דניאל פול שרבר, שופט עליון בבית-המשפט הגבוה של סקסוניה, הלהיט את דמיונו של פרויד, שבהתלהבותו טען שצריך היה למנות אותו […]
ד"ר דרור גרין
מבוא
כל הניסיונות שנועדו לגרום לרצח הנשמה שלי, לביטול הגבריות למטרות המנוגדות לסדר העולמי(כלומר לסיפוק התשוקות המיניות של האדם) ואחר כך להרס השפיות שלי, נחלו תבוסה. נראה לי שיצאתי כמנצח מן המאבק הבלתי שוויוני הזה של אדם חלש עם האל בכבודו ובעצמו, אם גם לאחר סבל ומצוקה קשים, וזאת משום שהסדר העולמי עמד לצידי (Schreber, 1903: 67).
לא קשה להבין את התלהבותו של פרויד מן השופט דניאל פאול שׁרֶבֶּר, שחשף את מחלת הפרנויה שלו בספר מפורט ומרתק (כותרת ספרו של שרבר, 'זכרונות של חולה עצבים', היא תרגום מסולף של שם הספר בגרמנית: 'דברים הראויים להיזכר של נוירופאת'). שרבר היה מקור לא אכזב של הזיות, חרדות רדיפה וסטיות מיניות, ששימשו את פרויד כמקור עשיר לבחינת התיאוריות הפסיכואנליטיות החדשות שלו.
ספרו של השופט שרבר הוא עדות יחידה במינה לתהליכים נפשיים שנהוג לראותם כחוסר שפיות, לאשפוז וטיפול פסיכיאטרי, מנקודת מבטו של חולה הנפש. מעמדו המיוחד של שרבר, וכתיבתו המפורטת והמרתקת, הפכו את ספרו רחב היריעה למסמך נדיר, הממשיך לרתק חוקרים וכותבים עד עצם היום הזה.
פרויד מעולם לא פגש את שרבר, שמת זמן קצר לפני פרסומו של תיאור־המקרה. המקרה של שרבר נכלל בין חמשת תיאורי־המקרים 'הגדולים' של פרויד, שרק גיבוריהם של שלושה מהם ('דורה', 'איש העכברושים' ו'איש הזאבים') היו מטופליו של פרויד. כמו 'הנס הקטן', גם שרבר לא טופל על ידי פרויד.
אבל שילובו של 'שרבר' בין תיאורי המקרים 'הגדולים' של פרויד עשוי לעורר תמיהה. בשעה שתיאורי המקרים של 'הנס', 'דורה', 'איש העכברושים' ו'איש הזאבים' מתארים תהליך של טיפול פסיכואנליטי, תיאור המקרה של שרבר אינו כזה. פרויד כלל לא תיאר את התהליך הטיפולי, שמעצם טיבו לא היה פסיכואנליטי. הוא בחר להציג, באופן סלקטיבי, נושאים מתוך ספרו של שרבר, שסייעו לו לחקור את פשר הפרנויה ולהציג את החידושים האחרונים בתיאוריה הפסיכואנליטית. למעשה, אין זה תיאור מקרה או 'סיפור מחלה', כפי שפרויד מכנה אותו, אלא ניתוח מזהיר וחדשני של הפרנויה באמצעות המושגים החדשים של הפסיכואנליזה.
שילוב תיאור המקרה המדומה של שרבר בין תיאורי המקרים הטיפוליים אינו מקרי, והוא עשוי לשפוך אור שונה על כוונותיו של פרויד. למרות התפיסה המקובלת, הרואה בתיאורי המקרים מודל של העבודה הפסיכואנליטית, נמנע פרויד במכוון מתיאור מדויק ומפורט של העבודה הטיפולית, ואף ביטא בגלוי את הדילמה האתית המקשה על פרסום תיאורי מקרים. זו הסיבה לכך שבמהלך חייו פרסם רק תיאורי מקרים מעטים וחלקיים. מחוץ להנאה ששאב מן הכתיבה ה'ספרותית' של תיאורי המקרים, ראה בהם פרויד אמצעי להצגת נושאים מרכזיים בתיאוריה הפסיכואנליטית: היסטריה ('דורה'), פוביה מבעלי חיים ('הנס הקטן'), נוירוזה כפייתית ('איש העכברושים'), נוירוזת ילדות ('איש הזאבים') ופרנויה ('שרבר'). מנקודת ראות זו אין כל הבדל בין 'שרבר' לבין שאר תיאורי־המקרים המפורסמים של פרויד.
עם זאת, לא קשה לקשר את תיאור המקרה של שרבר גם לתיאורי המקרה ה'קטנים' יותר של פרויד, כמו 'זכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י' (פרויד, 1910), או 'דוסטויבסקי ורצח האב' (פרויד, 1928), המנתחים תופעות נפשיות אצל דמויות היסטוריות ידועות, ואפילו ל'משה של מיכאל אנג'לו' (פרויד, 1914) או ל'גראדיווה' (פרויד, 1907), המנתחים יצירות אמנות בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית.
פרויד שמע לראשונה על ספרו של שרבר מאת יונג, בשנת 1910, ונשבה בקסמיו. בשנת 1911 יצא לאור תיאור המקרה, שהפך לנקודת ציון בחשיבה הפסיכואנליטית על הפרנויה. במאה השנים שחלפו מאז מתנהל דיאלוג פורה בין ספרו של שרבר לבין תיאור המקרה של פרויד, דיאלוג שלא הסתיים עד היום. ספרו של שרבר ותיאור המקרה של פרויד ממשיכים לעורר רגשות עזים בקהלים רחבים, ומאמרים וספרים רבים מציגים את העמדות המנוגדות בנוגע לטיפול הפסיכיאטרי ולפירוש הפסיכואנליטי.
בין מציאות להזיה
דניאל פאול שרבר נולד בלייפציג בחמשה־עשר ביולי, 1842. קדמו לו אחותו אנה, שנולדה שנתיים לפניו ואחיו דניאל גוסטב שנולד שלוש שנים לפניו. שתי אחיות נוספות נולדו לאחר מכן.
אביו, דניאל גוטלוב מוריץ שרבר (1808-1861) היה רופא אורתופד ואיש חינוך ידוע, שחיבר ספרים על אנטומיה ופיסיולוגיה, על היגיינה, על התעמלות רפואית ועל גידול ילדים (בין ספריו של האב: 'שיטת הריפוי במים קרים', 'חידוד החושים השיטתי' ו'תנוחות הגוף המזיקות וההרגלים של ילדים'). הוא ייסד אגודה להתעמלות, בנה אולם התעמלות ושכנע את אגודות הסטודנטים לחייב את חבריהן להתעמל בו, כפי שד"ר מוריץ שצמן מתאר בספרו 'רצח נשמה' (Schatzman, 1974). לאחר מותו הוקמו על שמו גני משפחה (Schrebergarten) ואגודות חינוכיות (Schrebervereing) הפועלות עד היום, כפי שפרויד הזכיר בתיאור המקרה. נידרלנד, במאמר 'אביו של שרבר', (Niederland, 1960) ציין שבאגודות לגננות, להתעמלות ולפעילות באוויר הפתוח היו רשומים יותר משני מליון חברים. יש מחברים, השוללים את הפירוש של פרויד, שתיארו את האב כסדיסט אובססיבי, וייחסו לאופן שבו חינך את ילדיו את מחלתו של הבן. כשהיה דניאל גוטלוב שרבר בן חמישים ואחת נפל סולם על ראשו באולם ההתעמלות שלו, והוא לא התאושש מכך עד שמת בהיותו בן חמישים ושלוש, בנובמבר 1861, כשבנו היה בן תשע־עשרה.
פאולין האסה, אמו של שרבר, אינה מוזכרת ב'זכרונות' או בתיאור־המקרה של פרויד. בביוגרפיה של שרבר תיאר אותה יזראלס (Israels, 1988) כדמות הדומיננטית בחייו. באומייר (Baumeyer, 1956) הוסיף על כך וטען שהאם היתה בעלת אופי עצבני ונתונה לשינויים מהירים במצב רוחה.
למרות שאביו של שרבר האמין ש"אשה בעלת הגיון בריא ורצון טוב לא תחלוק על החלטותיו הפסקניות של בעלה (Schatzman, 1974: 12) נראה שהיחסים בין ההורים היו קרובים ותומכים, כפי שסיפרה הבת הבכורה אנה: "אבא שוחח עם אמה על כל דבר. היא לקחה חלק ברעיונות, בתוכניות ובפרוייקטים שלו, קראה את ההגהות של כתביו והיתה בת ברית נאמנה" (שם). אמו של שרבר מתה במאי 1907, בהיותה בת תשעים ושתיים.
אחיו הבכור של שרבר, דניאל גוסטב, לקה בשיתוק חלקי, והתאבד ביריה בהיותו בן שלושים ושמונה, בשנת 1877, שנה לפני נישואיו של דניאל פאול.
אחותו הגדולה של שרבר, אנה, היתה אשה היסטרית שמתה בגיל מאה וארבע שנים (לפי Chessik, 1981). על פי הרכילות המשפחתית סיפר בנה של אנה שדודתו סידוני, האחות הרביעית, נותרה רווקה כל חייה, ולקראת מותה "לא היתה ממש בסדר מבחינה נפשית."
דניאל פאול שרבר נשא לאשה את סאבין באהר (Sabine Behr) בשנת 1878, בהיותו בן שלושים ושש. על נישואיהם העיבו שש הפלות ולידת ולדות מתים. למרות הניסיונות הרבים הם לא זכו בילדים משלהם ואימצו בת (בין האשפוז השני והשלישי של שרבר). בחודש נובמבר 1907, ששה חודשים לאחר מות אמו, לקתה סאבין בשבץ שגרם לפגיעה מוחית ולקשיי דיבור. היא מתה במאי 1912, בגיל חמישים וארבע.
בשנת 1884, בגיל ארבעים ושתיים, היה שרבר מועמד המפלגה הנציונל ליברלית לרייכסטאג, אך הובס על ידי מועמד המפלגה הסוציאל דמוקרטית. באותם ימים הוא שימש כמנהל בית־משפט מחוזי בעיר חמניץ (Chemnitz). בעקבות התבוסה פרצה המחלה לראשונה, ואובחנה כהיפוכונדריה חריפה שלוותה בניסיון התאבדות. באוקטובר הוא אושפז למשך שבועות אחדים בבית־החולים לחולי נפש זוננשטיין, ובשמונה בדצמבר אושפז למשך שישה חודשים במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת לייפציג וטופל על ידי הפסיכיאטר הידוע פלכסיג. בעקבות הטיפול המוצלח הוא שוחרר מן המרפאה באחד ביוני, 1885. באחד בינואר 1886 הוא קיבל מינוי לבית המשפט המחוזי בלייפציג.
ביוני 1893 נודע לשרבר על קידומו בגיל צעיר יחסית, ובאחד באוקטובר הוא התמנה לנשיא בית הדין לערעורים בדרזדן, בירת סקסוניה (הוא היה השופט הצעיר ביותר, בן חמישים ואחת, בהרכב השופטים בו שימש כנשיא). המשרה המכובדת היתה כרוכה בעומס עבודה גדול במיוחד, שהוביל את שרבר להתמוטטות נוספת (גורם נוסף להתמוטטות זו היה היוולדו של עובר מת נוסף). הוא התלונן על נדודי שינה, ולאחר שניסה להתאבד, כשאשתו נסעה לכמה ימים, הוא אושפז מרצונו אצל ד"ר פלכסיג במרפאה האוניברסיטאית של לייפציג בעשרים ואחד בנובמבר. בארבעה עשר ביוני 1894 הוא הועבר לבית־החולים לחולי־נפש לינדהוף, ושבועיים לאחר מכן הועבר שוב לזוננשטיין, שם שהה כשמונה שנים.
בשנת 1897, בעכבות הקלה בדיכאון, ביקש שרבר להשתחרר מבית החולים, אך שחרורו עוכב בשל הדו"ח של ד"ר ובר, שקבע ששרבר לקה בפרנויה כרונית שאינה ניתנת לריפוי, ושאינו כשיר לחיים עצמאיים, ובשל הסתייגותה של אשתו מחזרתו הביתה.
בשנים 1900-1902 כתב שרבר את ה'זיכרונות', ופנה אל בית המשפט בבקשה לשחררו. הספר כתוב בתערובת מוזרה של שפה משפטית וחזיונות דתיים. בארבעה עשר ביולי 2002 קיבל בית הדין את בקשתו להשתחרר, ובעשרים בדצמבר הוא שוחרר לביתו. הספר יצא לאור בשנת 1903, ובני משפחתו של שרבר ניסו ככל יכולתם לרכוש את כל העותקים. רק עותקים ספורים נותרו מן הספר, ואחד מהם הגיע לידיו של פרויד.
הפעם החלים שרבר רק באופן חלקי, ולמרות שהצליח לעסוק באופן מצומצם בעריכת דין, ההזיות שלו לא פסקו, והוא המשיך לראות את עצמו כאשה.
בחודש מאי 1907 מתה אמו של שרבר, ובארבעה עשר בנובמבר נתקפה אשתו בשבץ. שבועיים לאחר מכן, בעשרים ושבעה בנובמבר, אושפז שרבר בבית־חולים לחולי־נפש בלייפציג דוסן. הוא נותר בבית החולים עד יום מותו, בארבעה עשר באפריל 1911, כשהיה בן שישים ושמונה, בשעה שהכין פרויד את תיאור־המקרה שלו לפרסום.
ספרו של שרבר הוא תיעוד יחיד במינו של מחלת נפש ושל אישפוז פסיכיאטרי, שנכתב באופן מקיף ובהיר על ידי החולה עצמו. עד היום מעורר הספר הדים רבים, החורגים מן העניין המקצועי בחוגי הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. תיאור המקרה של פרויד, וההתנגדות שעורר במהלך השנים, הוסיף לפרסומו של הספר.
שרבר של פרויד
קורותיו של השופט שרבר לא היו ידועים לפרויד בשעה שכתב את תיאור המקרה, וה'זיכרונות' היו המקור היחיד לאנליזה המפורסמת שלו. למרות שמעולם לא פגש את שרבר קשה שלא להבחין ביחס המיוחד שפיתח כלפיו, בדומה ליחס החם והאמפתי שלו אל שאר מטופליו (להוציא את דורה. ר' גרין, 1998). פיטר גיי מציין, שפרויד כינה את שרבר בשם 'שרבר הנפלא', ואמר ש"צריכים למנותו פרופסור לפסיכיאטריה ומנהל של בית־חולים לחולי־נפש" (גיי, 1993: 229).
על ספרו של שרבר שמע פרויד לראשונה מיונג בקיץ 1910, ומיד ניצתה סקרנותו, כפי שכתב ליונג באחד באוקטובר 1910: "אני שותף להתלהבות שלך בנוגע לשרבר: זהו סוג של התגלות." הוא כתב את תיאור המקרה ברומא, וסיים אותו מאוחר יותר, כששב לווינה.
ככל ששקע בכתיבת המקרה גברה מעורבותו הרגשית של פרויד בחייו של שרבר, כאילו היה אחד ממטופליו. במכתבו ליונג מן השלושה בדצמבר 1910 הוא כתב: "אני כולי שרבר, ואשתדל להביא אתי למינכן את כתב היד בשבילך." גם במכתב לפרנצי, שנכתב באותו היום, חזר פרויד על הניסוח הרגשני: "אני כולי שרבר, ושום דבר מלבד שרבר." במכתב נוסף לפרנצי, שנשלח בשישה עשר בדצמבר, גברה התלהבותו של פרויד מתגליותיו החדשות: "זו ההתקדמות הנועזת ביותר שלנו בפסיכיאטריה, שנעשתה עד היום."
התעניינותו של פרויד בפרנויה החלה כבר בשנת 1895, כפי שסיפר במכתבו לפליס בעשרים וארבעה לינואר 1895: "בכל מקרה, אני פורש כאן לפניך תובנה חדשה, המערערת את שלוות רוחי יותר מהרבה דברים שקרו בעבר, ושאליה עדיין לא הצלחתי להישאר שווה נפש. זהו ההסבר של הפרנויה. ההמצאות שלי הן מטבען כל כך לא שימושיות" (Masson, 1995: 106). במאמר השני על הנוירופסיכוזות (Freud, 1896) כבר קבע פרויד שהפרנויה היא נוירוזת הגנה, ושההשלכה היא המנגנון העיקרי שלה. במכתב לפליס מן התשעה בדצמבר 1899 התייחס פרויד למניעים המיניים של הפרנויה: "וכך הגעתי לראות בפרנויה התפרצות מקדימה של המהלך האוטו אירוטי, כחזרה למצב מוקדם יותר" (Masson, 1995: 390) במכתב מן העשרים־וחמישה בנובמבר 1900 הוא קבע ש"אני מאמין שזה המקרה תמיד כשמדובר בפרנויה. אין לה תיקון מלבד השקיעה בשימור ההדחקה. בהשוואה לכל זה, טבעה המחזורי הוא ברכה" (שם: 429).
בשנים שלאחר מכן לא הרבה פרויד לעסוק בפרנויה, אך בשנת 1908 כבר הבחין בקשר שבין פרנויה לבין הומוסקסואליות, כפי שכתב ליונג בשבעה עשר בפברואר: "נתקלתי בעבודתי במספר מקרים של פרנויה, ואני יכול לגלות לך סוד. (אני כותב 'פרנויה' ולא 'דמנציה פרקוקס' משום שאני רואה בראשונה אפיון קליני ראוי, ואילו השניה היא מושג עלוב של תיאור מחלה) … המערך הפרנואידי מותנה, קרוב לוודאי, בהצטמצמות למרכיב ההומוסקסואלי" (McGuire, 1974: 98).
ספרו של שרבר סיפק לפרויד חומר רב לבדיקת הנחותיו בנוגע לפרנויה, והוא קפץ עליו כמוצא שלל רב. הספר שימש אותו לא רק כמאגר חדש של מידע הדורש מחקר והסקת מסקנות, אלא גם כסימוכין למסקנות שכבר גיבש קודם לכן בינו לבין עצמו. אפשרות זו נתמכת על ידי העובדה, שפרויד נמנע מלהתייחס למידע נוסף הקשור בשרבר, שעשוי היה לאשש או לערער את תיאורו של שרבר, כפי שהודה בעצמו: "אני חייב תודה על המידע בדבר גילו של שרבר בזמן שחלה לדיווח ידידותי של קרוב משפחתו, שד"ר שטגמן השיג עבורי בדרזדן. פרט לכך לא נעזרתי בחיבור הזה במידע כלשהו שלא נובע מן הטקסט של ה'זיכרונות'" (ר' פרויד, 2006: 74, הערה 26).
התעלמותו של פרויד ממידע נוסף, הקשור בחייו של שרבר, מעידה על האופן שבו יישם את הניתוח הפסיכואנליטי במקרה זה וגם במקרים אחרים. זהו 'המודל השקוף של תיאור המקרה', אותו הצגתי בספר 'פרויד נגד דורה' (גרין, 1998). היתה זו התעלמות מכוונת, השונה מן הדגם הטיפולי הרפואי המקובל. התעלמות זו נבעה מאופיה המיוחד של הפסיכואנליזה, שהתמקדה בבחינת התהליכים הנפשיים הסובייקטיביים של הפרט, ולא בצפיה ביחסיו עם הסובב אותו. "פרויד הסיט את הדיון מן הסימפטום אל המשמעות" (Orange, 1993: 139), וחרג מן המסורת הפסיכיאטרית שסיווגה את הסימפטומים כדי להתאים להם את האבחון המתאים, כדי למצוא את המניע להיווצרותם. גישתו זו של פרויד מסבירה את התמקדותו הסלקטיבית בחלקים מסוימים בספרו של שרבר, שהתאימו לצרכיו, והתעלמותו מקטעים אחרים.
לא קשה להזדהות עם מבקריו של פרויד, שהדגישו את נקודת התורפה שלו בהתעלמות ממידע חשוב המאפשר להבין את התהליכים הנפשיים שתיאר בכתביו באופן שונה. במקרים רבים יכולה התעלמותו להתפרש כפגיעה בכבודם של מטופליו או בגיבורי תיאורי המקרים שלו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מנקודת המבט החדשה שלו, המציגה התבוננות שונה ומיוחדת בנפש האדם, גם כאשר היא שגויה או מעוותת.
וכך, כשם שפרויד קרא בנפשם של מטופליו כמו בספר הפתוח, הוא הצליח לראות בין דפי ספרו של שרבר את נפשו של המטופל אותו לא פגש מעולם (ר' פרויד, 2006: 119). שרבר של פרויד שונה מן השופט שרבר, כפי שהיה מוכר על ידי הסובבים אותו, או כפי שהוא מוכר על ידי החוקרים המציגים את מהלך חייו ויחסיו עם הסובבים אותו, שלא היו מוכרים לפרויד. שרבר של פרויד הוא, במידה מסוימת, פרי רוחו של פרויד. בזמן שספרו עב הכרס של שרבר עמוס בתיאורים מפורטים, ולעתים מייגעים ומוזרים, הכתובים בלשון שהיא עירוב של שפה משפטית ומליצות נבואיות, תיאור־המקרה הצנום של פרויד מציג בחמלה ואפילו באהבה דמות אנושית, הזוכה למקום של כבוד בספרות הפסיכואנליטית ובתרבות המערבית. אפשר לשלול את הפירוש של פרויד, אך לא ניתן להתעלם מניסיונו להבין באור חדש את הפרנויה ומדרך החשיבה המקורית שלו.
בעקבות שרבר
במשך שנים רבות התקבל תיאור־המקרה של פרויד כעמדתה הרשמית של הפסיכואנליזה בנוגע לפרנויה. רק בשנות החמישים החלה הביקורת על האופן בו הציג פרויד את שרבר. עמדותיהם של המבקרים נובעות מנקודות מוצא ומהנחות תיאורטיות שונות מאלו של פרויד. מבקרים רבים, שחקרו את המקרה של שרבר מנקודת ראות פסיכיאטרית או מערכתית, האשימו את פרויד בהתעלמות מן הרקע שבו גדל שרבר ומגישתו החינוכית המחרידה של אביו. אחרים הציגו את העמדה האנטי פסיכיאטרית, שללו את האבחון הפתולוגי והאשימו את הממסד הפסיכיאטרי בטיפול לקוי.
הפסיכיאטר היהודי אמריקאי נידרלנד חקר את הביוגרפיה של שרבר, וכבר משנת 1951 פרסם מאמרים בנושא זה, שכונסו בספר 'המקרה של שרבר' (Niederland, 1984). נידרלנד קרא את ספריו של שרבר האב, ואת הנחיותיו המזוויעות לגידול ילדים, ומצא בהם את הבסיס להזיותיו של שרבר הבן. לדעתו של נידרלנד הסימפטומים הפרנואידיים של שרבר היו למעשה תגובה ישירה לשיטות העינויים הסדיסטיים של שרבר האב.
ד"ר מורטון שצמן, בספרו 'רצח נשמה' (Shatzman, 1974), המשיך את טענתו של נידרלנד וטען ששרבר כלל לא היה פרנואיד, ושהסימפטומים שלו היו תגובה נורמלית לסביבה המטורפת בה גדל. טענה דומה השמיעו הפילוסופים הצרפתיים דלוּז וגואטארי בשנות השישים, בספרם 'אנטי אדיפוס' (Deluze & Guattari, 1983), בו טענו שהשיגעון של שרבר היה למעשה מחאה פוליטית נגד הדיכוי החברתי ונגד המוסדות הפסיכיאטריים בהם נכלא. חיזוק נוסף לטענתו של שצמן מופיע גם בספרו של הסוציולוג ההולנדי האן ישראלס, 'שרבר: אב ובן' (Israels, 1988), שבו חקר את הסדיזם של שרבר האב.
את המחקר המקיף ביותר על המקרה של שרבר הציג צבי לוטן, בספרו עמוס הפרטים 'להגנתו של שרבר: רצח נשמה ופסיכיאטריה' (Lothane, 1992). במחקרו ניתץ לוטן את המיתוסים המקובלים בנוגע למקרה של שרבר:
1. לטענתו שרבר לא היה פרנואיד או סכיזופרן, ופשוט סבל מדיכאון.
2. הוא שלל את השערתו של פרויד בנוגע לקונפליקט ההומוסקסואלי, וטען ששרבר היה הטרוסקסואל ושהקונפליקטים ההטרוסקסואליים שלו התבטאו בטרנסווסטיזם (לבישת בגדי נשים) ובהפרעת זהות מינית.
3. הוא שלל את הטענה שמחלתו של שרבר נבעה מן המניפולציות הסדיסטיות של אביו.
לוטן הסביר את שלושת המשברים והאשפוזים של שרבר כתגובה לאובדנים אמיתיים וסמליים בחייו: ההפסד בבחירות, הולדת הוולד המת והקידום לתפקיד נשיא הסנאט של בית־הדין לערעורים, מות אמו והשבץ של אשתו.
לוטן למד ביסודיות על המערכת הפסיכיאטרית בסקסוניה, ובמיוחד על המוסד שבו עבד הפסיכיאטר המפורסם פאול פלכסיג שטיפל בשרבר, וכן על המוסד הפסיכיאטרי בדרזדן, בו עבד גואידו ובר, שמנע את שחרורו של שרבר. לוטן תלה בפסיכיאטרים את האשמה בהידרדרות מצבו של שרבר, והצדיק את הכינוי 'רצח נשמה', שבו ביטא שרבר את הטיפול שקיבל מפלכסיג.
האשמה קשה זו נתמכת בהצהרותיו של פלכסיג עצמו, כפי שמצטט שצמן בספרו ממאמר שפרסם פלכסיג:
אני … חושב שיש בסיס מוצדק להשתמש בסירוס כטיפול מוצלח נגד נוירוזה ופסיכוזה (Flechsig, 1884).
על פי לוטן עשו הפסיכיאטרים שימוש לרעה באבחון של שרבר כפרנואיד, כאמצעי לעריצות פסיכיאטרית.
לארס סיוגרן (Sjögren, 1998) המשיך את קו המחשבה של לוטן, וטען שפרויד לא היה מעורב למעשה בעריצות של הפסיכיאטרים, משום שהוא ניתח את הטקסט הפרנואידי של שרבר ולא את הפרנואידיות של שרבר עצמו. הוא מעלה את שאלת הלגיטימיות של אנליזה מסוג זה.
סיפורו של שרבר והאנליזה של פרויד לסיפור זה ממשיכים לעורר עניין וביקורת עד עצם היום הזה, והתגובות חורגות אל מחוץ לגבולות הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה.
ביבליוגרפיה
גיי, פיטר (1993) 'פרויד, פרשת זמנים לזמננו'. תל אביב: 'דביר, הוצאה לאור'.
גרין, דרור (1998) 'פרויד נגד דורה, והמודל השקוף של תיאור המקרה'. צפת: 'ספרים, הוצאה לאור'.
פרויד, זיגמונד (1907), 'השגיונות והחלומות בסיפור "גראדיווה של ו' ינסן', מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד', כרך שני. תל אביב: 'הוצאת דביר'.
פרויד, זיגמונד (1910), 'זכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י', מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד', כרך שני. תל אביב: 'הוצאת דביר'.
פרויד, זיגמונד (1914), משה של מיכאל אנג'לו', מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד', כרך שני. תל אביב: 'הוצאת דביר'.
פרויד, זיגמונד (1928), 'דוסטויבסקי ורצח האב', מתוך 'כתבי זיגמונד פרויד', כרך שני. תל אביב: 'הוצאת דביר'.
פרויד, זיגמונד (2006) 'שרבר, הערות פסיכואנליטיות על תיאור מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה'. צפת: 'ספרים, הוצאה לאור'.
Deluze, G. and Guattari, F. (1983) Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia. Minneapolis: University of Minnesota Press
Flechsig, P.E. (1884) 'Für gznaekologiscen behandlungder hzsterie'. Neurologisches Centrablatt, 3, 19: 433-439
Freud, S. (1896) 'Further Remarks on the Neuro-Psychoses of Defence', The Standard Editon, Vol. III. London: The Hogarth Press, 1986
Israels, H. (1988) Schreber, Father and Son. New York: International Universities Press
Lothane, Z. (1992) In Defence of Schreber: Soul Murder and Psychiatry. Hillsdale, NJ: Analytic press
Masson, J.M. (1995) The Complete Letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Cambridge, Massachusetts: The Belknap Press of Harvard University Press
McGuire, W. (Ed.) (1974) The Freud/Jung Letters. Princeton: Princeton University Press
Niederland, W.G. (1960) Schreber’s Father. Journal of American Psychoanalysis. Assn., 8: 492-499
Niederland, W.G. (1984) The Schreber Case: Psychoanalytic Profile of a Paranois Personality. Hillsdale, NJ: Analytic Press
Orange, D.M. (1993) ‘ The Restoration of Schreber’s Stolen Self’. In Magid, B.(Ed.( Freud’s Case Studies. Hillsdale: The Analytic Press, Inc
Schatzman, M. (1974) Soul Murder, Persecution in the Family. New York: Meridian Books
Schreber, D. (1903) Memoirs of My Nervous Illness, Cambridge, MA: Harvard University Press
Sjögren, L. (1998) ‘Senatspräsident Schreber, or Reading Insanity’. In Matthis, I. and Szecsödz, I. (Ed.) On Freud’s Couch. New Jersey: Jason Aronson Inc
אין עדיין תגובות