היא הייתה ילדה עליזה, הרבתה להתרוצץ בדרכי העיירה הכפרית, לשחק עם חברותיה ולחקור את סביבתה. טיוליה הגיעו עד ליערות ועד […]
שנות נעורים
שמש הצהריים ליטפה את גבה והיא נמתחה כחתלתול. אנושקה עמדה מול חלון הראווה ונעצה את עיניה במגפי עור גבוהים שאִמרתם פרוות ארנב לבנה. כמה רצתה לאחוז בעקב הגבוה ולהטמין את כף רגלה בעומק המגף החמוד. לא אכפת היה לה להיראות מול החנות המהודרת של נשות העשירים אשר נמות מאחורי וילונות קטיפה כבדים. ציווחת צופר הקיטור פרמה את שלוות המישור, גלגלי ברזל של קטר הלמו בפסים. קרונות הרכבת נראו כמשייטים בשדות התבואה הזהובים.
אנושקה הפנתה מבט לרכבת הדוהרת למחוזות מופלאים, כמה רצתה גם היא להגיע אליהם, אך הרכבת חלפה והדממה שבה לשדות. כשמבטה שב לחלון הראווה, הבחינה מבעד לזכוכית בהנס הצעיר המתבונן בה.
"הנה היא כאן שוב", אמר אדון שטאובר, "חבל על הילדה, מי יקנה לה מגפיים יקרים כאלו".
הנס הנבוך, ניסה לשווא לעצור את כתמי האודם שהתפשטו על נמשיו, וכדי שלא יבחינו במבוכתו, יצא מהחנות אל הכיכר. כאשר אנושקה ראתה זאת, היא ניתקה ממקומה ודילגה בעליצות במורד הגבעה. יחד איתה ריקדו שתי צמותיה הזהובות כאילו עצמאות ניתנה להן.
עכשיו היא מתרחקת, חשב הנס בעצב. הוא ידע שאנושקה רצתה לזכות במבטי נערים, אבל לא בשלו, הג'ינג'י הקטן, האח של יוהנה חברתה לכיתה. הוא הכיר אותה מאז היתה ילדה קטנה, אך באביב זה גבהה, ברכיה התעדנו, כתפייה התעגלו וחזה הצעיר ניבט מחולצת הפשתן הלבנה. צמותיה קישטו את לחיי עור המשי השזופות שלה ובעיניה ריצוד שובב. הוא שמע את דברי הרכילות, "נראית כחמנייה בשמש", אמרו. "נראית כמו שיקסע", הוסיפו לשונות רעות.
הנס היה בן למשפחת איכרים שהגיעה לפני דורות מבוואריה לעיירה בצ'כיה. אחיו הגדולים והחסונים עבדו בחווה המשפחתית, אולם הוא נולד שונה מהם. שערו היה אדמוני. הוא לא התרוצץ יחף בחווה כמו השאר. לכשגדל, העבודות במשק ובשדות עייפו אותו. עורו נצרב בחום השמש. בעצת אמו הלכו לדבר עם הכומר המטביל. לאחר שהאזין לאביו ולאמו, אמר הכומר את דברו, "יבורך בנכם הנס, אולי לא יעלה בידו לסייע לכם לעבד את שדותיכם, אבל עבודה ופרנסה יימצאו בשבילו".
דברי הכומר ניחמו את ההורים והאם מיהרה להציע פתרון עליו חשבה בזמן האחרון — לשלוח את הנס שיעזור לדוד שטאובר.
כך החל הנס את עבודתו בחנות היוקרה של הדוד. שם צפה באנושקה שאהבה להביט בחלון הראווה בעיניים כמהות.
הנס לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה, לבו הלם כשהיתה בסביבתו. מחוגי השעון הגדול בכיכר חלפו ללא טעם אם לא ראה אותה, ליבו נמלא כיסופים לעיניה הצוחקות. בלילות התקשה להירדם, מחשבותיו הפליגו, מפלסות דרכן מבעד לקריאות הסבלים ברחוב הרכבת, ממריאות מעל בתי העיירה, חולפות מעל הכובסות שעל שפת הנהר, עד שהגיעו אל ביתה שליד שדרת העצים.
אהבתו היתה שמורה בלבו מבלי שחלק אותה עם איש.
כשגברו געגועיו אליה, מצא עצמו משוטט בקרבת ביתה. מה יגיד אם יפגוש בה? הוא לא חש בקרני השמש הקופחת כשהלך בין הבתים הקטנים, אור היום נמלא ברוך. הוא פסע לצד גדרות האבן שסבבו את הגינות בסבכות ומעקות ברזל והביט בטיפות השרף הבהירות שזלגו על גזעי העצים. המקום היה אפוף קסם. אם לא נפגשו התעצב ואמר לעצמו שאולי ייפגשו מחר.
חלומותיה של אנושקה היו שונים; היא חלמה על חיים בעיר הגדולה על שדרותיה הרחבות והמוארות אשר חשמליות נוסעות בהן ועל חנויות הראווה הרבות המפארות אותה. לחלומות אלו הצטרפו בתי קפה וסטודנטים צעירים בקמפוס של האוניברסיטה.
באחד הימים כשהנס היה בביתו, הופתע לשמוע את קולה של אנושקה בוקע מחדרה של אחותו יוהנה. הן התכוננו לבחינות. עכשיו, כשנמצאה בביתו, החליט להתגבר על מבוכתו ולא להחמיץ הזדמנות שכזו. הוא הקיש על הדלת, נכנס לחדר נרגש והציע להן את עזרתו לקראת הבחינות. כשיצא אמרה יוהנה, "הנס הוא אחי הצעיר, האהוב עלי מכולם".
כך, בתקופת הבחינות, הזדמן לו לדבר עם אנושקה. שיחות אקראיות שהפכו לשפה משותפת. היא החלה לחלוק עמו את סודותיה הקטנים כי הרגישה שעליו אפשר לסמוך יותר מאשר על חברותיה הפטפטניות. הנס שמח להיות איש סודה, אם כי לא קל היה לו לשמוע את סודות נעוריה; על מבט חטוף, על נשיקה חומקת. מדי פעם הגיע לחצר ביתה, שם ישבו על כיסאות ישנים בכניסה למחסן ושוחחו. כשאביה היה חולף על פניהם לכיוון הבית היה הנס משפיל מבטו, אך אביה הקפיד לברכו לשלום. הנס הבחין כמה דומה היא לאביה, אותו מבט צלול ומבין. אביה היה שונה משכניו של הנס שזוויות פיהם שמוטות בכעס והם שומעים רק את עצמם.
בחינות הסיום של בית הספר קרבו. חשוב היה לה להצליח בהן.
אביה שראה עד כמה היא שוקדת על לימודיה, החליט לעזור לה ושיחרר אותה ממטלות שונות שבהן חויבו נערות בגילה.
לאנושקה היה ברור שנסיעה לאוניברסיטה הרחק מהבית לא תתקבל בקלות והתלבטה כיצד תשיג את מבוקשה. אביה יבין מדוע היא נוסעת, הוא יודע כמה הלימודים חשובים לה.
לאחר סיום הבחינות, חיכתה לרגע המתאים ואמרה לו, "אבא אני רוצה ללמוד באוניברסיטה".
היא ראתה את פניו שהרצינו. "את יודעת שזה לא פשוט", אמר. הוא ידע שבקהילה זה לא מקובל ושיהיה להם קשה ללא הבת האהובה. למחרת שמעה את ההורים דנים בעניין נסיעתה, אמה דיברה בקול גבוה, נרגש, היא נשמעה מוטרדת. אביה, כדרכו, דיבר לאט וברר מילותיו. אנושקה חשה במתח ששרר בחדר הוריה.
"זה לא פשוט", אמרה אמה, "מי ישגיח עליה שם? איך היא תתחתן אם היא נוסעת לכמה שנים?"
"אני לא דואג, היא עדיין לא בשלה לחתונה וילדים. העצמאות והלימודים חשובים לה עכשיו יותר", ענה, "היא תהיה באוניברסיטה בחברה טובה יותר מהנערים הכפריים שנועצים בה עיניים. אולי תוכל לגור אצל הדודים שגרים בפראג, אפשר לשאול אותם אם תוכל להתארח אצלם בתקופה הראשונה".
אמה הרהרה ואמרה, "אני מניחה שלא יסרבו. מדובר בלימודים ארוכים, אם תתקבל, היא תוכל לגור במעונות הסטודנטיות".
לאחר שתיקה קצרה שמעה אנושקה את אמה אומרת, "פראג רחוקה, אתגעגע אליה. צריך לכתוב לדודים, נמתין לתשובה מהם ואז נחליט". התשובה מיהרה להגיע, הדודים כתבו שהם ישמחו לארח אותה ולעזור לה להסתדר בפראג. למראה כתב היד, חייכה האם כשנזכרה במראהו של דוד שמעון הנחמד. יש לאנושקה מקום נעים ובטוח להתגורר בו.
הם קראו לה לרדת אליהם מחדרה. האב הסתכל בבתו האהובה ופתאום חש מועקה כעננה כבדה הנוחתת על לבו.
"הגיע המכתב מהדודים, הם הסכימו לארח אותך".
אנושקה היתה נרגשת ואסירת תודה, לבה פעם בחוזקה. ניסתה לכבוש את התרגשותה אך ידעה שלא תצליח להסתיר מהם. היא מיהרה לנשק את ההורים ולהודות להם, ומיד הוסיפה שעליה להגיע לאוניברסיטה בהקדם כדי להירשם לשנת הלימודים הנוכחית.
אנושקה הזדרזה לספר להנס על נסיעתה הקרובה לפראג. הוריה שולחים אותה לגור אצל קרובי משפחתם שגרים שם ובשנת הלימודים הקרובה תהיה סטודנטית. חששו של הנס התאמת, היא באמת נוסעת.
היא שאלה את הנס האם גם הוא משתוקק להכיר מקומות אחרים והוא משך בכתפיו, לא היו לו תכניות ארוכות לעתיד, הוא לא התכוון לצאת מהעיירה.
ביום שלפני הנסיעה, בשעות אחר הצהריים הגיע הנס לחצרה. חום שלהי הקיץ רבץ על הבתים, ולא היה משב רוח שירענן. ענני כבשים היו פזורים במערב, אך ענני הגשם התְפוחים שאנושקה אהבה, טרם נראו.
הוא זכר את הגשמים העזים שירדו כששניהם ישבו מתחת סככת המתבן ואת עיניהם הפעורות אל מול המטחים היורדים, עת קרני שמש אחרונות האירו את קני הקש הזהובים שבמתבן בשעת הפרדה.
"אל תסתכל עלי כאילו אני הולכת לעולם הבא, אני חוזרת לחגים, עוד מעט נתראה".
הוא רצה לחבק אותה, אך חשש שתדחה אותו, קם והחל ללכת במורד הדרך מכונס בתוך עצמו. בלבו חש געגוע והיא עדיין כאן. כשראתה אותו פוסע משם בפנים נפולות חשה עצבות על חברה הטוב אך ידעה כי עליה להמשיך בדרכה.
אין עדיין תגובות