שלושה זוגות, שניים ממשיים ואחד מדומה, מביאים אל הרומן החדש של יוסף כהן אלרן את מאווייהם, ערגותיהם, כאבם ונפתוליהם בין אמת לכחש ובין מציאות לדמיון. משברי גיל מתערבים, מתנגשים ומערערים את עולמותיהם היציבים, וזחיחות הדעת מובילה אותם אל הדרמתי והטרגי. בנגיעות של עומק, של רגש ושל חושניות מתאר אמן הסיפור, יוסף כהן אלרן, את חיפושיהם אחר האושר החמקמק והמתעתע, אמת או הזיה. שמועות על אושר הוא רומן רגיש, קולח, אמנותי, דרמתי ומרתק.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
25.00 ₪
שלושה זוגות, שניים ממשיים ואחד מדומה, מביאים אל הרומן החדש של יוסף כהן אלרן את מאווייהם, ערגותיהם, כאבם ונפתוליהם בין […]
1 – ובסוף היום היה הלילה. כמו תמיד הוא בא, ובתוך הלילה כאילו היה אור, אור שחור כזה שאדם רואה דרכו מבעד לאשמורות הסגורות של עיניו. ולא היה חלום, גם איש לא זע. רק ציפה שהעלתה אותו מעלה מתוך התרדמה. ופתע היה מונח על המזרן, וידע שהוא במיטתו, בתוך החדר שבתוך ביתו ולצדו אשתו. אפילו זיהה עד מהרה את עצמו, גם פקח את עיניו וראה את הספרות הזרחניות של השעון המעורר שעל השידה. השעה הייתה שלוש בדיוק, שעה שנראתה לו תמיד כקו דמדומים בין מציאות לחלום, בין עולמות, ולעתים הייתה משלחת בו צמרמורת קלה ומוזרה. הוא נאנח ונסב על צדו האחר, ורגז בתוכו על שהתעורר כי ידע שיקשה עליו לשוב ולהירדם. גם חש עקצוץ כלשהו, קם אל השירותים והטיל את מימיו בעיניים עצומות למחצה, וחשב כי לפני שנים אחדות לא נצרך כלל להטלת לילה, אף היה מוצא את עצמו נתון בזקפה טורדת. עכשיו, בן חמישים ושלוש, הִרבה לשאול שאלות ונטע בעצמו ספקות והתייחס לגופו בחשדנות חדשה לו. גם חמַץ בו לבו משחשב שאותה חדווה שהייתה בגופו בעבר שוב אינה כפי שהייתה.
שב אל חדר השינה ומצא את דרכו אל המיטה, שכב ונאנח אנחה שקטה. כיסה חצי גופו התחתון וראה את אשתו שוכבת לידו. הוא חש את כף רגלה נעה כאילו מאליה, וכאילו מתוך חלומה היא נוגעת בגופו ומוודאת לעצמה כי אינה לבדה. מגעה נגע ללבו והוא שב ונאנח ונסב באחת, שכב בגבו אל גבה ועצם את עיניו. רצה לשוב אל השינה מהר ככל האפשר. כף רגלה נגעה בו שוב, נעגנה על קרסולו ושהתה שם, והוא תהה אם אינה ישֵנה. לעתים חשב כי מעולם לא לן במיטה אחרת ולא עם אישה אחרת, וכי רויטל הייתה שומרת לילותיו מאז נישאה לו. ובעודו בכך היא נסבה על משכבה, פניה אל גבו, וזרועה נשלחה והונחה על מותנו בחינת משוט שביקש לעגון. הוא עצם את עיניו בחזקה והרהר איך קרה שדברים נמוגו, ותחושות עזות התעממו, ובימים מסוימים אין בו אלא שיממון. מאז מלאו לו חמישים שנה החל הדבר הזה זוחל בו. והלוא אהבו מאוד ועדיין רבה דאגתם זה לזה, והחיבה והחום, ושני ילדיהם גם. אולם המחשבות, הרגשות ההם, התחושות – אנה הלכו? אנה הלכו ונמוגו הריגושים? ואיך בא ופולש השיממון וקורע את האוויר וכאילו מעמיד חומה שקופה ביניהם?
היו שנים של שוקקות לבשרה, כשהיה ענוג למגעו, ולא היה פוסק אז מללטוף, וגם עכשיו הייתה נשיותה מוצהרת למדיי, אך שוב אינה מעוררת בו דברים כשם שעוררה בעבר. כאילו איבד בשרה את רוב החום שנתן בו אלוהים, שהיה נידף אז ממנה אליו. הוא נאנח שוב, חש בלבול, ראה שהשעה כבר שלוש ושלושים, ומתוך צביטה קלה ידע כי נטרפה שנתו וכבר נקרע הלילה.
זה היה הלילה שלאחר צאת השבת, ועמדה בו תחושה של החמצה. בשבתות היו ילדיהם באים בצהריים, אוכלים וסופגים פינוקים ומתענגים על שירותי ההורות. בתם הצעירה שירן נישאה לפני כשלוש שנים, בת עשרים ואחת, והוא אז בן חמישים ומוכה בהלה של הבנה פתאומית מהתבגרותו. הבן רונן נישא לפני פחות משנה, בן עשרים וחמש. שניהם נראו לו נעריים מכדי להינשא. אף שהוא עצמו לא נישא מבוגר יותר, ידע בבטחה שהיה בוגר יותר. בשבתות היו הילדים מתקבצים בביתם ומביאים עמם משבי נעורים ואהבה. כל ביקור שלהם הביא עמו התרגשות ושמחה, וגם פרידה לעת ערב. ואז היה שוקע בביתם הצבע השקוף ההוא ונופל השקט. להתראות אימא. להתראות אבא. וכלתם מחייכת, לופתת את זרועו של רונן בידה, ורויטל נושקת לה. ושירן קרבה ונושקת לו על לחיו ועיניה אוהבות. להתראות בשבוע הבא, אומרת. אולי אקפוץ באמצע השבוע. ומלטפת את ג'וקר הספנייֶל, כורעת ונושקת לו על בלוריתו הבהירה. גם רונן מעניק לו לטיפה הגונה וג'וקר מושיט אליו את ראשו באהבה.
זה היה אחרי שילדיהם הלכו והם נותרו עם עצמם והשעה כבר תשע ושלושים. הוא אסף את הכלים והביא אל הכיור, ורויטל שטפה את הצלחות מן השיירים ותחבה למדיח. הוא התבונן ברעייתו מאחור וראה את גופה מתנועע קלות, ובלי לנמק לעצמו קרב אליה, הניח את ידיו על מותניה מכאן ומכאן וחש את מבוכתה בקצות אצבעותיו.
ותהה על כל העניין. היא לא עודדה, גופה לא הגיב ותנועת גופו אל גופה מתוך רצון להידחק בה נעצרה בעודה באִבּה. וגם על עצמו תהה. הן לא תקפה אותו תשוקה אל גופה ברגע ההוא. בצעירותם היה מרבה לאגף אותה מאחור בהיותה ליד הכיור, אהב את אחוריה, היה נצמד אל עיגוליה החמים וחש את חיות הבשר ואת חומו, תוחב ידיו לחולצתה מכאן ומכאן וחופן את שדיה בעוד שפתיו נצמדות לכתפה או לעורפה. היא הייתה מתמוגגת, אהבה זאת כמוהו, הייתה מתאנחת אל תשוקתו ונענית, והיו פעמים שהייתה מניחה מידיה כל שהיה בן וגוררת אותו להתעלס עמה, בחינת התחלת ותגמור.
זה היה אחרי שאמרה אני נכנסת להתרחץ, אני עייפה מהשבתות האלה אפילו יותר מימי החול. היא נכנסה אל המקלחת והוא שקע בכורסה מול הטלוויזיה ולקח סיגריה. הוא לא עישן הרבה, עשה ניסיונות להפסיק, אך לאחרונה נדמה לו שכמעט הכפיל את הכמות ושייך זאת למתח שיצרה מירב שכנתם. עדיין לא עבר את סך תריסר הסיגריות ביום, ורויטל כבר נמצאה מעירה לו ומתרה בו על כך. חששה שמא ייסחף לכמויות, וישובו אליו פעימות הלב המואצות, ויגבר בו ריח הטבק ויתרבה העשן בבית. הוא ישב כך בעוד היא שוטפת את גופה מתחת לזרם המים, מנגבת ונאנחת מעייפות. שמע אותה יוצאת מהמקלחת, והיא אמרה תיכנס, פנוי, ומשם נכנסה היישר אל חדר השינה שלהם.
אחרי ששטף את גופו ונתקל במפל הרך של בטנו, אמר לעצמו בפעם האלף כי עליו לקנות מסילת כושר שתוכל לשמש אותו וגם אותה. הוא גיחך לעצמו והסתכל בה כשסירקה את שערה, לבושה כותונת שגלשה על איבריה, וחשב כי השתנה גופה, אבדו מעט מן הקווים הנאים שהיו לו ופלא איך אלה משתנים. שאל אם היא נכנסת למיטה, השעה עשר ושלושים, והיא אמרה כי תקרא כמה דפים לפני השינה, הספר שבידה לא מצליח להיגמר. ואמרה עוד: אל תשכח לכבות את הטלוויזיה בסלון. ולאחר שנעל את דלת הבית הציץ אל הבית השכן והותיר את הנורה שבחוץ לדלוק כל הלילה. הוא טיפס במדרגות ושב אל חדר השינה, הוריד מעליו את מכנסיו הקצרים והעלה על עצמו מכנסי פיג'מה.
קרירות נעימה של תחילת חודש מאי עטפה אותו. רויטל כבר שכבה במיטה וקראה. המנורה שעל השידה דלקה והטילה אור על הספר ועליה, והוא שכב גם והדליק את הטלוויזיה התלויה על הקיר מולם. רבע שעה כך, נוכח כי השעה גולשת מעבר לאחת-עשרה ואמר לעצמו כי היו אלה מוצאי שבת משעממים. כיבה את מכשיר הטלוויזיה, והיא סגרה את הספר, כיבתה את האור, והוא שכב והיה קשוב לתנועותיה והניח לעיניו להסתגל לחשכה.
זה היה אחרי שנידלדל החושך והתפזר ובהירות חדרה מבחוץ. סדק של אור שנדחק דרך התריס חתך את האפלה והבהיר אותה. הוא התחיל רואה את ירכיה החשופות נוהגות בחסות החושך מין חופש והפקר ומלבינות על המצע הירוק, והניח ידו על בטנה ברכות, מעין אות שרצה בה. היא אמרה בקול רפה: אני עייפה ומחר יום קשה, דיונים על תקציב. אתה כל כך רוצה? והניחה את ידה על ידו. ידעה כי גם בלילה הקודם וגם בזה שלפניו היא נרדמה בעודו צופה בטלוויזיה, ותהתה בתוך עצמה מי התרשל יותר, גופה או תשוקתה. הוא התגלגל ובא כמעט כולו על גופה ושילח בה יד אחת ואת פיו, משך מעלה את כותונתה, ידו לוטפת את בטנה ופיו טועם את שדיה. וגם היא ליטפה אותו, החליטה והדפה בידה את מכנס הפיג'מה שלו ונגעה בגופו, וחשה כיצד לאט מגיעים ובאים בו חיים. אחר משכה אותו מעליה, כאילו אומרת כי כבר אינם בנויים למשחקים ממושכים, והוא שכב עליה בכל כובד גופו. פעם היא אהבה את הכובד הזה ועכשיו כאילו קשה עליה, ונשימתה נעתקה מעט כאשר נהדף לתוכה. היא חיבקה אותו סביב כתפיו, שמעה את אנקת עצמה וחשה כי הוא משתהה, כאילו חומק ממנה, כאילו גופו נוטל מחשבה לעצמו. ואולם כעבור רגע הוא שב, כאילו קודם לכן הלך ממנה, ואף שלא חשה בעצמה שמחה מרובה כל כך בכל זאת הדבר ריגש אותה. היא חיבקה אותו והוא נהדק אל גופה, וגם לאחר שנאנק ונסוג מתוכה הניח ראשו על בטנה ביגיעה והיה מתנשף אל תוך בשרה. וזה נעם לה. הייתה בכך משום התרפקות אמתית ותינוקית, והיא ליטפה את שערו בפרץ של חום. אחר מכן הדפה אותו ברוך מסוים, הביטה בדמותו השפופה וקמה.
זה היה אחרי כל הדברים האלה ולאחר הכול. והוא שכב בחשכה וידע שעל אף הכול אינו מסופק, אינו שלם, ותקף אותו החשש. לרגע נדדה מחשבתו ממנה. ידע כי הניח ראשו על בטנה מתוך מצוקה, מתוך התרפקות על עבר, נגיעה בזיכרון, והוא כאב בתוכו ונצבט למען שניהם. ידע כי כמעט כשל בדרך, כי אבדה לו תשוקתו פתאום בעודו בתוכה, וכי ברגע ההוא קרא אל שכנתו. קרא לה, אכן כך. קרא לרגליה הזהובות, לירכיה החטובות והחלקות ולמגע עורה הרך, החמים, אשר טעמו יישאר עמו לתמיד. ידע כי מירב משלחת בו חצים של תשוקה, אפילו המחשבה עליה מעוררת בו תשוקה, ושאל את עצמו אם רצה בה או אולי רק גייס אותה במוחו כדי לחזק בו את תשוקתו אל אשתו. כל זה הרתיע אותו, והוא חשש שמא התחיל לאבד את אוניו. האומנם מאס באשתו וחשק בשכנתו החושנית עצֵבת העיניים? וכל זאת בעודו שוהה בתוך הגוף הזה שידע לאהוב אותו, הגוף שיִידע אותו אל החיים ואל התשוקות והביא אותו אל הבגרות ואל האבהות.
זה היה אחרי כל הדברים האלה, ועל כל אלה חשב בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר והשינה התעמרה בו. הוא נאנח. חש כי עיניו עייפות מאוד, הנה הן סוף סוף נעצמות. הרגיש שהוא שוקע, השקיעה הולכת ונעשית אפלה ורחבה וסופגת, וידע שזו השינה ונתן לעצמו לשקוע והניח לה לקחת אותו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שמועות על אושר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות