שלושים שנה לאחר שאנטואן דה סנט-אקזופרי פגש את 'הנסיך הקטן' במדבר סהרה, שב הנסיך הקטן ופגש את דרור גרין במדבר […]
1. מפגש ראשון
פעם, כשהייתי בן חמש או שש, עמדתי בחצר לעת ערב, לאחר השקיעה, והתבוננתי בכוכבים הראשונים שהופיעו בשמים.
אני זוכר איך, בשעה שהתבוננתי בכוכבים, עלתה בי מחשבה חדשה שעוררה בי תחושות לא מוכרות: מה יש מאחורי הכוכבים?
מאחורי הכוכבים יש עוד כוכבים, מיהרתי לענות לעצמי, כדי להתגבר על המבוכה ולהשיב את הסדר על כנו. אבל התשובה הזו, המובנת מאליה לכאורה, לא הניחה את דעתי.
ומה יש מאחורי הכוכבים האחרים? המשכתי ושאלתי את עצמי, וניסיתי לדמיין בעיני רוחי את גבולות היקום ההולכים ומתרחקים ממני, עד שהבנתי מה מציק לי. מה יש בסוף? עלתה מאליה השאלה המטרידה. מה יש מאחורי הכוכבים האחרונים בשמים?
וכך התוודעתי לשאלת האינסוף, ולהבנה שאינני מסוגל לחשוב או לדמיין משהו שאין לו סוף. זו היתה מחשבה מטרידה, ואולי אפילו מאיימת, ולראשונה בחיי הבנתי שיש הבדל בין העולם המוחשי שאני חש בקיומו, לבין האופן שבו אני חושב עליו ומסוגל להבין אותו.
זמן לא רב לאחר מכן, כשהתחלתי ללמוד בבית־הספר היסודי, מת מנהל בית־הספר, ולראשונה בחיי חשבתי על סופיותם של החיים וחוויתי את חרדת המוות.
זו לא היתה תחושת פחד, אלא אי־נעימות קיצונית לנוכח הביטוי האכזרי הזה של אי־ודאות. שוב עלתה בי אותה שאלה: מה מסתתר מאחורי המוות? האם יש חיים אחרי המוות? ואם לא, מה יקרה לי לאחר שאמות? איזו משמעות יש לחיים אם הם נדונים לכליה?
זה היה מפחיד, משום שלשאלות האלו, מעצם טיבן, לא היתה כל תשובה. הרגשתי שאין לי תחושה של מקום בטוח בחיי, ושאין מי שייצור בשבילי מקום בטוח בעולם. אבי עזב את הבית כשהייתי בן שלוש, ואני פחדתי מאמי הצעירה, שהיתה עסוקה בענייניה ולא היתה פנויה לחרדותיו של ילד קטן.
הרגשתי שאינני יכול לצפות שהגדולים יספקו לי מקום בטוח, והתחלתי לפתח לעצמי את תחושת המקום הבטוח שלי. מצאתי מקום בטוח בספרים, ועד היום אינני יוצא מחדרי ללא ספר בידי או בכיסי. ציירתי וחיברתי שירים, ונדמה היה לי שאני שולט בעולם הדמיוני שיצרתי לעצמי. אבל אמי, ושאר הגדולים, נהגו לבקר את הביטויים הילדותיים והיצירתיים של החרדה שלי, ולכן המשכתי ליצור אותם רק בדמיוני, ובמשך שעות ארוכות נהגתי לחלום בהקיץ על עולם טוב יותר, בו אנשים אוהבים זה את זה ותומכים זה בזה.
אחד מספרי הילדות שלי היה 'הנסיך הקטן', מאת אנטואן דה סנט־אקזופרי. קיבלתי אותו מדודה שושנה ליום הולדתי החמישי, אבל קראתי אותו רק כשהייתי בן שש־עשרה. למרות שהספר הודפס בכריכה קשה ובאותיות מנוקדות, עם איורים צבעוניים, זה לא היה ספר לילדים, וגם לא היה משל תמים על הפרדוקס האנושי, כפי שנהוג לפרש אותו.
זהו ספר על טבע האדם, על האמונה שטבע האדם רע מיסודו, ועל הברירה הטבעית האנוכית, וגם על תפיסת־עולם חדשה המציעה אמפתיה ושיתוף, המבוססת על חקר המוח, שהחלה להתפתח כחמישים שנה לאחר מותו של מחבר 'הנסיך הקטן'.
זהו ספר על חיים ומוות. זו הסיבה שהוא נפתח בציור מפחיד של נחש בריח שבולע חיית־פרא:
חיות ובני־אדם הורגים זה את זה, וחרדת־המוות היא תגובה טבעית לעובדה המצערת הזו. חרדת־המוות מעוררת את האינסטינקט הבסיסי שלנו (הילחם־או־ברח), שהגן על אבותינו מחיות־פרא לפני אלפי שנים. האינסטינקט הבסיסי מגייס את כל המשאבים של גופנו ומשתק חלק מהם כדי שנוכל לתקוף או לברוח.
האינסטינקט הבסיסי יעיל לתקופה מוגבלת, ואיננו יכולים לעמוד בפני חרדת־המוות במשך זמן ממושך. לכן, כשאנו גדלים, אנחנו נוטים להתעלם מסימני החרדה ולפרש את המציאות כמקום בטוח כוזב. אנחנו מעדיפים לא לזהות נחש בריח הבולע פיל, כפי שהציע סנט־אקזופרי בעמודים הראשונים של 'הנסיך הקטן':
כשאנחנו מתבוננים בציור של הנחש מבחוץ אנחנו מעדיפים להאמין שזוהי מגבעת:
'הנסיך הקטן' הוא ספר על חיים ומוות, על חרדה ועל החיפוש אחרי מקום בטוח. הרעיונות החדשים האלו, שמהם יצרתי מאוחר יותר את תורת 'האימון הרגשי', התבהרו במוחי שנים מעטות לאחר מכן, כשעמדתי נוכח מותי שלי ופגשתי את הנסיך הקטן פנים־אל־פנים.
אין עדיין תגובות