרנס את משפחתו. בתוך לבו פנימה הוא נטר לאמי על כך והאשימה בהפסקת לימודיו. אימא העריצה אותו והייתה מוכנה לכל קורבן כדי לרצותו ואולי, בגלל שביטלה עצמה לפניו, הביאה להקשחת יחסו אליה, דבר שלאורך החיים גרם לה סבל רב. להבדיל מיחסיו עם חבריו, איתנו הוא היה נוקשה, עיקש ובלתי מתפשר. הוא דרש מאיתנו ציות מוחלט, כמעט בכל שטחי החיים, מה שגרם ללא מעט חיכוכים, לניכור מתגבר ואפילו לעוינות.
אני הייתי, במידה מסוימת, יוצא דופן, כי יחסו אליי לרוב היה יחס של מעורבות רגשית חמה והערכה על הצלחותיי המזדמנות. הוא שמח מאוד ותמך בהתלהבות בהליכתי לכיוון התיאטרון. זאת הייתה אהבתו הנכזבת, והוא ראה בי כמגשים את חלום נעוריו.
עלייתנו ארצה הייתה, מבחינתו, הקורבן הגדול שהקריב למען משפחתו, כאשר עזב קריירה מפוארת בבולגריה, שהייתה יכולה להמריא אל צמרת השלטון הקומוניסטי. קליטתו בארץ הייתה קשה והוא לא התאושש, לא כלכלית ולא מעמדית, עד סוף חייו.
***
יש לי נקיפות מצפון עקב יכולתי האפסית לעזור להוריי, בגלל היותי חבר קיבוץ ומשום שלא היו ברשותי אפשרויות כלכליות כל שהן. על כך לא סלחתי לקיבוצי מעולם.
כעת אני מתוח מאוד מהבלתי ידוע המצפה לי. עדיין אין לי מושג מה נקבל בסופו של דבר מהקיבוץ, כפיצויי עזיבה. הם מוזכרים בתקנון ומסתכמים במשכורת חודשית, על כל שנת חברותי בקיבוץ. על פניו, הדבר נראה סביר, בתנאי שמישהו יגיד לי מה גובה המשכורת שתיקבע לי, בפעם הראשונה בחיי.
***
אימא הייתה אישה מעשית ומצאה עבודה בניקוי משרד בתל-אביב. היא הייתה הולכת לעבודה בארבע בבוקר ומהמעט שהרוויחה, הצליחה לכלכל את המשפחה וגם לחסוך משהו.
באחד הבקרים, בסוף ימיה, כאשר ישבתי לידה בבית החולים וניסיתי להנעים את שעותיה, פנתה אליי, ליטפה את ידי ואמרה:
"יוז'י, קח את התיק שלי ותחפש קופסת גפרורים!"
באותה תקופה עדיין עישנתי ולכן אמרתי לה:
"אימא, יש לי מצית ואיני רוצה לעשן."
היא חייכה אליי את חיוכה הנוגה, אך בו בזמן נידלק בעיניה הכבויות אותו זיק שובב משכבר הימים, והיא לחשה כממתיקה סוד:
"חפש, חפש… פתח אותה ומתחת לגפרורים תמצא מאה לירות. הם בשבילך. שמרתי אותם, כי כבר מזמן רציתי שתקנה לך נעליים."
"אימא, באמת, מה פתאום…" ניסיתי להתנגד. היא הרימה את ידה והניחה אצבע על שפתיי:
"אני כל כך שמחה שאני יכולה לתת לך, איז'ו מיו," (בני), הוסיפה בלדינו ועצמה את עיניה, סימן שלא רצתה להמשיך לשוחח. ישבתי לידה בדומיה, מחזיק בידי הקמוצה את השטר המקופל ונאבק בדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי. זאת הייתה המתנה האחרונה שקיבלתי ממנה.
אמי גידלה אותנו בכוחות עצמה, ולכן השפעתה עלינו הייתה מכרעת להתפתחותנו כבני אדם. מושגים כצדק ויושר ינקנו ממנה מיום היוולדנו. אהבה שאינה תלויה בדבר, התמסרות ללא סייג, חמלה ורחמים, באו לידי ביטוי בכל מעשיה.
ביום שישי אחד הביא אבי זוג מחלקיים חדשים לאחי. בובי שמח מאוד על פרץ הנדיבות של אבא ושיתף אותי בשמחתו, בנתנו לי את מחלקיו הישנים. כאן אני חייב לציין את רוחב לבו של בובי, שהרצון להעניק ולתת הינה אחת מתכונותיו הבולטות עד עצם היום הזה. אני השתוללתי משמחה. סוף כל סוף, חלום חיי התגשם והפכתי לבעל מחלקיים משלי.
התמזל מזלי, תרתי משמע, ונשארתי לבד בבית. אימא הלכה לשכנה מלמעלה, אבא הלך לעסקיו ובובי רץ להראות את אוצרו לחבריו. אני הייתי לגמרי לבד והמטבח היה לרשותי הבלעדית. אסור לבזבז הזדמנות כזאת. נעלתי את נעליי הגבוהות במהירות, הרכבתי עליהן את מחלקיי ונעמדתי על השטיח. עשרות פעמים חזרתי בדמיוני על הרגע הזה, כך שלהפתעתי החזקתי מעמד זקוף ואף התחלתי להחליק, כשהשטיח מקל על החיכוך. אינני יודע כמה זמן דמיינתי לי שאני מחליק באגמו הקפוא של גן בוריס, והמעשה מתרחש באמצע הקיץ, כאשר נפתחה הדלת ואמי נכנסה. היא הביטה על מעשי וצעקה נפלטה מפיה:
"גוואי די מי נו!" (אוי ואבוי). אני קפאתי על מקומי, הסתכלתי למטה ואוי למראה עיניי. השטיח היפה של אימא היה חתוך פסים-פסים לכל אורכו. פתאום התברר לי גודל האסון שהייתי מעורב בו. אימא, שקלטה את מבע פניי המבוהל, אמרה בקול מעודד:
"כמה יפה למדת להחליק, רק חבל שזה קרה על השטיח שלי!"
התחלתי לבכות והיא ניגשה אליי, חיבקה אותי ולחשה לי באוזן:
"די, די, חמוד! אנחנו נעשה שטיח יותר יפה מזה." כזאת הייתה אימא.
להוריי היה זוג חברים קרובים: הדוד בוקו, איש קטן קומה, גוץ, מרכיב משקפי מתכת עגולים ודודה קלארה, אישה גדולה, שופעת איברים, מאופרת יתר על המידה ולובשת שמלות בעלות צבעים עזים. היו להם בן בגילו של בובי ובת גדולה ממני בשנה. כל יום שבת בערב ויום ראשון היינו מבלים יחד, כל פעם באחד מבתינו, לפי התור. ההורים נהגו לצאת אחרי ארוחת הערב ואנו, הילדים, בילינו במשחקים ובשמיעת הסיפורים הנפלאים של פרופסור באלאבאנוב ברדיו.
באחת השבתות, בזמן ארוחת הערב, ביקשה דודה קלארה להביא מהמזווה שלהם עוד צלחת של כרוב חמוץ. אני קפצתי בזריזות ונחפזתי לבצע את המטלה לפני רוזי, בתם, שהייתה מסוגלת להפיל את הצלחת בדרך. במזווה שרר חושך ורק חתיכת דג לקרדה הפיקה אור ירקרק ומפתה על אחד המדפים. בלי לחשוב הרבה, הכנסתי אותה לפי ואכלתיה בין רגע. חזרתי לשולחן עם הכרוב, עליז ושמח.
בערב התחלתי להקיא, עד שהתייבשתי ונאלצו להביא אותי לבית החולים. מצבי התדרדר והזעיקו את רופא המשפחה שלנו, דוקטור בורלא, שהיה אהוב עליי במיוחד. הוא התיישב לידי, ליטף את ראשי ושאל בשקט, כדי שהסובבים לא ישמעו:
"יוז'י, אולי אכלת משהו מיוחד הערב?"
תפסתי לו את היד והתוודיתי על הלקרדה הזוהרת. הוא נחפז אל הרופא האחראי ואמר לו שלדעתו לקיתי בהרעלת זרחן. כך הציל את חיי ואם לדייק, זאת הייתה הפעם השנייה שעשה כן.
בפעם הראשונה נדרשה התערבותו, בגלל ניתוח שקדים שעברתי. אימא רצתה להפתיע את אבי ולקחה אותי, מבלי ידיעתו. למעשה, גם באותן שנים, נחשבה עקירת השקדים כניתוח קל. הלכתי איתה בלב שמח, כי הבטיחה לי גלידה. הושיבו אותי על מן כיסא משונה, כמו אצל רופא השיניים. איש אחד תפס את ידיי מאחור והרופא הכניס לפי מכשיר, שפער אותו, ובעזרת מן צבת עקר לי את השקדים במהירות. הוא רק לא לקח בחשבון את תגובתי הנדהמת. מעצמת הכאב הנורא קפצתי מהכיסא והתחלתי להשתולל. נכנס עוד עוזר על מנת להחזיק אותי, כדי שהרופא יוכל להפסיק את שטף הדם, שהתהווה עקב פגיעה באחד מכלי הדם. אחרי שעתיים של מאמצים נשלחנו הביתה.
כאן הסיפור רק התחיל, כי ירקתי דם כל הזמן והזרם התגבר והלך. הזעיקו את דוקטור בורלא, שעבד עליי כל הלילה. קרני שמש הבוקר התחילו להסתנן דרך הווילון, כאשר הדימום נכנע למאמציו של הרופא. דוקטור בורלא התיישב בכבדות על הכורסה שליד מיטתי, התחיל לשתות את הקפה שאימא הגישה לו, הביט עליי במבט טוב לב, דרך משקפי הפנסה (משקפיים ללא ידיות, נתפסות קפיצית על האף) המוזהבים ואמר:
"יוז'י… יוז'י… איזה מן צרות אתה עושה לי, שובב שכמוך?"
איש נפלא, דוקטור בורלא. נוסף על היותו רופא מצוין הוא היה גם אדם טוב. ממש צירוף נדיר. חודש ימים שכבתי, חלש ונרפה. האכילו אותי במיני מאכלים, בעלי הרבה ברזל בתוכם. שנים הייתי חסר דם ונזקקתי לתרופות חיזוק. אבא הביע את כעסו כשאמר כל הזמן, שזאת הייתה ההפתעה הגדולה בחייו. אימא לא ידעה איך לפנק אותי, כדי לכפר על מה שקרה. היא האשימה את עצמה והרגישה שכל האחראיות רובצת עליה.
***
הפסקתי לכתוב ומחיתי דמעה שאיימה לנזול על הדף. הכתיבה מעוררת בי תעצומות רגשיות, אולי בגלל הגיל.
אתמול הלכנו לגזבר כדי לקבל את הפיצויים. חדרו נמצא בבניין הנהלת החשבונות, הממוקם על גבעה בקצה הדרומי של המשק, מול השחזור. חדרו מרווח ומרוהט, כמעט כולו, ברהיטים מעשי ידיי, כי לעת זקנה הלכתי לעבוד בנגרייה. הגזבר, איש צעיר, יחסית אליי, אני מתחיל לנדנד עם הגיל שלי, משתייך לשכבת הביניים של בני הקיבוץ, המנהלים אותו עכשיו והם-הם, האחראים הישירים למסלול ההפרטה שבו הקיבוץ מתדרדר לו בשנים האחרונות.
נכנסנו לחדר ובירכנו אותו לשלום, אך נענינו במין גרגור לא ברור שאני פירשתי כ:
"אל תפריעו! אני עסוק", ושרה ודאי הבינה:
"שלום לכם, שבו". כי היא התיישבה על אחד הכיסאות שליד שולחנו ואני גלשתי אחריה לכיסא הפנוי שלידה. חיכינו בסבלנות שיתפנה אלינו, אף על פי שהפגישה נקבעה בהסכמתו. כעבור זמן מה, שנראה לי הרבה מעל הסביר, פניתי אליו וביקשתי את תשומת לבו. הוא הרים את ראשו ושאל:
"מה אתם רוצים?"
עניתי:
"באנו בקשר לפיצויים.."
הוא הרעים בקולו:
"תקבלו כל מה שמגיע לכם בהתאם לתקנון ובתשלומים חודשיים, בפריסה לעשר שנים." והוריד את ראשו אל הניירות שעל שולחנו, כרומז לנו שהפגישה הסתיימה.
ברגע הראשון לא הבנתי על איזה עשר שנים הוא מדבר, כי לא העליתי על דעתי אפשרות שכזאת.
"אתה תחתום לנו שנחיה עוד עשר שנים?" ניסיתי להתבדח, אך הוא קטע אותי בגסות:
"יוסף, אין לי זמן בשביל השטויות שלך. אתם החלטתם לעזוב, וזה מה שתקבלו מהקיבוץ! כעת, פנו את החדר!" הטורים שלי התחילו לעלות. קמתי, הרמתי את הטלפון שעל שולחנו וטלפנתי למנהלת הקהילה:
"הגזבר שלך מתנהג כמו…". היא הבינה מהטון שלי את המתרחש בחדר והודיעה לי שהיא במקום ותכף נכנסת לחדר. אני רתחתי מכעס על התנהגותו המעליבה, שבאה ללא כל התגרות מצדנו. שרה, שהרגישה בדבר, החזיקה בידי כדי להרגיע אותי. עדיין לא ידעתי אפילו את גובה הסכום שנקבל. אמרתי לשרה, בקול שיכלו לשמוע באשקלון, כי אנו נחכה למנהלת והתיישבתי בהפגנתיות. ממש באותו הרגע נפתחה הדלת והיא נכנסה בחפזה.
"מה הוא משתולל לי כאן! אני אמרתי להם מה שהחלטנו וזה מה שהם יקבלו," אמר לה בטון נרגז וחסר סבלנות. היא נגשה אליו, אמרה לו משהו בשקט, שלא הגיע לאוזני ופנתה אלינו:
"אני מצטערת על ההתרגשות המיותרת, אך באמת אלה הן ההחלטות, בהתאם ליכולות הקיבוץ ואם נעלבתם מהטון, אז אני מתנצלת, בשם שנינו. אני בטוחה שלא היה כאן כל רצון להעליב." בלעתי כמה צפרדעים לפני ששאלתי מה גובה השכר החודשי, שלפיו יקבע הסכום הסופי. היא נכנסה להסבר מפותל, של יום הכלכלה בתנועה הקיבוצית, מחולק לכל חברי הקיבוץ…
בקיצור, קלטתי שהמשכורת על פיה יחושב הפיצוי, מסתכמת באלפיים ארבעה מאות תשעים ושלושה שקל בלבד. נדהמתי, כי זה היה נמוך יותר אפילו משכר המינימום במשק, אך בלעתי גם את דין התנועה. היא הוסיפה, ששנות הוותק הנלקחות בחשבון הן עד גיל שישים וחמש, על פי החלטת הקיבוץ, והסכום הסופי יקטן עוד יותר, למרות שהמשכנו לעבוד גם אחרי הגיל הנקוב. שאלתי אותם איך, לדעתם, אנו יכולים להסתדר בעיר ללא הסכום המצומצם הזה בשלמותו ונעניתי בתשובה סרקסטית מפי הגזבר:
"זבשכ"ם!" והיא מיהרה להוסיף אחריו:
"תבינו, אלה האפשרויות של הקיבוץ. מה יקרה אם מחר יקומו עוד כמה משפחות בגילכם? המשק יפשוט את הרגל," סיימה בנימוק מוחץ. הסתכלתי על שניהם ולא האמנתי שזה אכן מה שקורה לי. הרי הדרכתי אותם בהיותם ילדים, הכנתי איתם הצגות, חייתי איתם למעלה מחמישים שנה והם מתנהגים כאילו אני נטע זר ולא מעניין אותם מה יעלה בגורלי. שלא להזכיר את שרה, שגידלה אותם ואת ילדיהם, פשוטו כמשמעו.
חשבתי לעצמי שפקידי האוצר הם כבר יותר אנושיים מהם, בבואם לחכות לפיתרון הביולוגי של נפגעי השואה, כי הם לא הכירום אישית. נסער עד עמקי נשמתי לחצתי את ידה של אשתי ועזבתי את החדר לעבר חדרי הקט, לצלול בו, לשקוע ולמצוא מרגוע.
***
את רוב הזמן הפנוי שלי ביליתי בגן המלך שמול ביתנו. בהתחלה, בובי היה מלמד אותי, תוך כדי ליווי, איך לחצות את השדרה כדי להגיע אל הגן בשלום. עם הזמן למדתי לעשות זאת בעצמי. הגן היה משופע במתקני משחק רבים ושונים שבהחלט יכלו להתחרות עם כל גן של ימינו.
אחד המתקנים היה אהוב עליי במיוחד. דמיינו לכם חבית מתכת שמושחלת על צינור בצורת "ח", כאשר שני קצותיו תקועים באדמה בגובה ארבעים סנטימטר מהקרקע, והחבית יכולה להסתובב על צירה. אני הייתי עולה על החבית, תוך כדי שמירה על שיווי משקלי ומגלגל אותה ברגליי על צירה. כאן המקום לגלות לכם אירוע, ששמרתיו בסוד הרבה מאוד שנים.
ביום בהיר ושטוף שמש, בשעות אחר הצהריים, גלגלתי את החבית במרץ, שמח ומאושר. לא רחוק ממקום הימצאי, בצד המזרחי של הגן, לאורך השדרה, התרוממה גדר מברזל מעוצב, מעשה ידי אמן. בקצה הצפוני שלו היו ממוקמות האורוות המלכותיות ולידן שער כפול, יפהפה, שהיה נעול תמיד. לפתע שמעתי רעש חריקות חזק וראיתי שפותחים את השער. מכונית מרצדס ספורט לבנה עם גג פתוח החליקה בשקט ובמלכותיות, תרתי משמע, לתוך הגן. ידעתי מיד שזאת מכונית המלך. אני חייב לכם הסבר על ידיעותיי המופלגות על מכוניות, סמליהן ושמותיהן. באותה תקופה, ולהפתעתי הרבה גם כיום, קיים משחק בין הילדים על הכרזת שמה של המכונית, ברגע שרואים אותה. הייתי מרותק מיופיה של המרצדס, בעלת מושבי עור הצבי החומים ואביזרי הפליז המבריקים, כשהבחנתי בנוסעי המכונית. ראשון ירד המלך בוריס, אדם רזה, בעל פנים מוארכות ואף נשרי גדול, שמתחתיו התנוסס שפם לא פחות גדול ושחור כפחם. אחריו ירדו המלכה יוהנה והמטפלת שהחזיקה את הנסיך הקטן סימאון. אחרונה ירדה הנסיכה מריה לואיזה, שהייתה בערך בגילי.
היא ריתקה את מבטי, עד כדי כך שכמעט איבדתי את שיווי משקלי על החבית. היא לבשה חולצת משי בעלת רקמה בולגרית, מכנסי רכיבה בהירים ומגפי עור חומים. פניה היו לבנות, בעלות קווים ישרים ואף נשרי כמו של לאביה, אך מעודן יותר. היא החזיקה בידה שוט רכיבה קטן והצליפה בו על מגפיה המבריקים. עובדי האורווה הוציאו סוס מנומר, מאוכף והעלו את הנסיכה עליו. היא ישבה בחן רב והחזיקה את המושכות באלגנטיות נון שלאנטית.
הנהג, שניסה לכבות את המכונית, לחץ על הצופר ללא משים. נשמע צפצוף עז שהבהיל את הסוס, אשר קפץ באופן פתאומי, התחיל לדהור והנסיכה, שהרסן נשמט מידה, תפסה את האוכף בשתי ידיה ונלחמה להישאר עליו. כל הפוזה האלגנטית נעלמה. הסוס דהר ממש בכיווני. הנסיכה נטתה יותר ויותר על צדה ואני עשיתי מאמצים נואשים להישאר על החבית. כשהסוס התקרב אליי, במרחק נגיעה, עפתי מהחבית ותפסתי את הדבר הראשון שבא לידי, הוא הרסן המתנדנד לכל עבר. הסוס, שהרגיש במשיכה, עצר בבת אחת, ואני נפלתי על ישבני לרגליו, מבויש ונפחד.
הכל התרחש מהר כל כך שרק אחרי שהסוס נעצר, הפמליה של המלך התחילה להתקרב אלינו. ראשון הגיע איזה קצין צעיר, שהרים אותי על רגליי וניסה לנער את האבק שדבק בי. יחד איתו בא עובד האורווה, שתפס את המושכות ועזר לנסיכה לרדת מהסוס בצורה מכובדת. המלך חיבק את בתו ואמר לה:
"מריה לואיזה, אנא לחצי את ידו של מצילך האמיץ!" פניי האדימו ובערו. הרגשתי שאני מצטמצם בתוך עצמי והתפללתי להיעלם, כאשר הנסיכה צעדה לקראתי והושיטה את ידה הלבנה והרזה. עמדתי קפוא כנציב מלח, עד שהקצין שלידי הרים את ידי אל ידה, והיא לחצה אותה נמרצות ולחשה:
"תודה!" פנתה אל המרצדס ועלתה עם המשפחה, מבלי להפנות מבט. אני התחלתי לסגת בזהירות, עד שהצלחתי לברוח, נפעם, נרגש ומשוויץ בתוככי נפשי על החוויה המדהימה שזה עתה עברתי.
שמרתי את הדבר בסוד, כי ידעתי שבלאו הכי, אף אחד לא יאמין לי. על כן הרשיתי לעצמי להוסיף לאירוע תוספת, שבהחלט יכלה לקרות, והיא הוראה מלכותית להעמיד לרשותי, כל פעם שאחפוץ, סוס רכיבה. הדבר כמובן מעולם לא קרה, אף על פי שחלמתי עליו רבות.
פעם בשבוע, ביום שלישי, אימא ואני היינו נוסעים לסבים. הם גרו בשכונה היהודית בסופיה, בבית לא גדול עם חצר וגינה קטנה. ביקור אצלם היה עבורי, תמיד, חוויה מרגשת ביותר.
Grandpapa יוסף, שעל שמו נקראתי, היה גבר מוצק, בגובה בינוני, בעל מצח גבוה, שפם עבות ומטופח בקפידה ועיניים טובות וחכמות, שהזכירו את עיניה של אמי. היה לו בית דפוס במרכז העיר ואהבתי לבקר שם בגלל המכונות הענקיות שהדפיסו ללא הרף, ואותיות העופרת הקטנות, מהן הרכיבו את גלופות הדפוס ובעיקר בגלל המכתבייה הענקית שתפסה את כל רוחב החלון הקדמי. עולם שלם ומופלא הסתתר בה. הייתי עולה על הכיסא המסתובב ומפשפש בכל המגירות והפינות, בחיפוש אחר מציאות, וכאלה היו למכביר. עפרונות מכל הצבעים והצורות, אותות הצטיינות ומדליה שסבא קיבל במלחמה, כאשר שירת בצבא הבולגרי ואף הגיע לדרגת קצונה, דבר נדיר ביותר באותם ימים. הדבר המסקרן ביותר היה הכידון הצבאי הגדול, שבכל פעם סבא היה מסתיר במגירה אחרת, ואני לא נחתי עד אשר הייתי מוצא אותו. מובן מאליו שלא אוכל בלא להזכיר את ה"בלו סלאדקו", ריבת הסוכר הלבנה השקועה במים קרים, שסבא כיבד אותי בה תמיד.
ביקור בבית הדפוס הסתיים כאשר סבא שלשל לכפי מטבע של עשרה לב. כאשר בובי היה איתי, סבא היה מוציא מכיסו שתי מטבעות, אחת של עשרים לב, שהייתה קטנה ואחת של עשרה לב, הרבה יותר גדולה. הוא היה שואל אותי באיזה מטבע אבחר וכמובן שהייתי בוחר בגדולה, כך ששנינו נפרדנו מרוצים ושמחים. סבא עסק בפעילות ציבורית מגוונת, בנוסף לבית הדפוס. בין היתר, היה גבאי של בית הכנסת בשכונה, ארגן מתן בסתר ועזר לכל מי שפנה אליו. בובי ירש ממנו את הרצון לעבוד למען הכלל, להתנדב ולעזור לזולת. אהבתי מאוד את סבא יוסף ונהניתי מכל רגע בחברתו.
Grandmamma לינדה הייתה אישה חולנית ורוב הזמן נחה במיטתה. היא הייתה אישה מלאה, בעלת פנים עגולות ולבנות וחיוך נוגה שהאיר אותן כל הזמן. אהבתי לשבת לידה ולחוש את ליטופי ידיה הלבנות והרכות. ביקור אצל הסבים היה למעשה מפגש של כל המשפחה החמה, האוהבת והתומכת, והיא כזאת עד היום הזה.
דודה סופי, אחותה השנייה בגיל, הייתה אישה נמרצת, שהזכירה את אמי בהרבה תכונות והייתה, במובן מסוים, אשת סודה. בעלה, דוד נסים, היה טיפוס מופנם, צנום ונחבא אל הכלים וכמעט שלא הוציא מילה מפיו. בתם הקטנה ממני בשנה, וויטקה (חיה), הייתה אהובה עליי מאוד והיה גם התינוק החמוד זיקו.
הבת השלישית, דודה בוצ'ה, הזכירה בפניה את סבתא, הייתה פעלתנית ותופרת מעולה ומבוקשת. בעלה, דוד סטרל, איש תם ועליז, היה זגג במקצועו וחובב כדורגל מושבע, שלא פעם היו צריכים לחפשו באחד מבתי החולים, כי לא עמד בלחצי המשחק והקהל.
שנים אחדות לאחר מכן, כאשר בולגריה הקומוניסטית הצטרפה למלחמה נגד הנאצים, הוא גויס לצבא ונשלח לחזית. בשלב מסוים הודיעו לנו, כשגרנו שתי המשפחות ביחד, כי הוא נעדר. עברו עלינו כמה חודשים של חרדות איומות, עד שיום בהיר אחד שמעתי צלצול ורצתי, כהרגלי, לפתוח את הדלת ומי ניצב לפניי, אם לא דודי סטרל, גופו הרזה לבוש מדים מעוכים, על שערו האדמוני מתנדנדת לה כומתה בפוזה מאוד לא צבאית, ופניו בעלות נקודות החן קורנות מחיוך. הוא סיפר שבזמן התקדמות הצבא בהונגריה, הוא התעלף ונישאר שוכב בשדה ואחרי נדודים רבים הצליח איכשהו לחזור לבולגריה. בובי תמיד מזכיר שבזכותו הרוויח הרבה כסף, כאשר עזר לו לתקן זכוכיות אחרי ההפצצות הרבות שסופיה ספגה מבנות הברית.
סופקה (שרה), בתם, הייתה ילדה יפה, ג'ינג'ית טיפוסית, שבזמן מגורינו המשותפים הייתי מאוהב בה נואשות. דיקו (מוטי), אחיה, נולד בזמן שגורשנו מסופיה, על ידי הממשלה הפשיסטית, היה תינוק הבית המשותף ושיגע את כולם בעיניו הגדולות ובאפו הדבוק על זכוכית דלת דירתנו.
דוד סמי, הבן היחיד של משפחת שקו והשלישי בגיל, היה גבר גוץ, נמרץ ועבד עם סבא בבית הדפוס. כל המשפחה הייתה גאה בו מאוד על שהמשיך את שם המשפחה לדורות הבאים. הוא היה אדם שקול ונבון, ואימא חיבבה אותו מאוד. דודה סוזאנה, אשתו, השתדלה לא לבלוט, כי הייתה אישה צנועה ושקטה.
בנם, יוז'י, נשא את שם סבי, כמוני, אך זכויותיו על כך רבות משלי, כי הוא נושא גם את שם משפחתו. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, בלונדיני יפהפה, שהיה בפעילות בלתי פוסקת עד היום הזה. הקשר בינינו חזק ובנוי על הערכה הדדית. אחותו, לילי (דליה), הייתה תינוקת מקסימה, שיכלה להופיע בפרסומת למזון תינוקות.
האחרונה מהאחיות הנשואות, דודה אדלה, הייתה אישה יפה, פעלתנית, דברנית ובעלת חוש הומור מפותח. אימא מספרת, שכאשר הייתה ילדה קטנה הייתה זללנית ואהבה לטעום מכל דבר. יום אחד שלחה אותה לבית המרקחת, לקנות שמן קיק, והזהירה אותה לא לטעם ממנו. כאשר חזרה אמרה לאמי ש"הריבה הזאת לא טעימה כל כך". בעלה, סאמי, חי במובן מסוים בצלה. בתם, סימה, הייתה תינוקת שחרחורת מדהימה, שגדלה והפכה לאישה יפהפייה ואחיה, יצחק, היה בן גילו של דיקו וגם חברו הטוב.
ויטה, אנושקה ולוטי היו עדיין רווקות ולמעשה, לא נחשבו בעיניי לדודות. פעמים רבות הן שמרו עלינו כאשר ההורים יצאו לבלות. עם הזמן, הן התחתנו, כמובן. וויטה עם פפו טוב הלב, ושני בניהם, בן ציון ווילי. אנושקה עם פיקו, שהצחיק אותי בבדיחותיו השנונות, בתם דליה ובנם יצחק ולוטי, הצעירה ביותר, עם מוני, בתם סטלה ובנם מישה.
אני מציין ברפרוף את כולם וודאי אחזור אליהם בהרחבה מאוחר יותר, אך חשוב היה לי להראות כי לכולם נולדו שני ילדים בלבד. משפחה מאוזנת, במושגים של אותם הזמנים, המסוגלת לפרנס את עצמה בכבוד ומאפשרת לילדיה חינוך אופטימאלי. כעת אחזור לבית הקטן ברחוב "טרי אושי" (שלוש אוזניים), ביתם של הסבים שלי.
פגישה משפחתית אצל משפחת שקו הצטיינה תמיד בדברי מאכל למכביר, אפילו במונחים של יהדות בולגריה. הדגש היה על מיני מאפה שונים ומעוררים, כאילו כולן התחרו והפליאו במעשיהן. דודה בוצ'ה הביאה "בואיקוס אפריז'אלדאדוס", אפויים מבצק פריך וגבינת קאשקאוול משובחת, שצורתם כפרחים בשיא פריחתם, ריחם מעורר את הנחיריים וטעמם כה משובח, שרק אלה של אמי עלו עליהם, אך זו, כמובן, קלאסה אחרת. דודה סופי הייתה מכינה מין "שטרודל" ממולא בדלעת בולגרית. עלי הבצק הדקיקים הפכו לפריכים ושבירים, התערבבו בתוך הפה עם התערובת האלוהית של הדלעת הריחנית והמתוקה, המתובלת בתבלינים עדינים, שהזכירו את טעמם המיוחד של ערמונים, ממש טעם גן עדן. וכך נערמו על השולחן הגדול בחצר החתיכות העסיסיות של הטישפישטי המתוק, ה"צ'יקור" הספיראלי עשוי בצק פריך ממולא בעלי התרד והגבינה ועוד, עד שנדמה כאילו עורכים מכירה פומבית. סבתא לינדה הייתה פוקדת על אחת הבנות הצעירות להגיש לנו ממבחר הקונפיטורות המפורסמות שלה, שהפרי בתוכן נשמר בשלמותו והגביר את טעמו.
אני הרגשתי ממש במרכז העניינים. כל בני דודיי היו קטנים ממני וקיבלו אותי באופן הטבעי ביותר כמנהיג החבורה, מה עוד שבובי לא תמיד בא איתנו, בגלל הלימודים. אימא מצדה הייתה יושבת עם אחיותיה על בעיות השבוע, לעתים מעודדת ובמידת הצורך מרגיעה ואפילו נוזפת. תמיד הוקסמתי מיכולתה להבין את האדם, איתו הייתה משוחחת ובו זמנית לומר לו את הדברים שיעזרו לו להתגבר על בעיותיו. הביקורים האלה לימדו אותי מהו קשר משפחתי וגרמו לי קורת רוח מרובה. אני ציפיתי להם בשמחה וגם היום אינני מפסיד שום מפגש של המשפחה.
פעם בשבועיים הלכנו לארוחה אצל ההורים של אבא. סבתא בוקה הייתה צעירה מסבא מירקוש כמעט בשלושים שנה. הוא התחתן איתה אחרי מותה של אשתו הראשונה, ממנה היו לו ילדים בגילה של סבתי. לאבי היו שני אחים ושתי אחיות, אלה שנשארו בחיים.
הבכור, בוקו, היה מרוחק מהמשפחה, בגלל שהתחתן עם גויה ולהם היה בן אחד, סשקו, שלצערי נהרג לפני מספר שנים בתאונת דרכים.
אחריו באה דודה סטלה ובעלה איזק ולהם בן, זיקו, וזיזי, בת גילי.
אחריה בא אבי ואחריו דוד שלמה, אשתו דודה רשל ושתי בנותיהם, סטליקה וז'ולי.
אחרונה באחיותיו, דודה פרלה, בעלה איזי ובנה היחיד ליקו (אלי).
פרלה, כיום בת תשעים ושש, תיבדל לחיים ארוכים, גרה לבד בדירה קטנה בבית אבות ודעתה צלולה כמו נערה צעירה. היא מתעניינת בפוליטיקה, שומעת אופרות, צופה בטלוויזיה במשחקי כדורסל וכדורגל, שולטת ברזי המשחק ובשמות השחקנים וזוכרת את מספרי הטלפון של כל המשפחה. אני מבקר אצלה מדי פעם ונהנה במחיצתה מחדות מחשבתה וחכמתה, המעוררים את התפעלותי בכל פעם מחדש.
Grandmamma בוקה הייתה אישה קטנת קומה אך נמרצת ופעלתנית, בעלת אופי חזק ודעתני. היא, למעשה, פרנסה את הבית ובניה כמובן תמכו בה. היא הספיקה להקים חווה לפיטום אווזים ולנהל מסעדה בשיתוף עם סבא. חייה היו קשים, בעלי אתגרים פיזיים ונפשיים, אך למרבה הפלא הם לא הצליחו לדכא את שמחת החיים הטבועה בה. היא ניחנה בחוש הומור חד ועוקצני, מענה לשון חריף, שידע גם להכאיב, ושכל ישר ומושחז שחתך ביעילות ובהחלטיות את הבעיות שנתקלה בהן. מאוחר יותר, אחרי שסבי נפטר, היא גרה איתנו מספר שנים, ואני הייתי קשור אליה באופן מיוחד. היא הייתה בקיאה ברקיחת תרופות מצמחי מרפא שונים, שאספה בעצמה, הייתה קוראת בקפה ומבינה בצפונות של כפות הידיים. בקלות הייתה מכניסה כתף למקומה ומסדרת קרסול נקוע. היו לה ידיים, שהמגע שלהן הרגיע בעיסויים מענגים את האיבר הפגוע. כל זאת מידיעה אישית.
אנשים באו אליה ממרחקים כדי לקבל מזור לצרותיהם. נשים צעירות, שעברו איזו טראומה, הגיעו כדי שתעשה להן "ליביאנוס". זה היה ריטואל מאגי, שנדרשו לו הכנות מיוחדות, שגם אני לקחתי חלק בהן. קודם הדלקנו את הפרימוס ועליו התכתי חתיכת בדיל בכפית מיוחדת בעלת ידית עץ ארוכה. סבתא מילאה סיר נחושת גדול במים והכניסה בפנים צמחי בלה דונה ומרגריטה. האישה שהייתה הקורבן ישבה על שרפרף נמוך, וסבתא החזיקה את הסיר מעל ראשה, תוך כדי מלמול של ברכות שונות ומשונות. ברגע שהבדיל הותך, הייתי מגיש לה אותו, והיא הייתה שופכת אותו, בבת אחת, לתוך הסיר, שהשמיע רעשים מפחידים והעלה אדים צבעוניים ובעלי ריחות מחניקים. הנערה המבוהלת כבר שכחה מהטראומה הקודמת והייתה מוכנה לקבל את הסבריה של סבתא, על פי צורתו המפותלת של הבדיל. תמיד התפעלתי מיכולתה לומר למטופלים את הדברים הנכונים, לקלוע בול לבעיותיהם ולמצוא את הפתרונות המתאימים. אחד הקליינטים הקבועים שלה היה הכותב בכבודו ובעצמו. אפשר לומר שאני הייתי ההצלחה המוכחת שלה בכל תחומי הרפואה המשלימה, וכדי לבסס זאת, אביא שתי דוגמאות משני תחומים שונים:
בכל קיץ נסענו לנופש. פעם למעיינות המרפא של חיסרה ולפעמים לסאמוקוב, עיירת נופש שאני אף פעם לא הבנתי מדוע נחשבה לכזאת. בפעם הנוכחית, נסענו לשם ולא הספקנו לשהות חצי יום כאשר עבדכם, באמצע משחק כדורגל מאולתר, נפל וידו הימנית קיבלה צורה של מדרגה.
כאבים איומים, בכי קורע לב וריצה מבוהלת לסבתא. היא הביטה בידי המעוקמת ומבלי להניף עפעף, משכה את כף ידי משיכה חדה ומדודה והיד חזרה לצורתה המקורית. אני כמעט התעלפתי מהכאב החזק, וסבתא פסקה שיש לחזור מיד וללכת לרופא, כי היד שבורה. היא קיבעה אותה בתחבושת מאולתרת וכולנו חזרנו ברכבת הראשונה.
למחרת, אימא לקחה אותי לאורטופד ידוע ואחרי הצילום, אכן התברר שיש לי מספר שברים בפרק כף היד, דבר שחייב גבס למספר חודשים. בדרך החוצה, שאל האורטופד את אימא, לאיזה רופא הלכנו לפני שבאנו אליו. אימא שלי אמרה לו שהוא הראשון, אך הרופא הסביר לה שמי שטיפל בידי לפניו, למעשה הציל אותי מניתוח מסובך.
המקרה השני קרה שבוע לפני עלייתנו ארצה. נתקפתי פתאום בכאבים חזקים והטבור פרץ מתוך בטני והזדקר לו כמו מה שמו נוסף. אבי קרא מיד לאחד הידידים שחזרו לא מכבר מברית המועצות, כירורג ידוע ובעל שם, שהופיע בביתנו אחרי שעה. הוא בדק אותי בקפדנות, מישש את הבליטה ומה שמסביב לה וקבע חד משמעית שיש לעשות ניתוח מיידי.
סבתא עמדה בצד ורצתה לומר דבר מה לאבי, אך הוא היה חסר סבלנות והיסה אותה לבל תתערב. הפרופסור פנה ישירות אליה ושאל אותה לרצונה. היא ענתה לו שאם יתנו לה חמש דקות, היא מסדרת אותי על המקום. הרופא אמר לה לעשות את שביקשה. סבתא הביאה את ערכת כוסות הרוח שלה, ניקתה את מקום הבליטה בספירט, הדליקה וכיסתה את המקום בכוס. כולם היו מרותקים למעשיה, כאשר הפלא התרחש והבליטה המכוערת חזרה למקומה בתוך הבטן. הכאב נעלם כאילו לא היה. הרופא התכופף במהירות ובדק שוב ושוב את המקום, התרומם, חיבק אותה ואמר שאנחנו יכולים להפליג בשקט, כי זה בדיוק מה שהוא היה עושה בעזרת הניתוח. סבתא בוקה הייתה אשת חייל וממנה למדתי המון.
Grandpapa מירקוש, שכבר אז עבר את התשעים, היה איש מטופח מאוד, מקפיד בלבושו ובהליכותיו. אדם קטן בעל זקן מחודד ומסורק, לבוש חליפת שלושה חלקים מגוהצת, שנראית כאילו הרגע הורידו אותה מחלון הראווה, חולצה לבנה בוהקת מניקיון ועניבה מהודקת היטב. בכיס חזייתו היה שעון בעל שרשרת זהב כבדה. בכל בוקר הלך, מניף את מקל ההליכה בעל ראש השנהב, עד הבנק המרכזי של סופיה ושם היה בודק אם השעון הגדול של הבנק התאים לשעונו ואוי לבנק אם לא דייק. היו לו חיים סוערים ותוססים.
בזמן הטורקים הוא היה האחראי לדואר ולטלגרף בעירו, פלבן. עוד לפני כן הספיק לעלות לארץ ולחזור. אחר כך פתח מין מסעדה-בית מרזח. ביתו היה פתוח לכל שליח שבא מהארץ. הוא אהב ליהנות מהחיים, לאכול טוב, לשתות, בעיקר את היינות הבולגריים המשובחים ולמצות כל רגע בחייו המגוונים.
אהבתי לשמוע ממנו את הסיפור על משפחתנו, שבאה מספרד ישר לבולגריה. שם המשפחה היה בחר, על שמה של עיירה קטנה בה חיינו דורות רבים, עד שבא גירוש היהודים וגרם לנו לנדוד עד לבולגריה. סבא היה כותב את השם, בחר, על האדים שעל זכוכית החלון, והיה מציין שבעברית כותבים את שם משפחתנו ב"ח" ולא ב"כ", להבדיל מהשם בכר.
הסיפור הזה הקסים אותי בכל פעם ששמעתי אותו ושנים רבות חלמתי לנסוע ולבקר בעיירה בחר ולמצוא עקבות של משפחתנו. שישים שנה מאוחר יותר החלום הזה התגשם, אך על כך בהמשך.
סבא מירקוש היה בן תשעים ושש כאשר חלה בדלקת ריאות קשה, הבריא ממנה, דבר מפליא כשלעצמו באותם ימים, חלה שוב והבריא שוב וביום שהכינו לו מסיבת הבראה וכולם טרחו במטבח, נחנק במיטתו והלך מאיתנו לבלי שוב.
זאת הייתה פגישתי הראשונה עם המוות. שאלתי את אבא: "מתי סבא יחזור אלינו?" אבי ליטף את ראשי ואמר: "אף פעם, בן!" לא הבנתי: "אבל מה זה אף פעם?" תבעתי לדעת. אבא הרים את ראשו ופסק: "לנצח", מילה קשה ולא מובנת שהטרידה אותי לא מעט.
***
עם השנים קראתי בספרו של וואן לון, "ההיסטוריה של האנושות", הסבר חמוד על מהו נצח. על אי סלעי, באמצע האוקיאנוס, כותב וואן לון, מתנוסס הר גרניט שפסגתו נושקת לשחקים. בכל אלף שנה מגיעה לאי ציפור קטנה ומחדדת אח מקורה בגרניט הקשה. כאשר ההר ישתפשף עד תומו ויעלם, אז יעבור רגע מהנצח. אכן נצח נצחים!!!
***
בחזית העזיבה אין חדש. הנהלת הקיבוץ לא זזה מעמדתה ורק יחסם המלבב של חברי הקיבוץ, שעוצרים אותנו בשבילי המשק ומעודדים את רוחנו, מחזקת את ידינו. בקרב אחדים מהם נשמעת אפילו נימת קנאה.
יונה ואשר, חברינו הנאמנים, תומכים בנו ככל יכולתם ולא נותנים לנו להרגיש מבודדים או דחויים. באותה תקופה התחלנו להיפגש עם חברים שעזבו מזמן את הקיבוץ. דינה ודוב ורחל ואברהם וגם הם, סייעו בעצה מועילה או במילה טובה.
שרה מצאה את כתובתו של עורך-דין ירושלמי, אשר עמד בראש העמותה לעזרה משפטית לעוזבי קיבוץ. דיברנו ארוכות אם לפנות בכלל לעזרה כזאת, ואני כל הזמן טענתי כי עלינו להגיע להסכם פשרה עם הקיבוץ. הבעיה הקטנה הייתה שהקיבוץ לא היה מוכן לכל פשרה שהיא. בלחצה של שרה טלפנתי לעורך-הדין וקבעתי פגישה. לקחנו אוטו, וכאן אני חייב לכם הסבר: לקיחת מכונית בקיבוץ מותנית בתהליך ארוך והתוצאה הסופית אינה מובטחת. נסענו ירושלימה ואחרי הסתבכויות רבות בסמטאות הירושלמיות הגענו למשרדו. קיבל את פנינו איש נמרץ והחלטי, ואחרי שהעלינו בפניו את בעייתנו הוא קרא לאדם נוסף, צעיר יותר, מופנם ועדין, שאמר לנו כי גם הוא בן קיבוץ. שניהם פרסו בפנינו את אסטרטגיית המאבק, שהתבטאה במתקפה מרוכזת על הקיבוץ, בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותנו: "הדרך היחידה לקבל מהם כסף מיד, היא לכסח אותם." סיכם המבוגר, אך לא רצה להתחייב על סכום מוגדר עבור השירותים שלהם. חזרנו לקיבוץ, מלאי לבטים ופקפוקים ממה ששמענו שם. עד מאוחר בלילה דשנו והפכנו בדבריהם, עד שהחלטנו לא ללכת איתם, אם כי שרה מצטערת על כך, עד עצם הימים האלה.
***
אני מגיע בכתיבתי לזמנים לא קלים מבחינתי. זאת התקופה האפלה, שבה בין רגע הפכתי מילד מאושר ושמח, לנער רדוף פחדים וחרדות. היום אני יודע שנשארתי בחיים בזכות העם הבולגרי הנפלא. אז חשתי זאת באופן אינסטינקטיבי.
אין עדיין תגובות