עמודי שלמה

מקבץ של סיפורים קצרים שנרקחו מסיפורי החיים של המחבר הן מתוך חוויות אמיתיות והן מפרי דמיונו, הסיפורים נוגעים בהסטוריה של ארץ ישראל השזורים בחייו של המספר, החל מאביו שהיה הלום קרב במלחמת השחרור ועד לאיבוד חבר יקר במלחמת שלום הגליל, סיפורים משפחתיים, סיפורים של ילד עירוני שנקלע לחיים בקיבוץ, סיפורי אהבה ופרידות מקורבים לנפשו של הכותב, הכל נכתב ברגש ובשפה אותנטית שלא משאירה אותנו אדישים.

מקט: 4-1272-615

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מקבץ של סיפורים קצרים שנרקחו מסיפורי החיים של המחבר הן מתוך חוויות אמיתיות והן מפרי דמיונו, הסיפורים נוגעים בהסטוריה של […]

---

קַצְ’קָבָל

ביום שבו דוד אליעזר גזז את צמתה בגוון הערמוני העז של דודה ליזה, צמה שעין לא ראתה כמותה, השתנו החיים של כולם. ייתכן שהיה בצמתה המתארכת עד קו המותן, כוח אלמותי, כעין כישוף שחיבר את כל חלקי המשפחה, עד היום, שבו אחזה ידו הרועדת מזעם של הדוד אליעזר, במספרי החייטים הענקיים שלו, ונגסה בצמה הבוערת באדום של דודה ליזה. באותו רגע הכול נגמר, ודבר לא שב לקדמותו.
דוד אליעזר היה אחיו של סבי חיים. דודה ליז הייתה אחות סבתי רוזה. בדרך נעלמה, החיבור הרומנטי בין סבי וסבתי הוליד את השידוך בין אליעזר וליז, שהיה עד מהרה לסיפור אהבה גדול. הארבעה, שהיו כולם ילידי ירושלים, צעירים וחולמים, התחתנו בשלהי שנות העשרה שלהם, ארזו את מעט מטלטליהם, פנו מערבה, ירדו מההר למישור, והיו לראשוני המתיישבים בחולון.
המקום העזוב באזור מקווה ישראל, דרומית מזרחית ליפו, הטובל בדיונות של חולות נודדים, התקשט רק בכמה בתים חשופים לשמש ולרוח באותה תקופה.
הם התגוררו בשני בתים סמוכים, שלימים היוו חלק מהשכונה הראשונה שקמה בחולון, שכונת גרין. שני האחים ושתי האחיות רכשו מידיו של שלמה גרין – יזם פרטי, עמיל מכס שהתגורר ביפו ורכש הרחק בשנת 1924 114 דונם אדמה מערבים תושבי המקום. הם רכשו מגרין גם שני צריפים זה לצד זה, ואל בני המשפחה נוסף גם אביהם של אליעזר וחיים.
הם השתלבו במהרה ברשימת השמירה הלילית על קומץ הצריפים שהיו פזורים, אבודים משהו, בחולות הנודדים. בלחצם של התושבים החדשים, ובראשם סבא אליהו וסבתא רחל, אולץ גרין לחפור את הבאר הראשונה בחולון – ששרידיה נמצאים עד היום בקרן הרחובות מונטפיורי וחשמונאים, אך עוד שנים ארוכות לאחר מכן נותרה השכונה נטועה בחולות, כשהיא אינה מחוברת לרשת חשמל או לתשתית ביוב.
במסגרת מאמציו לאכלוס המקום רכש גרין בכספו את “הציפור הכחולה” – אוטובוס קטן שנסע הלוך וחזור בקו תל אביב-חולון, והיה החוט המקשר היחיד בין חולון הנובטת בין החולות לעיר הגדולה שלידה, תל אביב. מרבית פעולות היומיום של התושבים לרבות עבודה, לימודים וקניות נערכו בה. וכך, בשעה מוקדמת מדי בוקר, עלה גם הדוד אליעזר, שהיה חייט במקצועו, על “הציפור הכחולה” בדרכו למתפרה הקטנה שלו ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, כשהוא אוחז בידו את תיק העור החום המרופט שלו ובו ארוחות הבוקר והצהריים, ומגבת משובצת נקייה, שאותה היה כורך סביב צווארו כדי למנוע את זליגת פלגי הזיעה במורד גופו.
לעת ערב היה שם פעמיו לעבר ביתו שבחולות, שם היה יושב עם אביו, כוסית ערק בידיהם, ושניהם מפצחים פיסטוק חלבי שהיה קונה אליעזר בשוק, בדרכו הביתה.
הדוד אליעזר היה גבר נאה, שערו משוח בקפידה יתרה לאחור, ומלבושו חליפות מעשה ידיו להתפאר. מתחת לחליפה שנהג ללבוש לאורך כל ימות השנה, הקפיד לעטות חולצות מגוהצות שצווארוניהן המעומלנים והקשים מקיפים את צווארו. הדוד אליעזר היה גאה בכישוריו המקצועיים, והתהדר ברשימת לקוחות מעשירי תל אביב, שלמלבושם הקפיד לשוות מראה אלגנטי ונופך אירופי מהוקצע. הוא ידע ברכה בעמלו.
דודי אליעזר התגורר סמוך לבית אביו, שגר בבית בעל חדר אחד, וסמוך לבית אחיו, סבא אליהו. ליז, אשתו היפהפייה של דוד אליעזר הייתה תמירה וגבעולית, שעורה הבוהק כאילו נרחץ בחלב יונים, ושפעת שערה הערמוני נראה כבוער באש תמיד.
דוד אליעזר היה ספון מדי יום בחלל המתפרה שלו, עמל על גזרות לחליפות גברים מבדי ייבוא איכותיים. הוא ענד דרך קבע על ידו השמאלית כרית ספוג ועליה נעוצות מחטים וסיכות, רגליו לחצו על דוושת מכונת התפירה, שגמאה מרחקי-תיפורים וליחכה במרץ סלילי חוטים.
דודה ליז הייתה אחראית מדי בוקר על שילוח ילדיהם הדרדקים אל מוסדות החינוך, כששערם מוברש ומשומן, בגדיהם מדיפים ריח של סבון כביסה, והם מצוידים בתיקי אוכל קטנים, ובהם כריכים מרוחים בגבינה לבנה ותפוחי עץ או תפוזים, בהתאם לעונה, חתוכים לפלחים.
רק לאחר פיזור הילדים הייתה נחפזת גם היא לתחנת האוטובוס של “הציפור הכחולה” בדרכה לעמל יומה בקצה האחר של תל אביב, שם עבדה כסייעת לרופא שיניים, בקליניקה של רופא ידוע. בני הזוג היו נתונים בחובות כבדים עקב רכישת בית חלומותיהם, ועבדו לילות כימים כדי לעמוד בחובות אלו.
יופייה של דודה ליז בלט לעיני כל. הניגוד בין עורה הצח והלבן, שהיה בהיר ונטול נמשים, לבין שערה הערמוני, שאותו קלעה בצמה עבותה מדי יום חול, צמה שהגיעה עד לקו מותניה שנותר דק גם לאחר שתי לידותיה, והטלטלה על אחוריה כזנב סוסה אצילה ופראית – לא הותיר אף אחד באדישותו. וזאת בתוספת לעיניה הירוקות שירו זיקים לכל עבר.
כל אלה שלהבו עוברי אורח ברחובות תל אביב. הם הסבו ראשם לאחור כשעברה. הנועזים יותר אף נהגו לשרוק לה בטונים מחרישי אוזניים כשהם עושים כל מאמץ להסב את תשומת ליבה. הילוכה, שהיה גאה וזקוף, הבליט את שפעת שדיה והעיד יותר מאלף מילים כי היא מודעת היטב ליופייה.
דוד אליעזר אהב את דודה ליז אהבת נפש ולא פחות מכך, קינא לה. מבטו היה תמיד דרוך, סורק סביב כדי לאתר גברבר נועז שנועץ בה עיניים, ופעמים רבות היה חוקר אותה על קורות יומה כמחפש למצוא פרצה שתאשש את חששותיו. כך שנים רבות השתדלה דודה ליז, ביודעה את חולשתו זאת, לא להסיט מבטה ממנו, ולהעניק לו את מלוא תשומת הלב, ובמיוחד באירועים שבהם נכחו גברים רבים.
והנה, בצהריי יום לוהט אחד, צץ ראשה של שושנה וייס, אשתו של אחד הקליינטים המועדפים של הדוד אליעזר, בדלת המתפרה. מטופפת בעקבים גבוהים במיוחד דילגה מעל סף הכניסה אל תוך החנות וקרבה, כממתיקת סוד, אל דוד אליעזר. היא בחנה במבט זריז את חלל המתפרה, כדי לוודא שהם אכן לבדם, הרצינה פניה ולחשה לדוד אליעזר ש’אחרי התלבטות משותפת ארוכה שלה ושל אדון וייס, בעלה הבנקאי, הגיעו שניהם להחלטה כי יש לשתף אותו ולספר לו כי דודה ליז מנהלת רומן סוער ומתמשך עם רופא השיניים שאצלו היא מועסקת’.
כך הניחה את השמועה כפצצה מתקתקת במתפרה, ומיהרה להיפרד מהדוד לשלום, כשהיא מותירה אחריה עננה כבדה ומאיימת, המהולה בבושם המתוק-רעיל שהתיזה על עצמה טרם בואה.
באותו רגע חש דוד אליעזר שעולמו חרב עליו, ומאשר יגור בא עליו.
לילות ארוכים, בעודו נוצר את סודו המר, התהפך טרוף מחשבות על משכבו, מתייסר ומתלבט באיזו דרך לפעול.
מחשבותיו נדדו בין פנטזיה שלפיה יבצע מעשה רצח אכזרי ברופא השיניים, לבין אפשרות של שריפת הקליניקה שלו. עד שערב אחד, טרם נעל את המתפרה, חזר אל שולחן הגזירה שלו, נטל את המספריים החדים הכבדים מעל לשולחן, הכניסם בזריזות לתיקו המהוה ויצא לביתו.
עם תום ארוחת הערב, שכללה חביתות חרוכות שוליים המטוגנות במרגרינה ופלחי עגבנייה עם עיגולי בצל מתובלים בשמן ובמלח, ולאחר שטבלו את הילדים בגיגיות הפח מעלות בועות סבון והשכיבו אותם לישון, פשפש הדוד אליעזר בתיק העור שלו ושלף משם בחטף את זוג המספריים והכניסם לכיס מכנסיו.
בשקט, כשהוא הולך חרש על בהונות רגליו, הוא ניגש מאחור אל דודה ליז, שישבה רכונה על שולחן המטבח קוראת את עיתון הערב, ובאבחה גדושת זעם, בלי להשמיע קול, גזר באחת את צמתה הערמונית לוהטת האודם שלה, כמעט בקו הקרקפת. הצמה הכבדה נשרה בכובד על רצפת המטבח שעליה היו פזורות עדיין שאריות ארוחת הערב המשפחתית.
יבבה סדוקה של תדהמה ושל כאב נמלטה מפיה של דודה ליז, ועיניה נפערו בירוק-רחב כמתקשה לעכל את המתרחש. לאחר מכן השתררה דממת מוות. מתוך הלם שתיקתה, נדמה היה לדוד אליעזר כי רעייתו מבינה לחלוטין את סיבת מעשהו האלים. הוא מלמל בשארית הכוחות שעמדו לו כי ‘היא מגורשת’, וביקש ממנה לעזוב למוחרת בבוקר את הבית, ללא כל שיהוי נוסף, ולהשאיר את שני ילדיהם עימו.
הוא בילה את שארית הלילה כשהוא ישוב הלום במטבח, אוחז בידו כוס תה שכבר הספיקה להתקרר לפני שעות, בעוד דודה ליז ארזה בחיפזון ובדממה כמה מבגדיה לתוך מזוודה משובצת ישנה. את צמתה צררה בקפידה בתוך שקית ניילון שהידקה היטב, ודחקה אותה אל תוך המזוודה לפני שנעלה אותה.
עם בוקר העירה את הילדים בשעה הרגילה, אחזה בכפות ידיהם הקטנות ונפרדה מהם בנשיקות. נחמן הקטן אחז בפניה ושאל מתי היא תחזור, וליז, שלא מצאה מילים לענות, פרצה בבכי תמרורים חנוק ולא נשלט. מול פניהם ההמומות של ילדיה, הזדקפה לבסוף, ובלי להביט לאחור עזבה לעולמים את הבית בחולות ונסעה לבית אביה שבשכונת נחלאות בירושלים.
הדוד אליעזר נותר מאחור, נבגד, שבור, ללא מזור וללא תשובות לתהיותיו הרבות. הוא המשיך לגדל את ילדיהם. בבקרים ראו אותו מרכיב על אופניו את נחמן לבית הספר, בעוד דולסה הייתה מתנהלת ברגל לבדה, נשרכת אחרי האופניים שצרו מלהכיל.
השמועה על הבגידה ועל צמתה הגזורה של ליז נפוצה כסופה בשכונה החולית בואכה תל אביב והפכה לשיחת היום.
מעשהו האכזרי, לכאורה, של הדוד אליעזר פגע ברשימת הקליינטים שלו שהלכה והידלדלה, והוא הסתובב מדוכא וחסר חיות עוד שנים ארוכות לאחר חורבן הבית.
ואילו ליז, לא רק שהתנתקה מילדיה האהובים, אלא גם סבלה קשות מהמגורים בכפיפה אחת עם אביה, עד שנשמתה הפצועה ממילא הלכה וכבתה. שערה הקצר איבד את צבעו ואת קסמו, ועיניה כבר לא אמרו חיים.
היא נראתה מהלכת אנה ואנה, משרכת את רגליה בסמטאות הצדדיות של השוק ומלקטת שמאטעס בלויים וקורות עצים. כיוון שהייתה טובת לב החלה תומכת בנשים מאורסות, טרם יום חתונתן, ותורמת להן שמלות כלה שאותן אספה ממקורות נסתרים.
לפעמים, כשהייתי עולה לבקר את סבא רבא שלי, תוך שאני נדחק אל הדירה המעופשת דרך מחיצת הקרשים ומפלס לי נתיב-מעבר בערימות הבגדים הבלויים, היא הייתה מתייצבת לצדי, ובתנועה מכמירת לב הייתה מושיטה את ידה הקפוצה כמבקשת ממני כסף. אחר כך, בדרך לתחנת האוטובוס לתל אביב, הייתי רואה אותה קונה בכסף מצרכים שאותם, כפי ששמעתי, חילקה לעניים.
באוטובוס, בדרך חזרה הביתה, הרביתי להרהר באהבתם הגדולה, ששימשה השראה לזוגות רבים עד לאותו יום מר ונמהר. הם לא נפגשו עוד במשך ארבעים שנה. שניהם הלכו ודעכו, ולא הקימו להם בית חדש.
במהלך השנים, ובצר לו, חלה הדוד אליעזר בסוכרת שהלכה והחמירה ככל שחלפו החורפים. רופא המשפחה שלו סבר שהמחלה שפשטה בגופו והצמיחה פצעים מוגלתיים סביב קרסוליו וכפות רגליו, הייתה תוצאה של טראומה גדולה וכאב נפשי שמעולם לא התגבר עליו.
הוא התנייד בקושי, מיעט לאכול, וכשהרגיש שסופו קרב ביקש לאשפזו בבית החולים. נדמה היה כי למרות שלא דיבר על כך מעולם, לא רצה למות בבית מוקף החולות, שבו, למעשה, מצא את מותו הנפשי עוד בחייו.
ביום שבו נודע לאימי כי הדוד אליעזר מאושפז בבית החולים שמואל הרופא בצריפין, היא התקשרה אליי וביקשה שניסע אליו. בשעות אחר הצהריים הגענו אל בית החולים. חיפשנו את דוד אליעזר בין החדרים שכותליהם קודרים וריח חומרי החיטוי נודף מהם. שנים שלא ראיתי אותו, ועיניי סרקו בהתרגשות אחר הדוד שזכרתי, כאשר יד גרומה הורמה בקושי רב מאחת המיטות כמסמנת לי: ‘הנה אני כאן’.
דוד אליעזר שכב במיטת ברזל שצבעה הלבן מתקלף, מתחת לסדינים הדהויים שחותמות בית החולים מעטרות אותם, כחוש, כשהוא רחוץ למשעי ובעיניו הכחולות דמעות למראה המבקרים שהגיעו במפתיע.
הייתה הסכמה שבשתיקה בין כולנו. ידענו שזו לנו הפעם האחרונה להיפגש. דוד אליעזר דיבר בשארית כוחותיו עם אימי בספרדית, שיחה שאת רובה לא הבנתי. כשעמדנו ללכת, התכופפתי לחבק אותו בפעם האחרונה, ואז, בקול שקט, שאל אותי אם אסכים לעשות עבורו טובה קטנה. השבתי ש’כל דבר שיבקש, אעשה עבורו’, והוא התחיל לתאר לי את חנות החמוצים והגבינות האהובה עליו במיוחד בשוק העלייה בתל אביב, ושאל אם אוכל לנסוע לשם ולהביא לו חריץ קטן של גבינת קַצְ’קָבָל, ‘כדי שיוכל להרגיש את טעמה עוד פעם אחת’. מייד הסכמתי והבטחתי לנסוע אל השוק עוד באותו יום ולחזור אליו עם מבוקשו.
החזרתי את אימי לביתה ושמתי פעמיי אל מתחם השוק הראשון של תל אביב. שוטטתי בין הדוכנים מבקש למצוא את החנות ולהביא לדוד אליעזר את מבוקשו האחרון. התרגשתי מהמעמד ומהכבוד שהעניק לי, להביא לו את הגבינה. הקפדתי שהגבינה תיפרס במשולש חתוך ללא דופי, ושתיארז בנייר השעווה כראוי למנחת פרידה. אחזתי בשקית הקטנה ביד רועדת, שומר פן תיפגם צורתה, ומיהרתי אל הדוד אליעזר, שמוטל היה בבדידותו האחרונה על מיטת בית החולים.
אזכור תמיד את מראה עיניו המחייכות כשראה אותי חוזר ובידי השקית. עזרתי לו לפרום את הקשר בשקית הניילון ולחלץ את חריץ הגבינה מתוך עטיפת הנייר. צבטתי פיסות קטנות של קַצְ’קָבָל, בזו אחר זה, כשאני, כמו ציפור גדולה, הדואגת לגוזלה, מאכיל את הדוד אליעזר. לפתע פרץ בבכי. טעמה העז של הגבינה הציף בו זיכרונות וטעמי עונג שחווה במהלך ימיו. לרגע קל הוא אפילו פרץ בצחוק והמתיק איתי סוד, ש’הרופאים בבית החולים אסרו עליו לאכול את הגבינה, וכי הוא סומך עליי שלא אסגיר אותו’. צחקתי בקול איתו ובליבי היה מהול עצב גדול. קינחתי את פיו במפית והשמדתי כל ראיות שעלולות להפלילו. חיבקתי אותו חיבוק של פרידה, בעדינות, כשאני חש כל עצם מעצמותיו הגרומות בין אצבעותיי ופוחד להכאיב לו. אמרתי שלום ויצאתי אל המסדרון.
בגרון חנוק פסעתי לאט במסדרון הארוך והקר, בוהה בספסלי העץ הישנים שלאורכו, מאט עוד יותר את צעדיי ומתקשה להאמין שלא אראה עוד את דוד אליעזר, כשלפתע נתקלתי באישה זקנה לבושת בלויי סחבות, שצעדה לעברי. התנצלתי בפניה כשלתדהמתי ראיתי שזו דודה ליז. למרות הצחנה שנדפה ממנה הושטתי אליה את ידי לשלום, שאלתי לשלומה, והיא ענתה בפה חסר שיניים ש’באה להיפרד מאליעזר שלה, להגיד שלום לאהבת חייה’. נאלמתי דום.
היא שאלה אם אוכל להיכנס אל חדרו שוב, רק לרגע, ולמסור לו את בקשתה להיכנס אליו לומר לו שלום. הסכמתי.
בצעדים מדודים ובברכיים פקות חזרתי אל מיטתו, ובקול מהסס ומגמגם אמרתי לו שכשיצאתי מהחדר פגשתי במסדרון את דודה ליז, והיא מבקשת רשות להיכנס אליו, רק לרגע, ולומר לו שלום.
אינני יודע מהיכן שאב הוא את הכוח להניף את ידו, ולומר בקול רם: “לא. לא. שתלך מכאן הבוגדת.”
לא העזתי להתווכח איתו. הוא היה כל כך נחוש גם בשארית כוחותיו. יצאתי למסדרון. דודה ליז ישבה על ספסל העץ הישן כנאשמת שמחכה לגזר דינה. ניסיתי לומר לה משהו במילים, אבל קולי לא ציית לי. סימנתי לה בראשי ‘לא’, ובלי להביט לאחור, שמא אראה את גודל השבר על פניה, החשתי צעדים, מתרחק והולך.