סיבות להישאר, ספרה השלישי של תהל פְרוֹש, מפנה זרקור רגשי ואינטלקטואלי עז אל כמה מהסוגיות האקוּטיות שעִמן מתמודדת כיום החברה […]
64 סיבות להישאר
עילם, אמרתי לבני בן השנה בעודו אוכל קלח תירס וקרן שמש זהבוּבית של אוקטובר מאירה את שניהם, עילם, תסתכל עליי רגע, אנחנו צריכים לחשוב איך לצאת מהמדינה הזאת. הוא המשיך לאכול בשאננות מופקרת של מי שאינו מבחין בכלל במצב. כמה שמח צריך להיות מי שאינו מבחין במצב, חשבתי.
אתה רוצה ענבים? שאלתי אותו. הוא לקח באצבעות קטנות ולא מיומנות כמה ענבים בבת־אחת והכניס את כולם לפה. תיקח ענב אחד, חינכתי אותו, ותגמור לאכול. אחר כך תיקח עוד. הוא לא שׂם לב בכלל למה שאמרתי. לקח עוד חופן והכניס לפה ולעס את הענבים ברצינות מרובה. זוהי חמידוּת שאין כמותה בעולם כולו ומעֵבר לו, חשבתי. אמא תאכל אותך, הזהרתי אותו ואז אכלתי לו את הבטן. הוא צחק. אני צריכה לשמור על הצחוק הזה, חשבתי. אני שומרת הצחוק.
מול המרפסת שישבנו בה ניצב עץ עצום, הסיבה העיקרית שבגללה שכרנו את הדירה הזאת. עץ אורן ירוק ששולח אצבעות ארוכות לשמיים, מתנדנד ברוח, ונראה כמו שנדליר הפוך ומצויץ. תסתכל אל השמיים, הצבעתי לעילם על העננים, תראה כמה יפים. השמיים באמת היו יפים מאוד באותו היום, כחולים מאוד, והעננים התפזרו בהם כאילו היו שלג מרוסק. הוא הרים את ראשו והסתכל. איזה עולם דפוק, לאיפה נסתלק מכאן, חשבתי. אתה מבין, אמרתי לעילם שאכל עוד ענבים, אנחנו בני חלוף מדי. העצים יישארו פה אחרינו וגם האבנים, ובכל זאת יש לנו היומרנות לתבוע תביעות על האדמה. עילם הסתכל בעניין על כף היד שלו שהחזיקה את קלח התירס. אמא חושבת מחשבות לא מקובלות, אמרתי לו. הוא זרק עליי את התירס ופגע לי במצח.
***
סבא שלי תמיד החזיק חבילת מכתבים עבה במגֵרה בחדר השינה. מדי פעם היה מוציא את הצרור הזה ואוחז בו, דפים מוכתמים וצהובים מיושֶׁן, כתובים בשפה זרה בכתב יפהפה בעט כחול. הוא נשטף דמעות כשקרא בהם, דמעות שמנות שזלגו על פניו האשמים, כי אלה היו המכתבים שקיבל מאמא שלו ואבא שלו ומהאחים שלו, ושבהם התחננו שיציל אותם מגרמניה וישיג להם פספורט לפלשתינה. הוא נכשל במשימה הקדושה הזאת וכולם מתו. אני כותבת מתו כי בלתי נתפס עבורי לכתוב שרצחו אותם, ואני כותבת נכשל, אבל סבא שלי בוודאי הרגיש כאילו רצח אותם קצת בעצמו. המכתבים האלה הם בת הקול האחרונה שהיתה להם.
מאז שסבא שלי מת אמי מחזיקה את המכתבים האלה במגֵרה בחדר השינה. האִם זוהי מורשת הדם שלי, אני תוהה, אֵימת המאוחר מדי? המכתבים האלה הם חיות הלילה הכואבות שרובצות בתחתית התחתיות שלי. אני לא חושבת עליהם אף פעם בהכרה מלאה, אבל הם קרובים אליי בדרכים אחרות. בגלל המכתבים אני צריכה לשאול, מתי יודעים שהגיע הזמן? ומתי כבר מאוחר מדי?
It’s never too late! הוא אחד מהאֶתוסים המכוננים של התרבות האמריקאית, וכל מי שנולד לתרבות המערבית הליברלית אוהב לחשוב שאף פעם לא מאוחר מדי. גם אני אוהבת לחשוב ככה, אני חיה את חיי כאילו תמיד יהיו הזדמנויות. אבל זה לא נכון. יש מאוחר מדי וההוכחה נמצאת אצל אמא שלי במגֵרה.
***
לא כל כך מזמן היתה לי תקופה שרציתי למכור את ישראל לחברים שעזבו אותה או לפחות לשמור על כבודה. חבר טוב שלי שנסע ללמוד בניו יורק חזר לכאן לחופשת קיץ. נפגשנו באחד הלילות בטיילת בתל אביב, ואני הבנתי פתאום שההגירה הנפשית שלו מכאן נמצאת בשלבי השלמה סופיים. הוא הלך לצִדי לבוש בסווטשרט בלתי ישראלי בצבעי אפור וסגול, שהיתה לו הילה של מדפי חנויות במנהטן והלם אותו מאוד. הוא התהלך כאילו הוחלקה קצת גמלוניוּת שהיתה בו תמיד וברק נוסף לו, אולי נעשה חסון יותר. הוא אמר את מה שבדרך כלל אומרים ישראלים שנוסעים: שכאן ממש לא נעים, שכמה אלימות וגסוּת יש לאנשים, כמה תוקפנות, שהכול נורא יקר ואי אפשר לחיות. הוא אמר לי שבעצם אין לו מה לחפש פה וגם שהבחורות בטרייבקה הכי כוסיות. אחרי זה הוא סיפר לי על בחור לא מבריק בכלל, שקיבל הצעה מהאוניברסיטה בתל אביב לבוא וללמד על תקן של מרצה. גינינו את הגרת הריר המתמדת של ישראלים על ארצות הברית או אירופה. כאילו שכל מי שנוסע לשם עשה משהו. צחקנו על חוסר הביטחון הפרובינציאלי הזה. הוא ידע את כל הדברים האלה לפני שנסע, ידע שכל המרצים שהכיר חזרו משם וכבר אז תהה למה חייבים ללמוד בחו”ל. ועכשיו הפך לאחד מאלה, רק שהוא לא רוצה לחזור.
הלכנו בטיילת והים הָמָה ורָחַשׁ והתנפץ כל הזמן באוזנינו ברעש מוגזם. רציתי שהטיילת תיראה מסודרת ונקייה לעיניים הניו יורקיות החדשות שלו שמצאו מדינה לקויה כל כך. רציתי שהערבים והחרדים שמילאו את הטיילת ידברו בשקט ויפסיקו לצלות כל כך הרבה בשר, הייתי ביבי נתניהו קטן, בניכוי אלה ואלה חשבתי לעצמי שהחוף נראה ממש אטרקטיבי. שמחתי שאוטו גלידה הגיע באיזה רגע ורצתי אליו וביימתי ישראליוּת של ים ואוטו גלידה כאילו הכול בסדר כאן. מה עוד צריך באמת, הוא אמר, ואני שמחתי. רציתי שיראה כמה הוא מפסיד כשהוא בוחר בניו יורק על פני תל אביב, אבל כל אותו הזמן עלה בי גל של תיעוב כלפי המקום הזה. שנאתי את הטיילת ואת מסלולי האופניים האלימים ואת רמזורי האופניים המגוחכים ואת מתקני הכושר שנועדו, בעצם, להוציא את הזעם של האנשים על החיים כאן.
רציתי להמציא טיילת חדשה בלי הסוס העצוב שסוחב כרכרה שבתוכה משפחות תיירים בחופשה. הסוס כרע תחת נטל הנסיעה והיה חבול ובקושי נשא את עצמו. אני חושבת שבאותו הלילה זה הכאיב לי מאוד – הסוס נשא את עצמו בקושי וכולם יכלו לראות את זה. לא נותרה בו גאווה.
***
“64 סיבות להישאר בארץ” היא כותרת לרשימה שפורסמה באתר שכותבים בו בני נוער בשביל בני נוער. נתקלתי ברשימה הזאת כי אני מחפשת סיבות להישאר. אני צריכה להבין משהו חשוב על הסיבות להישאר בישראל, בשביל עצמי ובשביל עילם.
את הרשימה הזאת כתבה נערה והיא ציינה שהכינה אותה כי התעצבנה שחברים שלה מאיימים לעזוב את הארץ. בין הסיבות להישאר היא כותבת: “כי אין לנו עוצר; כשיש מלחמה כולנו מאוחדים; כי קשה מאוד להשיג אזרחות במקום אחר; כי רק בישראל אתה יכול לנהוג בטנק בגיל 18; כי רק בישראל כולנו אחים”. וגם: “כי ארץ ישראל יפה וגם פורחת; כי יש פה אקלים נעים בכל עונות השנה וכי אין מקום בעולם כמו הטיילת בתל אביב”.
אין עדיין תגובות