שיחות עם וולט ויטמן ראה אור בשנת 1895 כקונטרס הספד לוולט ויטמן (1819-1892), מִנחה השמורה למעריציו ומוקיריו של מחבר "עלי […]
שיחות עם וולט ויטמן
בימיי כסטודנט בפילדלפיה מצאתי בסלון ביתם של קרוביי – דודי ודודתי הזקנים, ההמוניים והנבערים מדעת; ינוחו בשלום על משכבם! – ספר שירה, היחיד, כמדומני, בבית כולו, ואין זה פלא, מוטל בודד כאבן שאין לה הופכין. הספר ניתן להם במתנה מידי בתם שהשתדכה שידוך הגון לחרש עץ, והשתבחה, בעיני הוריה, בכל המעלות הראויות לעלמה אמריקאית מודרנית. הספר הוערך כיאה לו; מעת לעת הייתה יד האם מחליקה בליטוף על פני אותיות הזהב הבולטות מן הכריכה, אך מעולם לא קראו בו. זו הייתה מהדורה של שירי סטודרד.[2] קראתי בהם בעיון, עמדתי על ערכם, והנחתי אותם בצד לעולמים. לא ידעתי שבאמצעותם, בעקיפין, אזכה להכיר את המשכיל האמריקאי המקורי ביותר שקם בארצנו עד כה. וכך קרה המקרה.
באותה תקופה בחיי, כמו אולריך פון הוטן,[3] דאגתי לשלמות רוחי הרבה יותר מאשר לכלכלת גופי, ודרדרתי את מצבי הגופני לשפל המדרגה. זנחתי כל מעשה לטובת הלימודים. כיצד התקיימתי אז, או בתקופות רבות אחרות, באמת לא אדע לומר. זכיתי לקצבה מבדחת של שלושה דולר בשבוע, שאותה השקעתי, רובה ככולה, ברכישת ספרים משומשים. בתורי אחר אלה נברתי במשך שעות ארוכות בכל מיני חנויות, וגם רחוב תשע, כמובן, נמנה עם שטחי הציד החביבים עליי.
והנה באחד מאותם מסעות ציד נכנסתי אצל חנות קטנה שעד כה חמקה מפלישותיי. היא נראתה כאילו מעולם לא טואטאה, דוק אבק סמיך נח על המדפים. בעל הבית, מאובק כספריו, שכבת קשקשים עשירה עוטרת את גבו וכתפיו, מעילו וחזית חולצתו מנוקדים שיירי ארוחות, ישב על ארגז, סיגר לעוס בפיו, וקרא בקדחתנות. הוא היה גבר בגיל העמידה, גדל גוף ומושך עין, וכפי שגיליתי מיד, שונה משאר מוכרי ספרים – גם על סחורתו הקפיד לעילא – בהיותו מחברם של כמה וכמה שירים מצוינים.
בתוך זמן קצר נעשיתי מבקר קבוע במקום, ושם, בין השאר, התוודעתי לקווייקר זקן ואמיד – לבוש היה חליפה מיושנת ובלויה, רחבת שוליים, וצווארו עוטר בסרט כמורה, בדיוק כשם שהתהלכו ידידינו בהיכל העצמאות[4] מאה שנים קודם לכן – שגילם תפקיד משמעותי בדרמה של חיי, מאחר שהציג אותי לחוג חברתי משכיל מאלה שאל פתחיהם גלגל אותי גורלי המצער עד אותה עת.
וכל זה קרה מפני שדרך מקרה הזכרתי את מחבר ספר השירה שנח כאבן שאין לה הופכין בסלון ביתם של קרוביי. מוכר הספרים המאובק נמלא תדהמה על כך שאני (מהדורה מאוחרת כל כך בהצטברות האנושית שמכונה אמריקאים) מכיר את שירי סטודרד. מכאן התפתחה שיחה על ספרות אמריקאית, והוא הציג אותי בפני מכריו.
בחנות ההיא ערכנו מפגשים קבועים ומצומצמים לשיחות על אודות נושאים ספרותיים כאלה ואחרים, ובאחד מהם הציע לי מוכר הספרים המאובק לגשת לבקר את וולט ויטמן. “הוא גר ממש מעבר לנהר, בקמדן, הוא אוהב לפגוש כל מיני אנשים”. הקווייקר טען שתמיד התכוון לסור אליו לביקור, אלא שמשום מה מעולם לא התפנה לכך, ומכיוון שזה מכבר הזדקן, הרי עליי ללכת לשם במקומו. עורך דין יהודי צעיר שנכח במקום העיר בחיוך מנצח שפעם ישב בהפלגת מעבורת במושב הסמוך לזה של וולט ויטמן!
אז החלטתי ללכת.
[2] ריצ’רד סטודרד (Sttodard, 1825-1903), משורר ומבקר אמריקאי. [חזרה]
[3] אולריך פון הוטן (Von Hutten, 1488-1523), אביר, סאטיריקן, משכיל ומשורר גרמני, חסיד של מרטין לותר. [חזרה]
[4] בהיכל העצמאות שבפילדלפיה התגבשה ואומצה הכרזת העצמאות. [חזרה]
אין עדיין תגובות