שלושים חודשי אהבה

"הייתי בכלא המגע הפיזי, עמוק בתוך הקופסה. סף הרגישות שלי עלה עד שנאלצתי להתרחק אפילו ממגע אקראי כדי לא להתפרק. יצרתי סביבי הילה מגוננת, מסר בלתי מילולי חד-משמעי שעבד יותר טוב מכל פרסומת של משרד התחבורה – שמור מרחק."
שלושים חודשים לפני יום-הולדתה השלושים פגשה גלי את שני, ויצאה יחד איתה למסע ארוך שהוביל אותה למקום קרוב מאוד ורחוק מאוד – אל עצמה, אל מחוץ לכלא המגע הפיזי, מחוץ לקופסה. היציאה מהארון היתה רק צעד נוסף, חיוני, בתהליך הרבה יותר עמוק, שבו היא למדה לגעת, לחבק, להרגיש, להכיר את עצמה, לאהוב בלי מסכות.
שלושים חודשי אהבה הוא סיפורו של המסע הזה, שנמשך ונכתב בשני צירי זמן מקבילים: שלושים חודשים ושלושים שנה. התמונה המלאה מתגלה רק מתוך התנועה בין שני צירי הזמן הללו – בין העבר וההווה, בין החיים עמוק בקופסה לבין המרחבים שמתגלים מחוצה לה, ובמבט לאחור גם בתוכה. ולצד כל אלה, שלושים חודשי אהבה הוא סיפור אהבה, כרוניקה של אהבה, שניצתה בין שתי נשים מרתקות אך שונות בתכלית. מפגש הניגודים המסעיר ביניהן חולל פלאות אך גם היה כרוך בכאב רב, שמגיע לשיאו בפרקי הפרידה היפים שחותמים את הספר.

מקט: 4-497-1064

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"הייתי בכלא המגע הפיזי, עמוק בתוך הקופסה. סף הרגישות שלי עלה עד שנאלצתי להתרחק אפילו ממגע אקראי כדי לא להתפרק. […]

---

1. לגעת, רק לגעת

שני מצאה אותי. את המפגש הראשון בינינו רק היא יכולה לתאר: "מאות נשים הסתובבו על כר הדשא בחווה, נרגשות, נלהבות, מתאמצות להוציא מעצמן את המיטב. כולן רוצות להגיע ל'מלכת המדבר', רק ארבעים יתקבלו, ובתוך ההמולה בולטת בין כולן אחת, כהה, גבוהת קומה, קצוצת שיער. עיני עוקבות אחריה מרחוק. היא מושכת את מבטי שעה ארוכה – שלווה, שקטה, כאילו מתבוננת על הנעשה מהצד, בחיוך נבוך. מבוכה קיומית מהולה בעוצמה שקטה. אולי הניגוד החד הוא שמשך אותי, עוצמה ומבוכה. רק איתה אני רוצה לצאת למסע הזה, החלטתי בליבי. נכנסתי לרשימת ההמתנה, וכעבור חודש הטלפון בביתי צלצל. 'שלום, קוראים לי גלי, אני בצוות סוזוקי של מלכת המדבר. מישהי עזבה את הצוות ואיתן ביקש ממני לנסות לשכנע אותך להצטרף כי את הבאה בתור, אבל אני מבינה שכבר שיגעו אותך בעניין הזה.' זאת היא, האחת והיחידה, זו שהחלטתי שרק איתה אני יוצאת למסע. מכיוון שלא שמעה את התגובה – או את הלמות ליבי – היא המשיכה לנסות ולשכנע. 'תראי, את חייבת לבוא איתי, כי הקודמת פרשה בגלל חברת הצוות השלישית, ואם אני נשארת רק איתה, אני לא נוסעת…'"

אני יורדת מהאוטו במגרש החניה בצוק של תל-אביב, מזהה מרחוק את הסוזוקי ג'ימני של זהבה. על צידו נמתחת בחורה בטייץ צבעוני וחולצת טי לבנה של "מלכת המדבר", קושרת מזרנים על הגג. הג'ינג'ית ניגשת אלי, נוגעת, מקבלת, מדברת, כאילו אנחנו מכירות שנים. אנחנו עולות לג'יפ ויוצאות למסע, תחילתו של אחד המסעות החשובים בחיי.

בצומת אשדוד אנחנו מכירות שנים.

הרגשתי זרה בחברת נשים. מבוכה קיומית שיתקה אותי כבר בגיל שלוש בוויכוח על הבובה הכי יפה. פחדתי מהן בגיל שמונה כשפגשתי אותן בגירסה הטבעית, הראשונית, בלי העידון והפוליטיקלי-קורקט שמתפתחים בהמשך, מושכות בשיער, רבות על המברשת, למי יש שיער הכי ארוך, מי הכי יפה, מי הכי. בגיל שתים-עשרה, כשהצטרפו ל"מועדון הרצינות הנשית התהומית", לא הצלחתי לצחוק איתן, לא הצלחתי להצחיק אותן. הן לא צחקו, בעיקר ציחקקו, בדרך-כלל מהשטויות של הבנים. בגיל ההתבגרות שתקתי, בצבא התביישתי. שנתיים בלי מקלחת באמצע השבוע, מתנדבת לכל שמירה או לילה בלי שינה כדי להתלבש בחשאי, הולכת למקלחות של הבנות בשלוש לפנות בוקר ביום שישי, מה הסיכוי שאחת משש הבנות שנשארו שבת תגיע למקלחות עכשיו? ובכל זאת, ליתר ביטחון, קירבתי את הספסל עם הבגדים למקלחת, לא נורא אם הבגדים קצת יירטבו, עדיף קצת קור.

גדלנו, בגרנו, שיחת הבנות הפכה לשיחת נשים, ואני עדיין התכווצתי אל משענת הספה, בוהה באוויר, כשהן דיברו על פספוס של יום עם הגלולות, מבצע של חזיות, כאבי מחזור, מכשיר חדש להורדת שיער, על החבר של ההיא והחדש של זאת, ועל "מי צריך את כל הגברים האלה בכלל". באמת מי.

עם גברים היה תמיד יותר נוח, יותר בטוח, אבל משעמם, שטחי. הבנות הקסימו אותי, ריתקו אותי, רציתי להיות איתן, לא יכולתי להיות כמותן.

זרה פה וזרה שם, חיפשתי מקום. מצאתי את עצמי.

בערב היום הראשון, כשהגענו לחניית הלילה, היא שאלה אם אני "באה להשתין". מופתעת מההצעה הישירה, ועוד יותר מופתעת מעצמי, הצטרפתי. כרענו זו לצד זו, מצב מוכר ושכיח בקרב נשים, שמשום-מה צריכות לעשות את זה תמיד בזוגות. לא אני. אני תמיד התביישתי. מנשים. התביישתי אפילו להיכנס לשירותים. חברי הקרובים חשבו במשך שנים שאני פשוט "לא עושה את זה". כך, מבושה, התפתחה התדמית "הלא-אנושית" שלי. הסתכלתי עליה במבט נבוך-מחויך, על הטבעיות והפשטות, וחשבתי לעצמי שהטיול הזה, האווירה הזאת, המדבר הזה, האישה הזאת, עושים לי משהו. ישנו זו לצד זו, שק שינה לצד שק שינה, קרוב, שלא יהיה קר.

הייתי בכלא המגע הפיזי, עמוק בתוך הקופסה. אף אחד לא נגע בי במשך שנים, אפילו לא חיבוק משפחתי או חברי. סף הרגישות שלי עלה עד שנאלצתי להתרחק אפילו ממגע אקראי כדי לא להתפרק. יצרתי סביבי הילה מגוננת, מסר בלתי מילולי חד-משמעי שעבד יותר טוב מכל פרסומת של משרד התחבורה – "שמור מרחק".

בכיתה י' בדרך מהצגה בתל-אביב אורית נרדמת באוטובוס. הראש שלה מתנדנד מצד לצד ולעיתים נחבט קלות בחלון. אני רוצה לתמוך בעדינות בראשה ולהניח אותו בביטחון על כתפי. אני לא יכולה. איך עושים את זה? חשבתי, תיכננתי, התבוננתי. עקבתי אחר תנועות הראש כדי לזהות את הרגע המתאים לתפוס אותו, ניסיתי לחשב את הרגע שבו ראשה ייחבט שוב בחלון והיא תתעורר. רק שלא תתעורר. רק להניח את ראשה על כתפי. יכולתי להתבונן ולתכנן כך כל הלילה. ארבעים דקות ניתחתי וחישבתי ורציתי, מתקרבת ונסוגה. איך נוגעים. אני כל-כך מסורבלת, מגושמת. היא תתעורר ותיבהל. אולי רק לעזור לו ליפול בכיוון שלי? אני מגביהה את כתפי ומתקרבת, הוא נופל לצד השני. לא לגעת. אני חושבת על אמא של אורית. היא לא אוהבת אותי. היא תוקעת בי את המבט הזה שלה, המבט שאומר "את הרסת לי את הילדה", מאשימה אותי שבגללי היא התחילה לעשן, ובכלל, כל הכיתה התחילה לעשן בגללי, ואני הייתי היחידה בכיתה ט' שאפילו לא ניסתה לעשן.

אימהות יודעות. לא תמיד הן יודעות מה.

ארבעים דקות ארוכות חלפו. הגענו הביתה, אני עדיין חושבת, מתכננת. בפעם הבאה אדע מה לעשות כדי להניח את ראשה על כתפי. חלפו שנים.

חמישה ימים קסומים במדבר הירדני, כמו חלום במיקרוקוסמוס מושלם, בועה מחוץ למקום ולזמן, עולם של התרגשות וחופש, מערבולת של רגשות ואדרנלין ללא צורך בהגדרות, מילים או הסברים. אור בעיניים. אצלי בחום בהיר, אצלה בירוק. אחרי יומיים עזבנו את התחרות והפכנו לצוות "נודד". ישבנו על גג המשאית ובעיקר משכנו תשומת-לב.

שני סיפקה לשלל הצלמים הזדמנויות מבוימות היטב למסע יחסי-הציבור של "מלכת המדבר", ואני כמעט התאבדתי למען יחסי-הציבור של סוזוקי, מנסה להוכיח שסוזוקי ג'ימני יעלה את מעלה עשוש. צ'צ'ה אמרה לא לעזוב את הגז, עד הסוף, כל הזמן.

בבוקר השלישי היא נראתה חלשה. "חוסר סידן". השגתי לה מנת סידן מרוכזת. רק צריך להגיד לי. בערב היום הרביעי יצאנו לנסיעה מנהלתית ארוכה. אני הצטרפתי לאחד הג'יפים, והעיתונאים המלווים התחלקו בין הרכבים הסגורים. שני החליטה להישאר במשאית יחד עם אביב. היא ישבה על אחד המושבים, ואביב שכב לאורך המושב, ראשו מונח על ירכיה. זה הרגיז אותי. ניסיתי לשכנע אותה להצטרף אלינו אבל היא התעקשה. קינאתי. האם מרגישים לפני שיודעים? אולי יודעים לפי ההרגשה. אני תמיד ידעתי מה אני מרגישה, לא הייתי צריכה לפרש תחושות פיזיולוגיות. את הכאב הקטן ההוא, קצת מעל הבטן, מוחי לא הצליח לנתח במשך שלוש שעות נסיעה. רק בלילה, כששק השינה שלה לא היה לצידי, הבנתי. אני רוצה אותה לידי. קינאה מהולה בצורך בקירבה. לא לגעת, רק להתקרב. הלב מרגיש והראש מפרש. אין צורך לפתח אשליות: היא סטרייטית, חושנית, צבעונית, נשים כאלה לא רואות אותי. אסור לחשוב, אסור לקוות, אסור לשגות באשליות, זה כואב בסוף.

בגיל ארבע-עשרה רק רציתי שאורית תניח את ראשה על כתפי. בגיל חמש-עשרה ידעתי לרקוד רק ריקוד אחד – עצי הצפצפות: שלושה צעדים, אחת, שתיים, שלוש, הנפה באוויר – ורציתי שאורית תרקוד איתי. בגיל שבע-עשרה הלם ליבי בהתרגשות כשעל המרקע או המסך נראה זוג אוהבים. הכמיהה לאהבה ולמגע נדחקו הצידה זמן רב מדי. כריסטופר פלאמר וג'ולי אנדרוז מתחבקים ושרים על מסך הקולנוע ב'צלילי המוזיקה'. הם מתקרבים זה לזה, ולב מוארך נוצר בין שניהם. גם הלב שלי מגיב, כמה למשהו דומה, לרגש כזה. צמרמורת של התרגשות. הזדהות עמוקה. לא בטוחה עם מי משניהם.

בגיל תשע-עשרה זאת הייתה ליאת. איריס, ליאת ואני היינו שלישייה. בימים לפני הגיוס בילינו כל רגע יחד, ישנו יחד באותה מיטה. בחופשות סוף השבוע מהצבא, אחרי עוד שבוע של עצב מתוק, הייתי הולכת הביתה לכמה דקות כפעולת הסחה, ואז מתגנבת לביתה של ליאת, ובתמימות של ילדה קטנה שזקוקה לקצת חום אימהי מתגנבת למיטה שלה. שכבנו במיטה מחובקות. לפעמים דיברנו קצת, לפעמים הייתי מטה את גופה אל גופי בעזרת היד החובקת ונהנית מהקירבה, מהחום. מגע גוף בגוף. החיבוק השרה עלי חמימות נעימה שלא הבנתי את פשרה. ליאת, ספק ערה, ספק ישנה, מעולם לא הביעה הסתייגות. גם כשהיה לה חבר המשכנו במסורת הלינה המשותפת בימי שישי. ידעתי שזה צריך להיפסק, אבל הצורך הגדול גזר שתיקה על ההיגיון שדרש בתוקף להפסיק את אספקת החום הנדירה והממכרת. בערב שבת אחד ליאת יצאה ללוות אותי. נשענו על גג המכונית, אחת מכל צד. "זה יצטרך להיפסק," היא ביקשה באיחור. לא היה צורך בהסברים.

ימים קסומים. ירדן. מרחבים פתוחים, חולות אדומים, אישה כתומה עם אור ירוק בעיניים. מדי פעם היא נוגעת, מחבקת אותי מאחור, מלטפת בחטף את הראש. בהתחלה אני מסתייגת, אחר-כך נעתרת, אולי היא תיגע שוב. לקראת הלילה האחרון הגענו לבית-מלון בהשראה נבטית, חדר מפואר, רק שלנו, רק שתינו. הקסם של שני עבד גם על סידור החדרים. בערב יצאנו לבריכה, ישבנו בג'קוזי. השקיעה נראית עוד יותר רומנטית מהצד הפחות מוכר של ים המלח. דיברנו שעות, אולי שניות, ואולי רגע אחד שנצרב כמו נצח רק כדי לשמור עליו.

בשעת לילה מאוחרת חזרנו לחדר. שני, שתויה במקצת, נפלה על המיטה מייד. ישבתי על המיטה שלי, מרחק נגיעה ממנה – מרחק, נגיעה – ובהיתי בחיוך דבילי בגבה. ניסיתי, כהרגלי – כמו שלמדתי ולימדתי – לארגן את מה שקורה לי. התחושות והאירועים של הימים האחרונים בלבלו אותי. דמותה של שני, הנופים הפראיים, החופש, היו למערבולת של תחושות שהתקשיתי להכיל. ומעבר לכל אלה, רציתי רק דבר אחד – לגעת בה. לגעת, רק לגעת, רק עם קצה האצבע בקצה הגב. הרגשתי דחף שמנסה להתעורר, להרים את הראש, קבור מתחת לערימות של שקי חול, מתחת לשנים של הדחקות. התיישבתי בזהירות על מיטתה והעברתי את קצות אצבעותי על זרועה. צמרמורת חלפה בגופי ונשתמרה שם כדי למלא שוב ושוב כל היזכרות באותו רגע קסום. עד אז חשבתי שהחסרת פעימה זה מטבע לשון. שני, חצי ישנה, עודדה את מעשי לכדי עיסוי קל. הבהלה מעצמי, ממעשי, החזירה אותי למיטתי, לנסות לישון, לא לחשוב, לשלוט בדחף, לא לגעת.

עינת שאלה אותי, בפגישת עבודה, אם אני בעניין של גברים או נשים, בנון-שלנטיות מדומה עניתי שניסיתי את שתי האפשרויות והחלטתי שעדיף לבד. בגיל עשרים ושתיים הייתי רחוקה מאוד מלנסות משהו. הקופסה הפכה לחלק ממני, לחלק שומר ואהוב שחיזק את התדמית המסתורית. נדמה לי שהתאהבתי בה, בתדמית שלי. בסוף השבוע נסעתי עם דניאלה להכיר את בית-ספר-שדה כינרות. דניאלה אוהבת לחבר אהבות שלה זו לזו. בכביש התענכים משהו הרגיש לא בסדר בסובארו ג'אסטי האדום. עצרתי בצד הדרך. עשן עלה מהמנוע. הוספתי קצת מים והמשכנו בדרך. ליד קיבוץ גשר הג'אסטי הודיע חד-משמעית שקצת מים לא יועילו פה, הלך ראש מנוע. יום שישי, שמש יוקדת של עמק הירדן, דניאלה ואני מתבשלות בתוך האוטו, מתחת לעץ אקליפטוס נדיב, ומדברות. אני מספרת על השיחה עם עינת, לא בטוחה למה. דניאלה אומרת לי בהחלטיות להתרחק מזה "כמו מאש". לא יודעת ממה הופתעתי יותר, מהעמדה הנחרצת או מהפרשנות שדניאלה נתנה לשאלה, אבל הבנתי את המסר.

שרון ואני קראנו לקירבה שהייתה בינינו "משהו קוסמי". מפגש קוסמי של נפשות תאומות. עם עירית קראנו לזה "הניצוץ". או שיש לך את זה עם מישהו, או שאין. לא יודעת אם הבנתי, הבנו, מה היה שם בכל אחת מהפעמים, אבל שיחקנו את המשחק. סבלתי בשקט. כנראה שאי-שם בתוך הקופסה הרגשתי שתמיד ציפיתי ליותר. מה יותר – לא ידעתי. אהבתי את מירק, הגיבור של 'ספר הצחוק והשכחה' שמאוהב בתדמית של עצמו. התמלאתי חמלה לקיי רדפילד ג'יימסון, פסיכיאטרית שהתמחתה במאניה-דיפרסיה וחיה שנים ארוכות עם הסימפטומים והמאפיינים של ההפרעה שהתמחתה בה, ללא היכולת להבין שהיא עצמה סובלת ממנה.

עמוק עמוק בקופסה.

בוקר אחרי לילה מלא כמיהה וחסר שינה. בדרך חזרה לתל-אביב אנחנו יושבות במושב האחורי. שני מניחה את ידה במרכז המושב, ליד היד שלי. היא מרפרפת על כף ידי ומתחילה לשחק באצבעותי, מנסה לסבך ולהתיר אותן. אני מסתכלת במראה על הנהג. תחושת מצוקה קלה. כששני רוצה לגעת – היא נוגעת. שעות של משחקי אצבעות. שאלתי את עצמי אם חברות קרובות נוהגות לשחק משחקי אצבעות, אבל על כל מחשבה האפילה התחושה הכבדה והקשה שהחלום מתקרב לקיצו.

הגענו לתל-אביב בשעת ערב מאוחרת. יום שישי ואני אמורה להגיע עוד הלילה לשדה-בוקר. שני מציעה "לשבת לדבר" באיזה מקום. המומה מעצמי, בלי זיק של מחשבה, אני שומעת את עצמי מסכימה. בעיר הגדולה היא מובילה, מרגישה בבית, מפלרטטת עם נהג המונית, עם המלצר. אני נשרכת, תמיד מטר אחד אחריה, ילדת כפר מגושמת והמומה. ישבנו בפינה צדדית ב'דיטה'. שני ישבה על כורסה רחבה, מעל ראשה ציור, ואני על ספסל מוארך מולה. אני מתקשה לשחזר את השיחה ההיא, אולי בגלל שאף אחת מאיתנו לא הבינה מה בדיוק נאמר בה, אולי כי המילים לא היו חשובות. אבל שתינו הבנו. משהו קרה. שני דיברה על תחושות משונות שהיא לא מבינה, שהיא אף פעם לא הרגישה, בטח לא עם אישה, שהיא מבולבלת. אני בלעתי בקושי שני קבבונים. התאמצתי יותר לעכל את מה שקורה, לי, לה, לנו.

בכל שבת, אחרי שבוע אינטנסיבי בצבא, אני מתעוררת מוקדם בבוקר – אף אחד לא צריך את האוטו בשעה כזאת – ונוסעת לרחובות. במרפסת קטנה בשכונה שקטה אני פוגשת את עירית, לעבוד על פרויקט משותף. רוב הזמן אנחנו מדברות, על הכל (כמעט). על הצבא, על העתיד – היא רוצה ללמוד ניפוח זכוכית באיטליה, מייד אחרי הצבא תחסוך כסף ותיסע – על אנשים, על הניצוץ, הדבר הזה שיש לאנשים מסוימים מאוד, ברק שעושה אותם מיוחדים, מושכים. כאלה שיהיו, למשל, מפקדות קורס נערצות, כמו שאני הייתי, כמו שעירית תהיה. אנחנו ממיינות אנשים, לזה יש, לזה אין, ומסכימות כמעט במאה אחוז. הרי יש בינינו קשר קוסמי, כימיה נדירה בין שני אנשים שלא צריכים לדבר כדי להבין. רק עניין אחד נפקד באופן קבוע – גברים בצד. אם היה לה חבר לא הייתי יודעת, שלא לדבר על סקס. אין דבר כזה בינינו. הכל נקי, טהור, קוסמי. שתינו מבינות, בשתיקה, שבינינו אפשר לדבר רק על הדברים החשובים באמת, שבעולם של שתינו יש נושאים שפשוט לא קיימים.

הפרויקט נגמר, עירית מפקדת הקורס עכשיו, עובדת קשה, הפגישות מתמעטות. אחרי יותר מחצי שנה אני מוזמנת לטקס הסיום של הקורס, ובהנחה שלפנינו שיחת השלמה ארוכה אל תוך הלילה אני מתכננת לבלות את הלילה אי-שם בערבה. אחרי הטקס אני פוגשת מכרים ותיקים, מחכה שגם היא תתארגן, תיפרד, תתרגש. בערב אני מוצאת אותה במגורי הקורסים, יושבת על הריצפה, רגליה מיושרות לפניה. אחת המדריכות מניחה את ראשה על ירכיה. עיניים בהירות, חיוך נבוך. עירית משחקת בעדינות ובריכוז בשערה השטני חלק. מבט אחד ואני יודעת, יש לה את זה – הניצוץ. עירית מחייכת, אני מזהה את החיוך הקוסמי ביניהן. הפעם אני בצד.

בינינו – בגללי, בגללה, אני מניחה שבגללי יותר – מעולם לא היה מגע. שש שנים חלפו. אני יורדת מהרכבת בפתח העיר ונציה, עירית עומדת על הגשר עם ז'אקט עור גברי וצעיף, הניצוץ בעיניה. אנחנו מזהות את הניצוץ ממרחק מאה מטר, מחייכות, מתחבקות על הגשר. היא מנפחת-זכוכית, לסבית. בפשטות, בלי הרבה מילים, היא מספרת שהייתה מאוהבת בי באותם ימים. מה היה קורה אילו, אילו רק הייתה עושה צעד, אני לא יודעת, לא הייתי… ובעצם מספיק שרק אחת מאיתנו הייתה קצת יותר כנה, קצת יותר נועזת. ואולי עירית הייתה, ורק אני הייתי עיוורת, עמוק בקופסה. האמנתי בניצוץ, בקוסמי, באפלטוני. אחרי שנים הבנתי שהניצוץ הוא לסבי, וקוסמי זה להתאהב.

שיר הנושא של החבובות הוא האות לסיום החופה ותחילת הריקודים. אני ניגשת לשולחן שלנו, החבורה מהצבא. על הכיסא לידי מונח תיק שנראה לא מוכר. "זה של נועה, החברה של שרית מהמושב, הלסבית," שרון לוחשת-צועקת לי באוזן, מדגישה את המילה האחרונה, ובפנים שכולן קריצה ממשיכה לרחבת הריקודים. שרון ואני מדברות בשפת קודים שנשמעת זרה לאחרים, אבל הפעם גם אני לא מצליחה להבין את הרמז, וההבעה שעל פני משקפת במדויק את מחשבותי – איך זה קשור אלי? כל החבורה משתוללת על הרחבה. אני כבר רגילה לשבת לבד באירועים, להתבונן ברוקדים, במקפצים, לפעמים נהנית, בדרך-כלל די משועממת. היא מתיישבת בכיסא לידי, עיניים ירוקות, שיער בהיר – נועה, אני מניחה, הזרה היחידה בשולחן. שתינו יושבות. בועה של דממה בתוך הרעש הגדול, המבטים של שתינו מאובנים על הרחבה. אני אפילו לא יודעת לקרוא לזה מבוכה. ליד המזנון הדס ושרון מדברות. "היא חמודה, איזה אומץ, וכל הכבוד איך שהם מקבלים את זה." אוכלים, צועקים, חוזרים לרחבת הריקודים. נועה ואני ממשיכות להסתכל קדימה, כל הערב, לא מפנות מבט.

בדרך למשרד בשדה-בוקר אני שומעת את עצמי הולכת, שקט שמדגיש את עוצמתו של הקול הפנימי. זה לא יכול להיות. חמש דקות במשרד ואני כבר בתוך ההמולה, עובדת כמו אוטומט, סהרורית, חצי ממני מדבר, עובד, מנהל, וחצי אחר נותר בחלום, בשיחה ב'דיטה', שנראית מכאן הזויה מתמיד. שיחת טלפון אחת מזכירה לי שהפעם לא דימיינתי. היא מתכוונת לזה, זה אמיתי. אני מעזה לחשוב את מה ששנים חשבתי שאסור. לא ברור למה אבל כנראה שזה אמיתי. אישה, בוגרת, סטרייטית (בינתיים), יפה, צבעונית, מרתקת – רוצה אותי.

לא חלפו ארבעים ושמונה שעות ואני בכביש שמוביל לתל-אביב. אנחנו נפגשות בחיבוק קל, ומאוחר בלילה נכנסות לבית הוריה של שני. אמא שלה יושבת בסלון בחשיכה, ואני מנסה לקפל מאה ושמונים סנטימטר ולהתחבא מאחורי שני, להצטמצם, להיעלם, לחמוק במהירות לחדרה. אנחנו שוכבות במיטה, זו מול זו, ממשיכות את משחקי האצבעות. הכמיהה הגדולה שלי לגעת, לחוש מגע, נבלמת בתוכי. שני מעבירה את ידיה על פני, על ראשי, ואחר-כך, בנגיעות קלות, על כל גופי. צמרמורות עדינות של עונג ממלאות אותי. כמו עיוורת היא מובילה את ידי על גופה, ואני, תלמידה טובה וממושמעת, משתפת פעולה, פורשת אצבעות, נוגעת. ההנאה שבאיטיות. אנחנו נרדמות מחובקות.

אחרי כל המדבר הזה.

כששני מגיעה אלי בסוף השבוע, שוב למדבר, כבר ברור לשתינו – אין צורך במילים – שלדברים שקורים בינינו יש שם.

החלום נמשך.