סלמאן רושדי, מגדולי הסופרים בימינו, הוציא תחת ידו ספר מכשף השוזר יחד היסטוריה, מיתולוגיה וסיפור אהבה נצחי. בעתיד הקרוב מכה […]
ילדיו של אִבּן רוּשְד
מעט מאוד ידוע, אם כי הרבה מאוד נכתב, על אודות טבעם האמיתי של הג’ינים, היצורים העשויים אש־ללא־עשן. השאלה אם הם טובים או מרושעים, שטניים או נדיבים, שנויה מאוד במחלוקת. תכונות אלה מקובלות על הכול: שהם שובבים, גחמנים, פזיזים; שהם נעים במהירות גבוהה, משַנים צורה וגודל ומגשימים משאלות רבות של גברים ונשים כאשר נחה עליהם הרוח או כאשר הדבר נכפה עליהם; ושחוש הזמן שלהם שונה במידה קיצונית מזה של בני האדם. אין לבלבל בינם לבין מלאכים, אם כי סיפורים עתיקים קובעים בשוגג כי השטן עצמו, המלאך הנופל לוציפר, הלוא הוא הלל בן שחר, היה הג’יני הגדול מכולם. זמן רב שררה מחלוקת גם לגבי מקום משכנם. בכמה סיפורים עתיקים מופיעה ההשמצה ולפיה הג’ינים חיים בקרבנו, על פני האדמה, במה שמכונה “העולם התחתי”, במבנים הרוסים ובשלל אזורים מסוכנים — מזבלות, בתי קברות, שירותים חיצוניים, ביבים, ובמידת האפשר גם בערמות גללים. לשון הרע הזאת קובעת כי מוטב להתרחץ בקפידה אחרי כל מגע עם ג’יני. הם מצחינים ומפיצים מחלות. אך פרשנים בולטים קבעו זה מכבר את מה שידוע היום כעובדה: שהג’ינים חיים בעולם משלהם המופרד משלנו ברעלה, ושעולם עילי זה, הלוא הוא ארץ האגדות פֶּריסטאן, רחב ידיים עד מאוד אף שטבעו נסתר מאיתנו.
מיותר לציין שהג’ינים אינם אנושיים, אבל בני האדם חולקים לפחות כמה תכונות עם מקביליהם הפנטסטיים. באשר לאמונה למשל, הג’ינים כוללים חסידים של כל מערכת אמונות עלי אדמות, ויש ג’ינים שאינם מאמינים, ושהמושגים אלים ומלאכים משונים בעיניהם באותה המידה שהג’ינים עצמם משונים בעיני בני האדם. ואף שג’ינים רבים אינם מוסריים, לפחות מקצת היצורים החזקים הללו מבחינים בין טוב לרע, בין הליכה בנתיב הימני להליכה בנתיב השמאלי.
יש ג’ינים מעופפים, ואחרים זוחלים על הארץ בדמות נחשים או מתרוצצים ונובחים וחושפים שיניים בדמות כלבי ענק. בים, ולפעמים גם באוויר, הם לובשים צורת דרקונים. ג’ינים נחותים אינם מסוגלים לשמור על צורתם לאורך זמן על פני האדמה. יצורים אמורפיים אלה פולשים לפעמים לגופיהם של בני אדם מבעד לאוזניים, לאף או לעיניים ומשתכנים שם זמן־מה, עד שהם מואסים בהם ונפטרים מהם. הפונדקאי האנושי, למרבה הצער, אינו שורד.
נקבות הג’ינים — הג’יניות או ג’ינירי — מסתוריות אף יותר, חמקמקות ובלתי נתפסות בהיותן נשות צללים עשויות עשן־ללא־אש. יש ג’ינירי פראיות, וג’ינירי של אהבה, ולפעמים שני סוגי הג’יניה אחד הם — רוח פראית הנרגעת בזכות האהבה, או ברייה אוהבת הנתקפת סערת רגשות עקב התעמרות ונוקטת אכזריות כלפי גברים אנושיים שאינם מבינים אותה.
זהו סיפורה של ג’יניה, נסיכת ג’ינים גולה שנודעה בשם נסיכת הברק בזכות שליטתה בסוּפות, ושאהבה בן אנוש לפני זמן רב, במאה השתים־עשרה כנהוג לומר, וסיפורם של צאצאיה הרבים, ושל שיבתה לעולם אחרי היעדרות ממושכת כדי לשוב ולהתאהב ולו לרגע, ואחר כך לצאת למלחמה. זהו גם סיפורם של ג’ינים רבים אחרים, זכרים ונקבות, מעופפים וזוחלים, טובים, רעים ואדישים מבחינה מוסרית; ועל תקופת משבר, תקופה מקולקלת המכונה “תקופת המוזרוּת”, שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, דהיינו אלף לילה ועוד לילה. ואמנם חיינו אלף שנים נוספות מאז, אבל כולנו השתנינו לנצח בגללם. ועתידנו יקבע אם לטובה או לרעה.
בשנת 1195 הפילוסוף הדגול אבן רושד, לשעבר קאדי או שופט בסביליה ולאחרונה גם רופאו האישי של הח’ליף אבו יוסוף יעקוב בעיר הולדתו קורדובה, הודח רשמית בקלון בשל רעיונותיו הליברליים שלא התקבלו על דעתם של הקיצונים הבֶּרבֶּרים שהלכו והתחזקו, מתפשטים כמזיקים בכל רחבי ספרד הערבית, והוא נשלח לגלות בכפר הקטן לוּסֶנָה שבפאתי עיר הולדתו, כפר מלא ביהודים שלא יכלו עוד להצהיר על יהדותם, שכן שושלת הח’ליפים הקודמת של אל־אנדלוס, המוֹראביטוּן, אילצה אותם להתאסלם. אבן רושד, פילוסוף שלא הורשה עוד להפיץ את הגותו, שכל כתביו הוחרמו וספריו נשרפו, הרגיש מיד בבית בקרב היהודים שנבצר מהם להצהיר על יהדותם. הוא היה חביבו של הח’ליף בן השושלת הנוכחית, אל־מוּוָאחידוּן, אבל טעמם של שליטים משתנה, ואבו יוסוף יעקוב הניח לקיצונים לגרש מעירו את פרשן אריסטו הדגול.
הפילוסוף שלא יכול להפיץ את הגותו התגורר ברחוב צר לא מרוצף בבית דל עם חלונות קטנים, וסבל קשות ממחסור באור. הוא פתח מרפאה בלוסנה, ומעמדו כרופאו לשעבר של הח’ליף בכבודו ובעצמו משך אליו מטופלים; בנוסף השתמש במעט הנכסים שהיו לו כדי להשתלב במקצת בסחר בסוסים, ומימן את ייצורם של כלי חרס גדולים המכונים טינָאחַס, שהיהודים שלא היו עוד יהודים איחסנו בהם למכירה שמן זית ויין. יום אחד, זמן קצר אחרי ראשית גלותו, הופיעה נערה כבת שישה־עשר קיצים על מפתן דלתו, חייכה בענווה, לא דפקה או קטעה את הרהוריו בכל דרך אחרת, אלא פשוט חיכתה בסבלנות עד שהתוודע לנוכחותה והזמין אותה להיכנס. היא סיפרה שהתייתמה זה לא כבר; שאין לה מקור פרנסה, אולם היא מעדיפה לא לעבוד בבית זונות; וששמה דוּניָא, שם שלא נשמע יהודי כיוון שלא הורשתה לבטא את שמה היהודי, ובהיותה אנאלפביתית גם לא ידעה לכתוב אותו. היא סיפרה לו שנוסע הציע לה את השם ואמר שמקורו יווני ופירושו “העולם”, והרעיון מצא חן בעיניה. אבן רושד, מתרגמו של אריסטו, לא התפלפל איתה, אם כי ידע שפירושו “העולם” במספר לשונות שדי בו לייתר את הקפדנות. “מדוע קראת לעצמך על שם העולם?” שאל אותה, והיא הסתכלה בעיניו והשיבה, “כי עולם שלם יזרום מתוכי, ואלה שיזרמו מתוכי יתפשטו בכל העולם.”
הואיל והיה איש של שכל ישר, לא ניחש שהיא יצור על־טבעי, ג’יניה משבט הג’יניות, הלוא הוא הג’ינירי; נסיכה חשובה משבט זה שיצאה להרפתקה ארצית בשל סקרנותה לגבי גברים אנושיים בכלל וגברים מבריקים בפרט. הוא הכניס אותה לבקתתו כסוכנת בית וכמאהבת, ובלילה העמום היא לחשה את שמה היהודי ה”אמיתי” — דהיינו השקרי — באוזנו, וזה הפך לסודם המשותף. דוניא הג’יניה היתה פורייה במידה יוצאת דופן, כפי שרימזה נבואתה. במהלך שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה ימים ולילות היא הרתה שלוש פעמים, ובכל פעם ילדה כמה וכמה ילדים, לפחות שבעה בכל פעם כנראה, ובהזדמנות אחת אחד־עשר ואולי אפילו תשעה־עשר, אם כי הרשומות מעורפלות ואינן מדויקות. כל הילדים ירשו את תכונתה הייחודית: לא היו להם תנוכי אוזניים.
אילו היה אבן רושד בקי בתורת הנסתר, הוא היה מבין שילדיו הם צאצאיה של אם לא־אנושית, אך הוא היה שקוע בעצמו יתר על המידה. (לפעמים נדמה לנו שהתמזל מזלו, ומזלה של ההיסטוריה כולה, שדוניא אהבה אותו בזכות מוחו המבריק, שכן טבעו היה אולי אנוכי מכדי לעורר אהבה כשלעצמו.) הפילוסוף שלא הורשה להתפלסף חשש שילדיו יירשו ממנו את הסגולות העגומות שהיו בה בעת אוצרו וקללתו. “להיות רחק־רואי, בעל עור דק ולשון משוחררת,” אמר, “פירושו להרגיש בעוצמה רבה מדי, לראות בבהירות רבה מדי ולדבר בחופשיות רבה מדי. פירושו להיות פגיע לעולם, בעוד העולם מניח כי אינך פגיע, להבין שהוא בר־שינוי בעוד העולם מניח כי אינו בר־שינוי, לחוש מה עומד להתרחש לפני אחרים, לדעת שהעתיד הבַּרבָּרי ממוטט את שערי ההווה בעוד שאחרים נאחזים בעבר המנוון, החלול. אם יתמזל מזלם של ילדינו הם יירשו רק את אוזנייך, אך למרבה הצער, בהיותם שלי ללא עוררין, הם בוודאי יחשבו יותר מדי בעתיד הקרוב מדי, וישמעו יותר מדי בעתיד הקרוב מדי, ובכלל זה דברים שאין לחשוב עליהם או לשמוע אותם.”
“ספר לי סיפור,” תבעה דוניא לעתים קרובות במיטה בימים הראשונים לחייהם המשותפים. עד מהרה הוא גילה שלמרות נעוריה לכאורה, היא עשויה להיות תובענית ודעתנית במיטה ומחוצה לה. הוא היה גבר גדול והיא דמתה לציפור קטנה או למקלונאי, אך לעתים קרובות הוא חש כי היא החזקה מביניהם. היא היתה שמחת זִקנתו, אולם דרשה ממנו רמת אנרגיה שהיה קשה לו לשמר. בגילו הוא רצה לפעמים רק לישון, אבל דוניא ראתה בניסיונות ההירדמות שלו מעשה עוין. “אם תישאר ער כל הלילה ותעשה אהבה,” אמרה, “דווקא תרגיש רענן יותר מאשר אם תנחר כמו שור במשך שעות. זה ידוע.” בגילו לא תמיד היה קל לו להיכנס למצב הדרוש כדי להזדווג, במיוחד כמה לילות ברצף, אבל היא ראתה בקשיי העוררות של הזִקנה הוכחה לאי־אהבתו. “כשהאישה מושכת אין שום בעיה,” אמרה לו. “לא משנה כמה לילות ברצף. אני חרמנית תמיד, אני יכולה להמשיך לנצח, אין לי נקודת עצירה.”
התגלית שניתן לדכא את מרצהּ הגופני בעזרת אגדות העניקה לו הקלה מסוימת. “ספר לי סיפור,” אמרה והצטנפה תחת זרועו כך שידו נחה על ראשה, והוא חשב, יפה, אני פטור הלילה; ומסר לה בהדרגה את סיפור נפשו. הוא השתמש במילים שזיעזעו רבים מבני זמנו ובכללן “תבונה”, “היגיון” ו”מדע”, שלושת עמודי התווך של הגותו והרעיונות שהובילו לשרפת ספריו. דוניא חששה מפני המילים הללו אבל החשש ריגש אותה, והיא נצמדה אליו עוד יותר ואמרה, “תחזיק לי את הראש כשאתה ממלא אותו בשקרים שלך.”
בתוך תוכו היה פצע עמוק ועצוב כי הוא הובס, הפסיד בקרב הגדול של חייו לפרסי מת, אל־ע’זאלי, יריב שמת שמונים וחמש שנים קודם לכן. לפני מאה שנה כתב אל־ע’זאלי ספר בשם “מפלת הפילוסופים”,1 שבו תקף יוונים כדוגמת אריסטו, את הניאו־אפלטוניסטים ובעלי בריתם, את קודמיו הגדולים של אבן רושד, אבן סינא ואל־פאראבי. בשלב מסוים סבל אל־ע’זאלי ממשבר אמונה, אבל התאושש והפך לשונא הפילוסופיה הגדול ביותר בתולדות העולם. פילוסופיה, טען בלגלוג, אינה יכולה להוכיח את קיומו של האל או אפילו להוכיח את אי־אפשרות קיומם של שני אלים. הפילוסופיה מאמינה בהכרחיותן של סיבות ותוצאות המצמצמות את כוחו של האל, שברצותו יכול בקלות להתערב ולשנות תוצאות ולעקר סיבות.
1 כך תורגם שם הספר לעברית, אך לענייננו חשוב לציין ששמו המקורי הוא ״אי־הקוהרנטיות של הפילוסופים״.
“מה קורה,” שאל אבן רושד את דוניא כשהלילה עטף אותם בשתיקה והם יכלו לומר דברים אסורים, “כשמצמידים מקל בוער לכדור צמר גפן?”
“הכדור עולה באש, כמובן,” השיבה.
“ומדוע הוא עולה באש?”
“כי זו דרכו,” אמרה. “האש מלחכת את הכותנה, והכותנה הופכת חלק מהאש. אלו פני הדברים.”
“חוק טבע,” אמר. “לסיבות יש תוצאות,” וראשה הינהן תחת ידו המלטפת.
“הוא חלק על כך,” אמר אבן רושד, והיא ידעה שהוא מתכוון לאויב, אל־ע’זאלי, שהביס אותו. “הוא אמר שהכותנה עולה באש כי אלוהים עושה זאת, כי ביקום של אלוהים החוק היחיד הוא רצון האל.”
“אז אם האל היה רוצה שהכותנה תכבה את האש, אם הוא היה רוצה שהאש תהפוך לחלק מהכותנה, הוא היה עושה את זה?”
“כן,” אמר אבן רושד. “לפי ספרו של אל־ע’זאלי, אלוהים יכול לעשות את זה.”
היא התהרהרה. “זה טיפשי,” אמרה לבסוף. גם בחושך היא חשה בחיוך המתרצה, חיוך מהול בציניות ובכאב, מתפשט על פניו המזוקנים. “הוא טען שזו אמונה אמיתית,” ענה לה, “ושאי־הסכמה איתה פירושה… מפלה.”
“אז הכול יכול לקרות אם רק אלוהים יחליט שזה בסדר,” אמרה. “כפות הרגליים יפסיקו לגעת באדמה, למשל — נתחיל ללכת באוויר.”
“נס,” אמר אבן רושד, “פירושו בסך הכול שאלוהים שינה את הכללים שעל פיהם הוא משחק, ואם איננו מבינים את זה, סימן שאלוהים נשגב מבינתנו, כלומר בלתי נתפס מבחינתנו.”
היא שוב שתקה. “נניח שנניח,” אמרה לבסוף, “שאלוהים לא קיים. נניח שתגרום לי להניח ש’תבונה’, ‘היגיון’ ו’מדע’ ניחנים בקסם המייתר את הצורך באלוהים. האם אפשר בכלל להניח שאפשר להניח דבר כזה?” היא חשה שגופו מתאבן. כעת הוא פוחד ממילותיה, חשבה, ושמחה משום מה. “לא,” אמר, בתקיפות יתרה. “זאת באמת הנחה מטופשת.”
הוא כתב ספר משלו, “מפלת המפלה”,2 ובו השיב לאל־עז’אלי ממרחק מאה שנים ואלף חמש מאות קילומטרים, אך למרות הכותרת הַקליטה לא פחתה השפעתו של הפרסי המת, ולבסוף היה זה אבן רושד שהתבזה, שספרו עלה באש אשר איכלה את הדפים כי אלוהים החליט שמותר לה לעשות זאת באותו רגע. בכתביו הוא ניסה ליישב בין המילים “תבונה”, “היגיון” ו”מדע” לבין המילים “אלוהים”, “אמונה” ו”קוראן”, אך לא הצליח למרות השימוש המתוחכם בטיעון האדיבות, והציטוט מתוך הקוראן שלפיו האל חייב להתקיים בגלל גן התענוגות הארציים שסיפק לאנושות, הלוא ממטירים אנחנו מהעבים מים לרוב להוציא בהם דגן וירק וגנות נטועים?3 הוא היה גנן חובב נלהב, וטיעון האדיבות נדמה לו כמוכיח הן את קיום האל והן את מהותו האדיבה, הליברלית, אך חסידיו של אל אכזר יותר הכו בו ללא רחם. כעת שכב, או כך לפחות האמין, עם יהודייה מומרת שהציל מבית זונות ושנדמה היה כי היא מסוגלת לקרוא את חלומותיו, שבהם התנצח עם אל־ע’זאלי בשפתם של נוטרי הטינה, שפת ההתלהבות, ההליכה עד הסוף, אשר היתה חורצת את דינו למוות אילו השתמש בה בחיי הערוּת.
2 או במקור: ״אי־הקוהרנטיות של אי־הקוהרנטיות״.
3 הקוראן בתרגום הרמן רקנדורף, מתוך ״פרויקט בן יהודה״ (http://benyehuda.org/reckendorf/koran.html).
בעוד שדוניא התמלאה בילדים ורוקנה אותם אל תוך הבית הקטן, הצטמצם המקום שנותר ל”שקריו” המוחרמים של אבן רושד. רגעי האינטימיות שלהם פחתו, והם סבלו מחסרון כיס. “גבר אמיתי מתמודד עם השלכות מעשיו,” אמרה לו, “במיוחד גבר שמאמין בסיבות ותוצאות.” אבל פרנסה מעולם לא היתה הצד החזק שלו. סחר הסוסים היה תחום בוגדני, אכזרי ולא רווחי. בשוק הטינאחה היו לו מתחרים רבים, ולכן המחירים היו נמוכים. “תגבה יותר מהמטופלים שלך,” יעצה לו ברוגז מסוים. “תמכור את היוקרה שלך המוכתמת ממילא. מה עוד יש לך? לא מספיק להיות מפלצת מייצרת תינוקות. עושים תינוקות, התינוקות מגיעים, התינוקות צריכים לאכול. זה ‘היגיון’. זאת ‘תבונה’.” היא ידעה אילו מילים להטיח בו. “לא לעשות את זה,” צעקה בניצחון, “זאת ‘מפלה’.”
(הג’ינים מחבבים דברים נוצצים, זהב ותכשיטים וכן הלאה, ולעתים קרובות מטמינים את שללם במערות תת־קרקעיות. מדוע לא צעקה נסיכת הג’ינים ‘היפתחי’ על דלת מערת האוצר ופתרה את הבעיה הכספית בהינף יד? שכן היא בחרה בחיים אנושיים, בשותפות אנושית כרעיה “אנושית” לבן אנוש, ובחירתה כבלה אותה. חשיפת טבעה האמיתי בפני אהובה בשלב מאוחר כל כך היתה מתפרשת כבגידה או כשקר הטמון בלב יחסיהם. לכן סכרה את פיה מחשש שינטוש אותה. אך בסופו של דבר הוא נטש אותה ממילא, מסיבותיו האנושיות.)
היֹה היה סֵפר פרסי בשם “הָזאר אַפּסָאנֶה”, או “אלף סיפורים”, אשר תורגם לערבית. בגרסה הערבית היו פחות מאלף סיפורים, אבל העלילה נמשכה על פני אלף לילות, והיות שמספרים עגולים הם מכוערים, אזי אלף לילות ועוד לילה. הוא לא ראה את הספר אבל שמע אחדים מסיפוריו בחצר. הסיפור על הדייג והג’יני דיבר אליו במיוחד, לא כל כך בגלל המרכיבים הפנטסטיים (הג’יני מהמנורה, הדגים המדברים, הנסיך המכושף שחציו גבר וחציו שיש), אלא בזכות יופיו הטכני, האופן שבו סיפורים מקופלים בתוך סיפורים אחרים ומכילים בתוכם סיפורים מקופלים אחרים, כך שהסיפור הופך למראָה אמיתית של החיים, חשב אבן רושד, ששם כל סיפורינו מכילים סיפורים של אחרים, והם עצמם מוכלים בתוך עלילות גדולות יותר, מפוארות יותר, שהן קורות משפחתנו, או מולדתנו, או אמונותינו. יפה עוד יותר מהסיפורים בתוך הסיפורים היה סיפורה של מספרת־הסיפורים, הנסיכה שהרזאד, שסיפרה את עלילותיה לבעל רצחני כדי להימנע מהוצאה להורג. סיפורים שסופרו לשם הימנעות ממוות, כדי לתרבת ברברי. ולרגלי מיטת הכלולות ישבה אחותה של שהרזאד, הקהל המושלם שלה, וביקשה עוד סיפור אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. אבן רושד השתמש בשמה של האחות כדי להעניק שמות לעדרי הילדים שיצאו מחלציה של דוניא, שכן רצה הגורל והאחות נקראה דוּניאזאד, “ומה שיש לנו כאן, מה שממלא את הבית החשוך ומאלץ אותי לסחוט שכר מופקע ממטופלי, החולים והנכים של לוסנה, הוא הגעתו של הדוניאזאט, השבט של דוניא, גזע הדוּניאנים, עַם הדוניא, שבתרגום פירושו ‘עַם העולם’.”
דוניא נפגעה עמוקות. “כלומר,” אמרה, “היות שאיננו נשואים, ילדינו לא יכולים לשאת את שם אביהם.” הוא חייך את חיוכו העקום, העצוב. “מוטב להם להיות דוניאזאט,” אמר, “שם המכיל את העולם ולא נשפט על ידו. אם היו רוּשדים, הם היו מוטלים אל ההיסטוריה עם אות קין על מצחם.” היא החלה להתייחס לעצמה כאל אחותה של שהרזאד, ביקשה סיפורים ללא הרף, אלא ששהרזאד שלה היתה גבר, אהובה ולא אחיה, ואחדים מסיפוריו יכלו להביא למותם אילו חמקו המילים בטעות מעלטת חדר השינה. אז דוניא טענה שהוא מעין אנטי־שהרזאד, היפוכה הגמור של מספרת־הסיפורים מ”אלף לילה ולילה”: הסיפורים שלה הצילו את חייה, ואילו שלו מעמידים את חייו בסכנה. אבל אז ניצח הח’ליף אבו יוסוף יעקוב במלחמה ונחל את הניצחון הצבאי הגדול ביותר שלו על מלך קסטיליה הנוצרי, אלפונסו השמיני, באָלַרקוֹס שעל גדת נהר גוּאָדיאָנָה. אחרי קרב אָלַרקוֹס, שבו חיסלו כוחותיו 150,000 חיילים קסטיליאנים, כמחצית מהצבא הנוצרי, העניק לעצמו הח’ליף את השם אל־מנצור, המנצח, ובביטחון עצמי של גיבור כובש הביא לקצהּ את שושלת הברברים הפנאטית והחזיר את אבן רושד לחצר.
אות הקין נמחה ממצחו של הפילוסוף הזקן, וגלותו הסתיימה; שמו טוהר, קלונו הוסר, והוא חזר בכבוד לתפקידו הישן כרופא החצר בקורדובה, שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה ימים ולילות לאחר תחילת גלותו, דהיינו אלף ימים ולילות ועוד יום ולילה; ודוניא שוב היתה בהיריון כמובן, והוא לא נשא אותה לאישה כמובן, הוא מעולם לא העניק את שמו לילדיו כמובן, ולא לקח אותה איתו לחצר הח’ליפות כמובן, ולכן היא נשמטה מההיסטוריה. הוא לקח את ההיסטוריה איתו לצד הגלימות, האביקים המבעבעים וכתבי היד, חלקם כרוכים, אחרים במגילות, כתבי יד של ספרים שכתבו אחרים כי שלו נשרפו, אם כי עותקים רבים מהם שרדו, אמר לה, בערים אחרות, בספריות של חברים ובמקומות שבהם הסתיר אותם מחשש שיום יבוא ויסור חִנו, כי איש חכם תמיד מתכונן ליום סגריר, אבל אם הוא נוקט צניעות ראויה, המזל הטוב תמיד מפתיע אותו. הוא עזב מבלי לגמור את ארוחת הבוקר או להיפרד לשלום, והיא לא איימה עליו, לא חשפה את טבעה האמיתי או את כוחה הנסתר, גם לא אמרה, אני שומעת אותך מדבר בחלומות, כשאתה מניח את ההנחה המטופשת, כשאתה מפסיק לנסות ליישב בין דברים שאינם מתיישבים ואומר את האמת הנוראה, הקטלנית. היא נתנה להיסטוריה לנטוש אותה ולא ניסתה לעצור בעדה, כפי שילדים מניחים למצעד גדול לחלוף על פניהם, אוצרים אותו בזיכרונם, הופכים אותו לבלתי נשכח, מנכסים אותו לעצמם; והיא המשיכה לאהוב אותו אף שנטש אותה באגביות כזאת. הייתָ הכול בשבילי, רצתה לומר לו, היית השמש והירח שלי, ומי יאחז בראשי עכשיו, מי ינשק את שפתי, מי יהיה אב לילדינו, אבל הוא היה אדם דגול שנועד למשכנותיהם של בני האלמוות, והפרחחים הצווחנים היו לא יותר ממטען שהשליך לים.
יום אחד, מילמלה באוזני הפילוסוף הנעדר, יום אחד, זמן רב אחרי שתמות, יגיע רגע שבו תרצה לתבוע בעלות על משפחתך, וברגע ההוא אני, רעיית הרפאים שלך, אגשים את משאלתך אף ששברת את לבי.
מאמינים כי היא נותרה בקרב בני האדם זמן רב, אולי בתקווה אבודה לשיבתו, ושהוא המשיך לשלוח לה כסף, אולי ביקר אותה מעת לעת, ושהיא זנחה את עסקי הסוסים אבל המשיכה עם הטינאחס, אבל עכשיו כשהשמש והירח של ההיסטוריה שקעו לעד על ביתה, סיפורה הפך לדבר של צללים ומסתורין, אז אולי נכון מה שאומרים אנשים, שאחרי מותו של אבן רושד רוחו שבה אליה והולידה ממנה ילדים נוספים. אנשים אמרו גם שאבן רושד נתן לה מנורה ובתוכה ג’יני, ושהג’יני היה אבי הילדים שנולדו לה אחרי שעזב אותה — אז אנו רואים באיזו קלות מתהפכות שמועות! ואמרו גם, באדיבות פחותה, שהאישה הנטושה הכניסה כל גבר שהסכים לשלם לה שכר דירה, וכל גבר שהכניסה השאיר לה צאצאים נוספים כך שהדוניאזאט, צאצאי דוניא, לא היו עוד רושדים ממזרים, או לפחות אחדים מהם לא היו כאלה, או רבים מהם לא היו, או רוב־רובם; שכן בעיני רוב האנשים הפך סיפור חייה לקו מקוטע, אותיותיו התמוססו לצורות חסרות פשר שאינן מגלות כמה שנים היא חייתה, או איך, או היכן, או עם מי, או מתי ואיך — אם בכלל — היא מתה.
איש לא הבחין ולאיש לא היה אכפת שיום אחד היא הסבה את גופה הצידה וחמקה דרך סדק בעולם וחזרה לפֶּריסטאן, למציאות האחרת, לעולם החלומות שממנו מגיחים לפרקים הג’ינים כדי להטריד את המין האנושי ולברך אותו. לכפריים של לוסנה היה נדמה שהיא התאיידה, אולי לעשן־ללא־אש. אחרי שדוניא עזבה את עולמנו פחתו המבקרים מעולם הג’ינים בעולמנו, ובמשך זמן רב הם הפסיקו להגיע כליל, והסדקים בעולם צמחו פרא, התכסו עשבי בר של מוסכמות חסרות שאר־רוח ושיחים קוצניים של חומרים משמימים עד שנסגרו לגמרי, ולאבותינו לא נותר אלא להסתדר כמיטב יכולתם ללא מתנותיו או קללותיו של הקסם.
אך ילדיה של דוניא שיגשגו. בזה מוכרחים להודות. וכמעט שלוש מאות שנה לאחר מכן, כשהיהודים גורשו מספרד, ובהם אף היהודים שלא הורשו להכריז על יהדותם, עלו ילדי ילדיה של דוניא על ספינות בקָדיס ובפּאלוֹס דה מוֹגֶר, או חצו את הפירנאים ברגל, או המריאו על שטיחים מעופפים או בכדים עצומים כמו ג’ינים, הם חצו יבשות והפליגו בשבעת הימים וטיפסו על הרים גבוהים ושחו בנהרות כבירים והחליקו לעמקים עמוקים ומצאו מחסה וביטחון באשר מצאו, ועד מהרה שכחו זה את זה, או זכרו עד כמה שיכלו ואז שכחו, או לא שכחו מעולם, הפכו למשפחה שכבר לא היתה בדיוק משפחה, לשבט שכבר לא היה בדיוק שבט; אימצו כל דת ושום דת. רבים מהם שלא הכירו את מקורותיהם העל־טבעיים, אחרי מאות שנים של המרות, שכחו את סיפור התנצרותם של האנוסים, ואחדים הפכו מאמינים אדוקים, ואילו אחרים כופרים מלאי בוז; משפחה ללא מקום אבל עם משפחה בכל מקום, כפר ללא מיקום אך מתפתל לכל עבר על פני העולם, כמו צמחים חסרי שורשים, טחבים או חזזיות או סחלבים מטפסים, שחייבים להישען על אחרים כיוון שאינם יכולים לעמוד בכוחות עצמם.
ההיסטוריה עושה עוול לאלה שהיא נוטשת, ויכולה לעשות עוול דומה לאלה שעושים אותה. אבן רושד מת (כמקובל, מזִקנה, או כך לפחות אנו מאמינים) בעת ביקור במרקש, בקושי שנה אחרי טיהור שמו, ומעולם לא ראה כיצד תהילתו גוברת, מעולם לא ראה אותה מתפשטת מעבר לגבולות עולמו אל עולם הכופרים, ששם פרשנותו לאריסטו היתה בסיס להפיכתו לאב־קדמון, אבן־הפינה לתורתם חסרת האל של הכופרים, הלוא היא סֶקוּלָריס, כלומר רעיונות שמגיעים רק פעם אחת בסֶקוּלוּם, עידן עולמי, או אולי רעיון לעידנים שהוא בן דמותם והדהודם של רעיונות שהגה בחלומות בלבד. אולי, כאדם נשגב, הוא לא היה שש למראה המקום שהעניקה לו ההיסטוריה, שכן גורל מוזר הוא לאדם מאמין, להפוך השראה לרעיונות שאין להם שום צורך באמונה, וגורל מוזר אף יותר לפילוסופיה של אדם לנחול ניצחון מחוץ לגבולות עולמו בעודה מובסת בתוכם, שכן בעולם שהכיר דווקא ילדיו של יריבו המת אל־ע’זאלי פָּרוּ ורבו וירשו את הממלכה, בעוד ששבט הממזרים שלו התפשט לכל רוח, זנח את שמו האסור ומילא את הארץ. אחוז גבוה של הניצולים מצאו את דרכם ליבשת אמריקה הצפונית הגדולה, ורבים אחרים לתת־היבשת שבדרום אסיה, הודות לתופעת ה”התקבצות” שהיא חלק מהכאוס המסתורי של מושג ההתפלגות האקראית; ורבים מאלה התפשטו לאחר מכן מערבה ודרומה על פני האמריקות, וצפונה ומערבה מהיהלום הגדול שלרגלי אסיה לכל מדינות העולם, כי על הדוניאזאט ניתן לומר בהגינות שבנוסף לאוזניים משונות, לכולם גם גירדו כפות הרגליים. ואבן רושד מת, אבל כפי שנראה הוא ויריבו המשיכו להתווכח בקבר, שכן לטיעונים של הוגים גדולים אין סוף, ורעיון הטיעון עצמו הוא כלי לשיפור החשיבה, החד מכל הכלים שנולד מאהבת הידע, דהיינו מהפילוסופיה.
אין עדיין תגובות