כל מה שרציתם לדעת על נזקי החלב לבריאותנו, כפי שניבטים מעיניו של ד"ר אריה אבני, רופא ישראלי מומחה לבעיות מערכת […]
מערכת העיכול המופלאה
על מערכת העיכול הצטבר מידע רב, שניתן לאתרו בספרי גסטרו-אנטרולוגיה המצויים בספריות רפואיות ובאינטרנט. את הפרק הזה כתבתי במיוחד למהדורה החדשה, ורק בפרק הבא יתחיל הדיון בחלב עצמו. למרות זאת, אני מציע לא לדלג על הנאמר כאן, כי לדעתי יש בפרק הזה בסיס לא רע להבנה כללית של נושא הבריאות והבריאה.
חכם היה בורא האדם, בורא כל חי ונע ודומם.
למערכת העיכול יש התחלה, ויש גם סוף.
אם ננקוט בשיטת ה"רטרו", ונביט מן הסוף אל ההתחלה, נראה את סוף מערכת העיכול באופן חד וברור, ממש כמו קו הסיום בריצות הקצרות והארוכות באצטדיון אולימפי.
פי הטבעת. סוף.
על החלק האחרון של מערכת העיכול ארחיב את הדיבור, כי אני מאמין באמונה שלמה שהחיים והמוות, וגם הבריאות בכלל, הם גם בידי פי הטבעת. כי כאשר פי הטבעת סוגר את פיו, אזי הפה הגדול, החשוף לעין כל, זה שיש בו שיניים – פוצח תחילה באנחות ובהמשך בזעקות כאב, המסתיימות לעיתים בחדר הניתוח.
זכור לי, כשהייתי מתמחה בהדסה, כיצד בחור בן 17, בנו של פרופסור במוסד (לא רופא, אלא חוקר בתחום מדעי החיים), זעק במשך יומיים מכאב, בביתו, וקיבל מהרופא המטפל הבכיר מורפיום(!) באופן רצוף, כדי להשקיט את כאבי הבטן.
ד"ר אריה דורסט, אז רופא צעיר עם בלורית (והיום פרופסור ומנהל מחלקה כירורגית), שהובהל למיון, שאל שאלה אחת (כי לכירורגים אין צורך בהרבה שאלות): "מתי תקעת נאד בפעם האחרונה?". אז, בין גניחה לזעקה, ענה הבחור כי מזה שלושה ימים לא הייתה לו נפיחה.
"רקטוסקופ!" קרא הרופא, והאחות רצה להביא את המכשיר החיוני.
הוא החדירו לפי הטבעת, התקדם אט אט במעלה המעי הגס, תוך שהוא פותח את המעי שהתפתל סביב עצמו, כמו אותם בלונים ארוכים וצרים שניתן לפתל וליצור מהם צורות שונות. הגז שהיה כלוא במעיו של הצעיר האומלל השתחרר לפתע, תוך שהוא מרסס את הרופא המטפל בתרסיס עדין, חום בהיר. לצעיר הוקל לגמרי, והמנתח הלך לרחוץ את פלג גופו העליון.
אציין שהסיפור הזה היה כלוא אצלי משנת 1976(!) והרגשתי צורך לשחררו, כדי להדגיש את החשיבות שבפעילות תקינה של המעי הגס, ואת פתיחוּתו.
אבל בל נקדים את המאוחר. בואו נלך, צעד אחר צעד, בסיור המודרך במערכת העיכול – בשפה שלי. אני מניח שלאחר מספר לא-מועט של משפטי הקדמה נגיע לתחילת המערכת הזו, אשר בסופה נגענו-לא-נגענו זה עתה.
אישית, אין לי כל ספק בכך שזוהי המערכת החשובה ביותר בגוף, כמו מערכת הדלק למכונית.
אין דלק – אין תנועה
אין קמח – אין תורה.
המערכת הזו חשובה לא רק לתנועה, כמו שהובן מדוגמת הדלק והמכונית.
היא גם זו שקובעת את כמות הנסיעות אל מערכות הבריאות השונות, בין אם הקונבנציונליות ובין אם הטבעיות, ההוליסטיות, שהיום אינן קונבנציונליות אך מחר יהיו כאלה, כמו שנאמר:
Progress can only be made by ideas which are very different (Hans Selye)from those accepted at the moment
ובתרגום חופשי שלי: "הקִדְמה אפשרית רק בזכות קבלת רעיונות לא קונבנציונליים על-ידי אנשים המסוגלים להתעלות מעל החשיבה הקונבנציונלית של היום".
בטרם נשקע במעמקי מערכת העיכול, אציג את הנוסחה שלי לנושא הבריאות (בייחוד הגופנית, אך גם הנפשית):
כאשר כל הבא אל קרבו
הוא בריא ונקי
וכאשר כל היוצא מקרבו
הוא סדיר וסביר
אזי כל המצוי בין הכניסה והיציאה
יהיה פטור ממחלה.
ולפני שאני קופץ אל עסקי ד"ר רבי משה בן מיימון, שבעברית קיצרו את שמו לרמב"ם – דבר המחזק את דעתי כי ריבוי התארים אינו מוסיף ולא כלום לגדולת האדם (התואר "המשנה לראש הממשלה", למשל) – רציתי להוסיף עוד משפט, שאמר פאאבו איירולה, נטורופת:
"אם הרופאים של היום
לא יהיו התזונאים של המחר
אזי התזונאים של היום
יהיו הרופאים של המחר".
לא קשה לקלוט את הנבואה שבמשפט הזה. מייד כשנתקלתי בו, בשנת 2000, הגדרתי אותו כ"משפט המילניום", פשוט משום שבשנה ההיא הצמידו לכל תופעה ואירוע את תואר המילניום, לרוב ללא הצדקה. אבל את הממצא שלי הצדקתי אני, וזה הספיק לי.
אין עדיין תגובות