מדינת ישראל ומחבר הספר באו לעולם באותו היום: ה' באייר התש"ח, ארבעה־עשר במאי 1948. בחלוף ששים וארבע שנים הם מנהלים […]
פתח דבר
ביום שישי, ה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948, בעיר קזבלנקה שבמרוקו, יצא לאוויר העולם הח"מ. רצה הגורל, בסיועה של ההיסטוריה, שממש באותו יום התרחשה לידה אחרת במרחק של כ-4,000 ק"מ ממקום הולדתו: בתל-אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16.
שם הילוד – מדינת ישראל.
כשלוש שנים לאחר לידתנו התאחדנו בדרך לא דרך, וגורלנו נקשר זה בזו: שני זאטוטים תאומים זבי חוטם בני שלוש, מדדים, תוהים, ומנסים לגרור עצמם לעמידה יציבה ולעתיד טוב יותר. לא היינו ממש צמודים, וכל אחד מאתנו נבנה בכוחות עצמו ובקצב הגדילה שלו, אלא שכבר בשנים בהם חבשתי את הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, התפתחה לה אחותי והחלה לתפוח למימדים של מפלצת בגודל בינוני פלוס, שזה פחות או יותר השלב שבו הקשר הרגשי בינינו הפך להיות חד-צדדי, נחלתי הבלעדית, ובמקביל היא כשלעצמה לא ספרה אותי ממטר במרבית השנים הבאות, וכל ניסיון נואל שלי לשוב ולאמץ אותה אל חיקי כאמץ אח את אחותו האובדת עלה לי בדמים רבים, תרתי משמע.
בחלוף הימים ועימם השנים – שישים וארבע ליתר דיוק – רגשותיי ותחושותיי כלפי אחותי התאומה הלכו והתעצמו, והפכו לעיסה בלתי אפשרית של אהבה עזה מהולה בשנאה יוקדת, של הערכה והערצה לצד בוז וסלידה, של געגועים בלתי נשלטים גם כשהרחקתי כולה לחופי הטורקיז של אנטליה הכול-כלול, וימים מעטים לאחר שובי משם חיפשתי את נפשי להימלט חזרה לאן שהוא בתפילה שאהיה זה שיכבה את האור בנתב"ג.
גם בימים בהם מדד האהבה שלי לאחותי התאומה צנח לרמות של סתם חיבה, לא פעם גם זו התחלפה עד מהרה בנחשולי עוינות וקיטורים עד למלחמה של ממש באמצעות תחנות הרוח שזכו לשם עכשווי: מכתבים למערכת.
עם כל זאת, ובעיקר במהלך עשרים השנים האחרונות, שיוועתי לתפוס איתה כמה שיחות נפש נוקבות כדבר אח אל אחות, אבל היא התחמקה שוב ושוב, ובמקום השיחות הנוקבות שתכננתי חטפתי ממנה קרירות חודרת עצמות שניקבה לי את בלון הזעם הנפוח שטיפחתי כאילו הייתי, לחרדתי, סתם אחד.
עד שבקיץ 2011 נפל דבר בממלכתה של אחותי התאומה: פרצה מחאה חברתית כמותה לא ראתה ולא צפתה מאז מפגשה רווי הטראומה, בהיותה עולת ימים בת אחת-עשרה, עם החבר'ה הלא נחמדים מוואדי סאליב, ומתוך מבוכת-מה וקורטוב של תדהמה מעושה משהו, הסכימה לפתע לאמץ אותי שוב, כאח תאום, ולפתוח בסדרה של פגישות-שיחות לאורך מספר חודשים.
את הפגישות האלה ניצלתי, לאחר שישים וארבע שנים, לעריכת התחשבנות מתועדת ומונצחת לפרק זמן ארוך הרבה יותר, יש לקוות, ממה שנכתב ונחשף בעיתון היומי, שאורך חייו הממוצע תלוי במועד השלכתה של שקית האשפה הביתית אל פח הזבל השכונתי.
הדיאלוג בינינו נוקב, בוטה, כמעט חסר מעצורים של "אח ואחות" שמשילים מעצמם את כללי הנימוס המשפחתי ואת השפה האקדמית המעודנת, ומנהלים שיחות כסאח שאינן בוחלות במילים ובביטויים, שגולשות כמעט לכל תחום בחיינו, ורחוקות מאוד מלהיות פוליטיקלי-קורקט, בלשון המעטה.
המחבר
אין עדיין תגובות