שי של אמא

נכדתי בת הארבע שאלה אותי לאחר שאמרתי לה ששי אינו מדבר, אינו רץ, לא יודע ללעוס ואינו יכול ליהנות מסוכריות: "סבתא, אז בשביל מה אלוהים הביא אותו"? ואני אמרתי לעצמי שזו בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי כל חיי איתו.
ניצה גילתה, כי החשיפה והאמפטיה הן התרופות לבושה.
סיפור חייה עם שי הוא סיפור המאבק שלה בבושה ובדחייה. דרך מאבקה לחיים לה ולבנה, ניצה גילתה את הכוחות החבויים בה. ומאז עוזרת לאחרים לגלות את כוחותיהם הם.

מקט: 4-575-795

נכדתי בת הארבע שאלה אותי לאחר שאמרתי לה ששי אינו מדבר, אינו רץ, לא יודע ללעוס ואינו יכול ליהנות מסוכריות: […]

---

הקדמה

שי נפטר בגיל 44 וחצי. בחודש מרץ. ב־26 במרץ 2019.

בסיום שנת האבל הגיעה הקורונה…

ואני, נשארתי עם הצורך העז לספר. כדי לא לסגור את הדלת, עוד לא, עוד מעט.

כל כך קשה לי לסגור את הדלת של שי בחיי. הוא חקוק בגופי כל כך, שיש חלקים רבים בחיי שילדיי אינם מכירים כלל והם ביקשו לדעת עוד.

ב־26 במרץ 2019, בשעה 2:30 לפנות בוקר נשארתי לבד. לא עוד אימא של שי. רק אימא. אימא לבד, בלי שי, ואני רציתי לדבר ולדבר כדי לרפא מעט את הכאב. מסתבר שגופו של שי נמצא חקוק עמוק בתוכי כחלק ממני שלא הצליח באמת להיפרד. אולי בספר זה תגיע הפרידה.

נכון, נפרדנו פרידות קטנות ופרידה גדולה מהבית, אך תמיד היית חלק ממני, שלא כמו ילדיי האחרים, שאפשר לגדלם לחיים עצמאיים, ללוות אותם בחייהם, לתפוס מרחק ולהביט בהם בגאווה. אתה שי חלק בלתי־נפרד ממני שלא יוכל אף פעם לחיות ממש בנפרד ממני ולטפל בענייניו. שי לעולם תלוי באחרים, ואני אמורה לפקח על חייו גם אם איננו בבית. כך שמחשבותיי איתו כמעט כל הזמן, וחוסר התקשורת שלו מביא אותי לתקשורת עם עצמי ברמה שכזו שלעיתים קרובות הדיבור שלי עם שי הוא בעצם הדיבור שלי עם עצמי.

את כל ההוויה שלו נאלצתי לנחש. אף פעם לא קיבלתי אישור שאכן אני צודקת. להיפך, כשחשבתי שאני מרגישה את שי נכון וניסיתי להנעים את זמנו, הוא נתקף זעם עצום שתסכל אותי, כי לא הבנתי נכון. ולהיפך, כשחשבתי שאני מזניחה את רצונותיו, הוא נראה רגוע ומאושר ללא קשר אליי ולתנאים מסביבו.

גם הפרידה ממנו נעשתה פרידה של חלק גדול ממני. שי עורר אותי לשאלות פילוסופיות על עצם קיומו בעולם. הוא הפך מקל נחייה כמו משקפיים שדרכם ראיתי את עולמי. לימים הייתי בטוחה שהוא המלאך שהגיע אליי להנחיה לחיים שלמים, שלא קשורה לטובתו האישית, אלא רק כדי שאוכל לראות עולם כפי שלא ראיתיו עד כה – העולם דרך עיני שי.

מתנה מסובכת וקשה שמבהירה לי כל רגע כמעט את גודל הבריאה ואת פלאיה, ועד כמה אני צריכה להיות אסירת תודה על הבריאות שלי, של בעלי, של ילדיי ושל נכדיי. בריאות שאיננה בידי ואיננה בידי אף אחד עד היום. הרגע שבו יוצא העובר לעולם והופך לתינוק. אם הבריאה הפנימית הושלמה כראוי והלידה לא הופרעה, ההתחלה כמעט מובטחת; כל שנותר הוא לא לקלקל ולמצוא את הידיים הנכונות לגידול ולהתפתחות וליהנות שוב ושוב מפלא הבריאה.

שנים על גבי שנים הוצאתי את הכאב שכאבתי במחברות (טרום המחשב). עוד ועוד מחברות. המחברות נערמו ונשארו עמוק בארון. לאחר שסיימתי לכתוב בהן, לא נהגתי לקרוא בהן שוב. נבהלתי מעצמי, מהמחשבות שלי ומכך שהחוויות שחוויתי יחזרו אליי אם אקרא אותן שוב. אפילו ביני לביני לא הייתה שקיפות כי לא העזתי להביט במראה. כל כך חששתי ממה שאראה שם בנפשי פנימה.

כאב הבידוד החברתי בעקבות הקורונה שנכפה על כולנו, הזכיר לי את הבידוד החברתי הפרטי שלי ושל שי.

חזרו אליי הזיכרונות של עולם כואב, של אימא לילד אחר, שגם היא סובלת כמוהו מהסביבה. זכרתי עד כמה קשה לעיתים שלא להיפגע ולהרגיש דחויה, אבל עלו גם זיכרונות מאנשים בודדים ונפלאים לאורך הדרך שהאירו אותה במעט תקווה.

היום, כשנושאים רבים נפתחים לשיח ברשתות החברתיות, אני שומעת קולות מוזרים עבורי.

אימהות כמוני (טוב לא בדיוק, אך אימהות לילדים עם פיגור שכלי) קיבלו בכמה מקומות את השם "אימהות מיוחדות". את השם הזה אינני אוהבת. בעיניי הוא מרמז על היותי מיוחדת בצורה חיובית.

שלילית אולי? זה לא ברור.

השם הזה מגיע יד ביד עם ציטוטים כמו: "אני כל כך מאושרת שהוא הגיע לחיינו".

"גם אם הייתי יכולה, לא הייתי משנה את מהלך ההיסטוריה. לא הייתי עושה הפלה".

"זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו", ועוד משפטים כאלה שאינני יכולה כלל לקרוא אותם".

חיוביות כמעט נאיבית. האומנם?

בעיניי, בשום אופן לא! יש הבדל גדול בין "זה המצב, ובואי ונראה איך מתמודדים" לבין "רציתי ילד כזה!"

רק כשאני פוסעת ברחוב, ורואה אישה צעירה עם ילד פגוע, אני מרגישה שאני איתה. ואם אוכל אגש ואשוחח איתה. כי היא – זאת אני מפעם. פוסעת עם הבריה הפגומה שלי הקטנה ונדרשת לכוחות נפש עצומים, רק כדי לחצות את הרחוב.

כל חיי הייתי אימא של שי. ופתאום הוא איננו. ואני כבר לא אימא שלו. וחלפו כל כך הרבה שנים. איך הופכים אותם לזיכרון?

האם הם סתם עברו? עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש, ועברה שנה. והחיים חלפו. מבחינתי, האם הם היו לשווא?

כי לשי הם לא עזרו. הוא לא הצליח להתקדם ולהתפתח.

אז מה המשמעות? נכדתי בת הארבע שאלה אותי לאחר שאמרתי לה ששי אינו מדבר, אינו רץ, אינו יודע ללעוס ואינו יכול ליהנות מסוכריות:

"סבתא, אז בשביל מה אלוהים הביא אותו?" ואני אמרתי לעצמי שזו בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי כל חיי איתו.

אולי הוא הגיע רק בשבילי? כי הייתי מפונקת והייתי צריכה להתחזק? אכן זה מצמרר כי אחרי שעברתי טיפולים פסיכולוגיים, העצמה ושינוי, למדתי לימודי אימון, וסיימתי כמעט את כל משימות חיי כולן, כולל חתונת ילדיי ולידת הנכדים – שי מת. באופן שאפשר לכולם להיפרד ממנו. הוא חיכה לכולם שיגיעו.

ואני חייבת לו את הזיכרון הזה הכתוב. למי שירצה לקרוא.