שוד הקרנצ'ולס הוא יומנה של אידי, קונדיטורית צעירה, שאופה עוגות קנאביס. היא מנהלת מסעדה מצליחה עם שלושה שותפים בני גילה, […]
1. שוד חשוד
מה גורם לאדם להיות קונדיטור? התשוקה למתוק? החיבה לשוקולד? התשוקה לפרטים הקטנים בפיסול ברבורי מרציפן? אולי בהתחלה. במקרה שלי, גם אם באתי בגלל הקרמל נשארתי רק בגלל הכסף.
אני מקצוענית מוכשרת ומבוקשת. עוגות וקינוחים כמו שלי לא תמצאו באף קונדיטוריה. בשביל עוגת שוקולד חמה עם רוטב שוקולד למעלה, כדור גלידה בצד וכוס קפה הפוך עם קצפת, בית הקפה השכונתי יספיק בהחלט. אבל הלקוחות של בית הקפה שלנו לא מסתפקים בפאדג' וקפוצ'ינו. אצלנו מכינים עוגות חשיש.
זה התחיל כעסק קטן אך רווחי של קייטרינג למסיבות של ילדים מפונקים ועשירים, והמשיך אל ההורים המפונקים והעשירים שלהם. העסק שגשג והביקוש המריא עד שנאלצנו לשכור מקום בדאונטאון. הצוות כלל את בו, חבר ילדות שלי שהיה המוח, המנהל והכימאי; ללו, בן דודי הבעייתי, שתפקד כטבח וספק והפה הגדול שלו היה מחולל צרות קבוע; זואי, החברה הכי טובה שלי, יפה כמו בובת פורצלן וחכמה כמוה, הייתה מלצרית ושליחה ואני, אידי, כיהנתי כמנהלת שותפה וקונדיטורית ראשית ויחידה.
בדרך כלל העסק התנהל על מי מנוחות. ללו הביא את חומר הגלם, בדרך כלל חשיש אסיאתי איכותי, שחור או חום כהה מאוד. בו מעך אותו בכף ידו וטעם. רק חומר שקיבל את אישורו הועבר לבישול בחום נמוך, עד שנמס כמו מרגרינה והועבר אלי להכנת עוגות וקינוחים.
בין הלקוחות הקבועים היו גם מפקח המשטרה המקומית וכלבלביו הנאמנים (נאמנות שמתחלפת כמו גרביים). מדי פעם העניינים היו מסתבכים, כשמשהו עצבן את המפקח או כשהחליט "שחבורת הנרקומנים האפסים הקטנה מתחצפת ומרשה לעצמה יותר מדי." אכן, התנסחות רהוטה לא הייתה הצד החזק שלו. הצד החזק שלו היה צד האב. הוא היה יכול לומר שהמשטרה שייכת לאבא שלו וגם לאבא של אבא שלו ולאבא של אבא של אבא שלו. ארבעה דורות של שוטרים מושחתים, בוגדניים ומסוממים. אנחנו, שרק רצינו להתפרנס, חטפנו ממנו לא פעם. ללו ישב שנתיים וחצי בכלא. בו ישב תשעה חודשים והשתחרר על תנאי לפני שנה.
זו הייתה תקופה קשה מאוד לעסק. אני וזואי קיבלנו עונשים קלים יחסית. עבודות שירות לחצי שנה. זואי עבדה במעון לילדים אוטיסטים ואני טיפלתי בקשישים בבית חולים סיעודי. בדיעבד זה היה אחד הדברים הטובים ביותר שיכלו לקרות לי. לא ראיתי בכך עונש, וגם זואי לא. התייחסנו לכך כאל הזדמנות לעשות משהו טוב. חוץ מזה, שם המצאתי את המתכון הגאוני של עוגות הבית המבוקשות מכולן, "קרנצ'ולס".
בימי רביעי בשתים-עשרה בצהריים יצא לדרכו משלוח קבוע של חמש-עשרה קרנצ'ולס. זה המשלוח היחידי שחייב לצאת בזמן, להגיע ליעד בזמן, להכיל בדיוק חמש-עשרה עוגות באותה שקית שחורה, אטומה, ולהימסר בדיסקרטיות מוחלטת לידיו של אותו בנאדם. המפקח הקפיד על כל פרט והכול היה צריך להתנהל כמו שהוא החליט, כי הוא לא היה רק קפדן אלא גם נקמן נוראי.
באחד מאותם ימי רביעי זואי יצאה באחת-עשרה וארבעים בדיוק לכיוון תחנת המשטרה, עם שקית שחורה ואטומה של בית מרקחת ובתוכה חמש-עשרה קרנצ'ולס טריות. באחת-עשרה ארבעים ושש היא נשדדה. מבועתת וחיוורת כמו קמח היא חזרה אלינו וניסתה להסביר שוב ושוב שזאת לא אשמתה. שני אנשים הופיעו מאחוריה, לבושים בשחור ופניהם מכוסות בשקיות אשפה שחורות עם חורים לעיניים ולפה. אחד שלף סכין ארוכה והשני הצביע על השקית. מה נותר לה לעשות? להתנגד להם? להסביר שעדיף לשדוד אותה בעוד שעה, כשייצא משלוח למקום אחר? להזמין אותם לקרנצ'ולס על חשבון הבית?
לא היה שום טעם להוציא משלוח חדש כי המפקח לא חיכה אף פעם יותר מדקה. הנזק העצום כבר נעשה ונותר רק להתפלל שהוא יהיה במצב רוח טוב במיוחד ויפטור אותנו בקנס בלבד. לא באמת האמנתי בכך. על עסקים מלוכלכים משלמים ביוקר.
נכנסנו למעבדה להתייעצות חירום. לאף אחד לא היה בדל של רעיון.
"מישהו תכנן את כל זה?" בו פתח את הפה בפעם הראשונה. "נכון? הרי כולם בדאונטאון מכירים אותנו. כולם יודעים מתי אנחנו מוציאים משלוח מיוחד. מי ירצה להתעסק עם המפקח?"
"אולי זה מישהו שלא מכיר את הכללים במקום הזה ובאמת לא היה מושג מה הוא שודד?" שאל ללו.
בו הסתכל עלי. "מה את חושבת?"
אף אחד מהם לא שאל מה דעתה של זואי, ולא בגלל הצורך להניח לה להירגע מהשוד. פשוט ככה.
"אני מסכימה עם בו," אמרתי בשקט. "בדאונטאון לא שודדים סתם ככה. קודם כול מבררים את מי אפשר לשדוד בלי לעורר בלגנים. כל אחד יודע שמשלוח הקרנצ'ולס של ימי רביעי הוא קדוש."
ללו פתח את פיו למחות על דבר כששמענו מישהו נכנס. הגיע הזמן לעמוד מול המפקח. נשמתי עמוק וצעדתי קדימה אל בו, שעמד חיוור אך ממוקד ליד הדלת. זואי וללו עמדו מאחורינו ליד החלון. בדרך כלל מי שדיברו עם המפקח היו בו ואני. זואי הייתה קישוט וללו… טוב, ללו היה חלק מהחבורה ואחרי שנתיים וחצי בכלא הוא קצת למד מתי כדאי לו לשתוק.
"חבורה של אפסים! מטומטמים חסרי תקנה," צעק המפקח עוד לפני שפרצופו האדום והמיוזע הופיע בדלת. "מישהו שדד את המטומטמת הקטנה!" הוא פנה אל זואי המבוהלת. "אם במקום למרוח ליפסטיק על השפתיים היית שומרת על מה ששיך לי, כל הביזיון הזה היה נחסך!"
"נכון!" לא הצלחתי להתאפק. "זואי הייתה צריכה פשוט לתת להם לחתוך אותה קצת. רק כדי לבדוק אם הם רציניים. מה היה להם בכלל שמה? סכין? באמת…"
התחרטתי על הנאום הזה ברגע שיצא לי מהפה אבל כבר היה מאוחר מדי. המפקח שלף אלת עץ עבה. לא המשטרתית, הסולידית, אלא כזאת של עברייני רחוב, שמכה אחת ממנה יכולה לשבור עצמות. בטח החרים אותה למישהו בדאונטאון, וניגש אל ללו ליד החלון. כעבור שנייה או שתיים ללו שכב על הרצפה נאנק מכאבים כשפניו שותתות דם.
"לך אני לא מרביץ משלוש סיבות. הראשונה – אני ג'נטלמן." הפנה אלי חיוך מרושע. "השנייה – את צריכה לאפות לי כפיצוי כמות כפולה מהזבל הזה שאתם מוכרים במחיר מופקע. והשלישית – " קולו עלה לצעקה, "אתם צריכים למצוא את מי שהעז לגנוב את העוגות שלי! ברור?! דאונטאון שלי!"
בדרכו החוצה הוא בעט בכיסא, או שולחן, או שניהם. רצתי מיד אל ללו, שעדיין שכב על הרצפה. "אני מצטערת. לא הצלחתי לשתוק. אני לא יודעת מה קרה לי. הוא עצבן אותי נורא. אני מצטערת. אני אאפה לך כל מה שתבקש. מבטיחה. חודש שלם לא אעיר לך על שום דבר… אני אעשה כל מה שתגיד לי… סליחה, אוף…"
ללו חייך. "לא מתאים לך. לא נורא. סולח. תעזרי לי לקום."
בו ניגש לעזור לי וזואי, שכבר הכירה את נוהל "כשללו חוטף מכות", הלכה להביא קרח. בו פנה אלי.
"אכלנו אותה."
"כן," עניתי. "אם מישהו מספיק מטורף בשביל להסתבך עם המפקח בגלל הקרנצ'ולס שלנו, אז אנחנו אכלנו אותה."
"יש לך איזה רעיון איך מתחילים בכלל?" שאל בו.
זואי, שחזרה עם שקית מלאה בקוביות קרח, ענתה במקומי, "בטח ויקטור והוגו יודעים משהו."
תהיללי – :
ספר מרתק על החיים הנוספים אי שם.
כתיבה שנונה ומלאת הומור.
גמעתי בשקיקה את הספר ופשוט התאהבתי!
מחכה לספר הבא
אייל פולק (בעלים מאומתים) – :
מגניב לגמרי, קטן וממזרי.
הסופרת הוכיחה כשרון כתיבה ובקיאות ב"חומר".
אם אתם סאחים ובעיקר אם לא – תקראו את את "שוד הקרנצ'ולס"!