שלושה אמריקנים בפריז

החזרה לבבל הוא סיפור שכתב סקוט פיצג'רלד ב־1930. בשנים 1925–1926 התגוררו פיצג'רלד ורעייתו, זלדה, בפריז. גיסתו ובעלה ראו בו מאז ומתמיד שתיין חסר אחריות שהאובססיה שלו לנהנתנות אחראית למצוקתה הנפשית של רעייתו. כשזלדה סבלה מהתמוטטות ואושפזה, סברו גיסתו ובעלה שפיצג'רלד אינו ראוי לגדל את בתו, סקוטי, ושהיא ובעלה צריכים לאמץ אותה.
שווה זכויות בפריז הוא סיפור אמיתי. בשנת 1948 סייע הסופר האמריקני השחור ריצ'רד רייט לג'יימס בולדווין בן העשרים וארבע לִגלות מרצון לפריז. בעיר האורות יכול בולדווין לראשונה לחיות חיים מלאים כאפריקני־אמריקני שההתייחסות אליו היא כאל אזרח, בלי קשר לצבע עורו, ולחוש "שווה זכויות" — לפחות בהשוואה למצבו במולדתו.
החבֵרה הצרפתייה שלי מבוסס על פרק בחייו הקצרים והטרגיים של רנדולף בורן (1918-1886) שהשפיע על בני דורו ועורר ברבים מהם השראה בזכות גישתו ההומנית והתנגדותו למלחמה. ב־1913, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה, זכה במענק מחקר שהביא אותו לפריז בימים שלפני פרוץ המלחמה הגדולה. שם הוא התאהב בתרבות הצרפתית, ולפי דבריו כאן גם באישה צרפתייה אחת — לכל הפחות. עם הקריאה בסיפורו זה של בורן על אודות אהבתו המחושבת לכאורה להפליא, כדאי לזכור שגופו היה מעוּות להחריד מלידה באשמת רופא מיילד כושל, ושבהיותו בן ארבע כבר נותר גיבן וגמד בגלל שחפת בעמוד השִדרה.

מקט: 4-644-1080

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

החזרה לבבל הוא סיפור שכתב סקוט פיצג'רלד ב־1930. בשנים 1925–1926 התגוררו פיצג'רלד ורעייתו, זלדה, בפריז. גיסתו ובעלה ראו בו מאז […]

---

1.

"ואיפה מר קמפּבּל?" צ'רלי שאל.

"עבר לשווייץ. מר קמפבל הוא אדם חולה, מר וֵיילס."

"מצטער לשמוע. וג'ורג' הארדְט?"

"חזר לאמריקה, הלך לעבוד."

"ואיפה הנרקומן?"

"היה כאן בשבוע שעבר. אבל החבר שלו, מר שֵייפֶר, נמצא בפריז."

שני שמות מוכּרים מתוך רשימה ארוכה מלפני שנה ומחצה. צ'רלי רשם כתובת בפנקס שלו ותלש את הדף.

"אם תראה את מר שייפר, תן לו את זה," אמר. "זאת הכתובת של גיסי. עדיין לא מצאתי לי מלון."

הוא לא באמת התאכזב למצוא את פריז ריקה כל כך. אבל הדממה בבר של מלון "ריץ" היתה מוזרה ומבשרת רעות. זה כבר לא היה בר אמריקני — הוא הרגיש בו מתורבת, לא כאילו המקום שייך לו. הבר חזר לידי צרפת. הוא חש בדממה מן הרגע שיצא מהמונית וראה את השוער, שבשעה כזאת היה בדרך כלל בפעילות קדחתנית והפעם עמד ופטפט עם סַבָּל ליד כניסת השירות.

כשעבר במסדרון שמע רק קול בודד ומשועמם בְּמה שהיה פעם חדר הומה נשים. כשפנה אל הבר חצה את ששת המטרים של השטיח הירוק כשעיניו נעוצות היישר נִכחוֹ, מתוך הרגל ישן; ורק כשכף רגלו כבר ניטעה היטב על מעקה הבר, הסתובב וסקר בעיניו את החדר ולא נתקל אלא בזוג עיניים יחיד שריצד מעל עיתון בפינה. צ'רלי שאל על הברמן הראשי, פּוֹל, שבימי הגאוּת האחרונים של הבורסה היה מגיע לעבודה במכונית מדגם שנבנה במיוחד בשבילו — ויורד ממנה, בעידון המתבקש, רק בפינת הרחוב. אבל פול היה בבית הכפר שלו, ואָליקס הציע לו את שירותיו.

"לא, הספיק לי," צ'רלי אמר, "אני כבר לא בעניין עכשיו."

אליקס בירך אותו: "היית די חזק בעניין לפני שנתיים."

"אבל אני שומר," צ'רלי הבטיח לו. "כבר יותר משנה וחצי."

"מה לדעתך המצב באמריקה?"

"לא הייתי באמריקה כבר חודשים. אני עושה עסקים בפראג, מייצג שם כמה קונצרנים. הם לא שמעו עלי שם."

אליקס חייך.

"זוכר את ערב מסיבת הרווקים כאן של ג'ורג' הארדט?" שאל צ'רלי. "דרך אגב, מה נהיה עם קלוד פֶסֶנדֶן?"

אליקס הנמיך את קולו כמסתודד: "הוא בפריז, אבל לא מגיע הנה יותר. פול לא מרשה. הוא צבר חוב של שלושים אלף פרנק, יותר משָנה של שתייה וארוחות צהריים ולרוב גם ארוחות ערב. וכשפול אמר לו בסוף שהוא צריך לשלם, הוא נתן לו צ'ק בלי כיסוי."

אליקס הניד ראשו בעצב.

"אני לא מבין את זה, כזה בחור מטופח היה. עכשיו מנופח כולו —" הוא סימן בידיו צורת תפּוח שמנמן.

צ'רלי התבונן בחבורת הומואים קולניים שהתמקמו בפינה.

אלה, שום דבר לא משפיע עליהם, חשב. מניות עולות ויורדות, אנשים מתבטלים ועובדים, אבל הם ממשיכים לָנצח.המקום העיק עליו. הוא ביקש קוביות והטיל אותן עם אליקס עבור המשקה.

"באת להרבה זמן, מר ויילס?"

"באתי לארבעה־חמישה ימים כדי לראות את הילדה הקטנה שלי."

"וואו! יש לך ילדה קטנה?"

בחוץ שלטים בצבעי אדום לוהט, כחול שמיימי וירוק זרחני הבהיקו עמומות בַּגשם השקט. בשעת בין ערביים זו היתה תנועה ברחובות; הביסטרואים נראו מוארים. הוא לקח מונית בפינת שדרות הקפּוצ'ינים. כיכר הקונקורד חלפה על פניו צבועה בוורוד; הם חצו את הקו הסָדור של הסֵן, וצ'רלי חש פתאום באופיה הפרובינציאלי של הגדה השמאלית.

צ'רלי כיווֵן את המונית לשדרת האופרה שלא היתה בדרכו. הוא רצה לראות את הדמדומים מעל חזית הבניין המפואר ולדמיין לעצמו שצופרי המוניות שהשמיעו ללא הרף צלילים ראשונים מוואלס אִטי של דביסי, הם חצוצרות מימי הקיסרות השנייה. סבכת הברזל בפתח חנות הספרים בּרֶנטָנוֹ בדיוק נסגרה, ואנשים כבר ישבו לסעוד מאחורי הגדר הבורגנית הקטנה והמטופחת של דוּבאל. הוא מעולם לא אכל במסעדה ממש זולה בפריז. ארוחת ערב של חמש מנות, ארבעה פרנקים וחצי ושמונה־עשר סנטים, כולל יין. עכשיו משום־מה הצטער על זה.

עוד הם ממשיכים בדרכם לגדה השמאלית שחש בפרובינציאליות הפתאומית שלה, הוא חשב, "קלקלתי לעצמי את העיר. יום רדף יום בלי שבכלל הבחנתי ואז נעלמו שנתיים והכול נעלם ואני נעלמתי."

הוא היה בן שלושים וחמש, ונאה למראה. את הזרימה האירית של פניו איזן קמט עמוק בין עיניו. כשצלצל בפעמון דלת הדירה של גיסו ברחוב פָּלָטין, אותו קמט העמיק עד שמשך כלפי מטה את גבותיו. הוא הרגיש שבטנו מתכווצת. מאחורי עוזרת הבית שפתחה את הדלת זינקה ילדונת חמודה בת תשע שצווחה "אבא!" והתפתלה כמו דג כשטיפסה אל בין זרועותיו. היא תפסה באחת מאוזניו וסובבה את ראשו והצמידה את לחיה אל לחיו.

"עוגיונת שלי," הוא אמר.

"אוי אבא, אבא, אבא, אבא, אבוש, אבוש, אבוש!"

היא גררה אותו לסלון, שם חיכתה המשפחה, ילד וילדה בגילה של בתו, גיסתו ובעלה. הוא בירך לשלום את מַריוֹן ונזהר בקולו מפני התלהבות מעושה או סלידה, אבל התגובה שלה היתה כנה יותר ופושרת, אף שצמצמה את הבעת אי־האמון הקבועה של פניה על ידי הפניית מבטה לעבר בתו. שני הגברים לחצו ידיים בידידות, ולינקולן פּיטֶרס הניח לרגע את ידו על כתפו של צ'רלי.

החדר היה חמים ואמריקני במידה נוחה. שלושת הילדים הסתובבו בקרבת מקום, שיחקו בין מַלבּנֵי חללים צהובים שהוליכו אל שאר החדרים. עליצות של שש בערב נשמעה בלהט פצפוצי אש האח ובקולות העשייה הצרפתית במטבח. אבל צ'רלי לא נרגע; לבו רבץ נוקשה בגופו, הוא שאב ניחומים מבתו שמדי פעם התקרבה אליו ובידיה הבובה שהביא לה.

"מעולה ממש," הוא הכריז בתשובה לשאלתו של לינקולן. "יש שם הרבה עסקים שלא זזים בכלל, אבל אנחנו מצליחים עוד יותר מתמיד. האמת היא שאני אפילו מביא את אחותי מאמריקה בחודש הבא כדי שתטפל לי בבית. ההכנסה שלי בשנה שעברה היתה גדולה יותר משהיתה בתקופה שהיה לי כסף. תבינו, הצ'כים —"

ההתרברבות שלו נועדה לתכלית מסוימת; אך כעבור רגע, משזיהה עצבנות קלושה בעיניו של לינקולן, הוא שינה את הנושא:

"ילדים טובים יש לך, מחונכים כל כך, מנומסים."

"גם אוֹנוֹרְיָה ילדה נהדרת לדעתנו."

מריון פיטרס חזרה מהמטבח. אישה גבוהה עם עיניים דאוגות, שפעם התהדרה בחן אמריקני רענן. צ'רלי עצמו מעולם לא הבחין בזה, ותמיד הופתע כשאנשים דיברו על יופיה בעבר. מן הרגע הראשון שררה ביניהם אנטיפתיה אינסטינקטיבית.

"נו, מה אתה אומר על אונוריה?" היא שאלה.

"מקסימה. נדהמתי לראות עד כמה היא גדלה בעשרה חודשים. כל הילדים נראים נפלא."

"לא נזקקנו לרופא כבר שנה. איך זה לחזור לפריז?"

"מוזר לי לראות כל כך מעט אמריקנים בסביבה."

"אני שמחה בזה," מריון אמרה נחרצות. "עכשיו אתה יכול לפחות להיכנס לחנות בלי שיניחו מראש שאתה מיליונר. אמנם סבלנו כמו כולם, אבל בסך הכול היום הרבה יותר נעים."

"אבל היה טוב כל עוד זה נמשך," צ'רלי אמר. "היינו סוג של בני מלכים, כמעט חסינים לגמרי, סוג של קסם אפף אותנו. היום אחר הצהריים בבר" — הוא נתקע, הבין את הטעות שלו — "לא היה אף אחד שהכרתי."

היא הסתכלה עליו במבט חריף. "חשבתי שגמרת עם ברים."

"נשארתי רק לרגע. אני שותה משקה אחד כל יום אחר הצהריים, לא יותר מזה."

"אז לא תרצה קוקטייל לפני ארוחת הערב?" לינקולן שאל.

"אני שותה רק משקה אחד כל יום אחר הצהריים, וכבר שתיתי היום."

"אני מקווה שאתה עומד בזה," אמרה מריון.

האיבה שלה ניכרה היטב בקרירות הדיבור שלה, אבל צ'רלי רק חִייך; היו לו תוכניות גדולות. התוקפנות שלה דווקא העניקה לו יתרון, והיה לו מספיק שׂכל לחכות. הם ידעו מה הביא אותו לפריז, והוא רצה שהם ייזמו את השיחה על זה.

בזמן ארוחת הערב הוא לא הצליח להחליט אם אונוריה דומה יותר לו או לאמא שלה. יהיה לה מזל אם לא הצטרפו בה תכונות שניהם שהביאו עליהם אסון. גל עצום של רצון לגונן הציף אותו. הוא חשב שהוא יודע מה לעשות למענה. הוא האמין באופי חזק; רצה לדלג לאחור על דור שלם ולבטוח שוב באופי חזק בתור יסוד נצחי רב ערך. הכול נִשחק.

הוא עזב כמעט מיד אחרי הארוחה, אבל לא הלך הביתה. היה סקרן לראות את פריז בלילה בעיניים צלולות יותר ושקולות יותר מאלה של הימים ההם. הוא קנה כרטיס זול לקזינו וצפה בג'וזֶפין בֵּייקֶר2 בערבסקות השוקולד שלה.

אחרי שעה יצא וטייל לכיוון מוֹנמרטר, במעלה רחוב פּיגאל ובכיכר בלאנש. הגשם כבר פסק. היו שם כמה אנשים בבגדי ערב שירדו ממוניות בפתחי קברטים, יצאניות ששוטטו לבדן או בזוגות, והרבה שחורי עור. הוא עבר על פני פתח מואר שמתוכו בקעה מוזיקה, ועצר בתחושה של היכרות. זה היה "בּרִיקטוֹפּ". כל כך הרבה שעות וכל כך הרבה כסף בזבז כאן. בהמשך הרחוב גילה עוד מקום מפגש מימים ימימה, ובפזיזותו שרבב ראשו פנימה. בו ברגע החלה תזמורת נלהבת להשמיע קולה, זוג רקדנים מקצועיים זינקו על רגליהם, ורב־מלצרים עט לעברו וקרא, "הקהל תכף מגיע, אדוני!" אבל הוא מיהר להסתלק משם.

"צריך להיות שיכור, לעזאזל," הוא חשב.

"זֶלי'ס" היה סגור, בתי המלון הזולים והמפוקפקים סביבו היו חשוכים; במעלה רחוב בלאנש כבר היה יותר אור והיה גם קהל מקומי של צרפתית קלוקלת. "מאורת המשורר" נעלמה, אבל שני הפתחים הגדולים של "קפה עדן" ו"קפה גיהינום" עדיין נפערו שם — ולנגד עיניו אפילו בלעו אל קרבם את תכולתו הדלה של אוטובוס תיירים — גרמני אחד, יפני אחד וזוג אמריקנים שהציצו בו בעיניים מבוהלות.

הלכו המאמץ והתחכום של מונמרטר. כל הזנת החטאים והבזבוז היתה ברמה ילדותית לחלוטין, והוא הבין פתאום את משמעות המילה "כָּלוּ" — כלו כלא היו; היו ואינם עוד. בשעות הקטנות של הלילה כל תנועה ממקום למקום היא זינוק אנושי אדיר, עלייה במחיר הפריבילגיה של הילוך יותר ויותר אטי.

הוא זכר שטרות של אלף פרנק שניתנו לתזמורת עבור נגינת קטע אחד, שטרות של מאה פרנק שנזרקו לשוער עבור הזמנת מונית.

אבל לא לחינם הם ניתנו.

גם הסכומים הפרועים ביותר פוזרו כמִנחה לגורל שאִפשר לו לא לזכור את הדברים הראויים ביותר להיזכר, הדברים שעכשיו הוא תמיד יזכור — שבִּתו הוצאה מרשותו, שאשתו נמלטה אל קבר בוורמונט.

מישהי דיברה אליו באורה הבוהק של בראסֶרי. הוא קנה לה ביצים וקפה, וכדי לחמוק ממבטה המשדל נתן לה שטר של עשרים פרנק ולקח מונית למלון שלו.