החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סיכון כפול

מאת:
הוצאה: | 2017-05 | 288 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער, במבצע

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

26.00

רכשו ספר זה:

החיים של דנה מתפרקים אחרי שאמא שלה ואחותה נהרגות בתאונה ואבא שלה מושעה מתפקידו במשטרה. את המתים אי אפשר להחזיר, אבל את אבא שלה היא חייבת להציל. היא בסך הכול צריכה להוכיח שהוא צדק ושאיתי אשכנזי הוא אכן פושע אכזרי שרצח בדם קר את חברו הטוב.

אבל כשדנה מתקרבת לאיתי, כל מה שהיה מובן מאליו מתערער. לפתע כבר לא ברור מה קרה ביערות הכרמל בליל הרצח וחייו של מי נתונים עכשיו בסכנה…

ליעד שהם הוא סופר ועורך דין, מחבר ספרי המתח המצליח והנקרא בישראל. ספריו הרבים זכו באהבת הקהל ובשבחי הביקורת, תורגמו לשפות זרות והיו לרבי־מכר. סיכון כפול, שפותח את טרילוגיית תיק נוער, הוא ספרו הראשון לצעירים (ולא רק להם).

מקט: 15100731
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אולי שכחו אותה? יואב, המדריך שליווה אותה לכאן, הבטיח שיחזור בתוך חצי שעה, אבל כבר עברה כמעט שעה ולא היה כל זכר ממנו. מה היא אמורה לעשות עכשיו? לחזור, לחכות לו? הוא אמר לה במפורש לחכות לו בתוך הכלוב ולא לזוז, בשום פנים ואופן לא לזוז.

הריח בתוך הכלוב הקטן, המקורה, היה בלתי נסבל: תערובת של צואה, שתן, חציר רטוב ובשר רקוב. "תגידי תודה שבאת בחורף," אמר לה יואב בזלזול כשראה שהיא מעווה את פניה בגועל, "בקיץ הרבה יותר גרוע." זה לא עזר לה להיפטר מהבחילה ומהסחרחורת.

דנה לקחה את המטאטא הגס שהפקידו בידיה והמשיכה לגרוף עוד ערמות זבל לתוך בור הניקוז. לא משנה כמה עבדה, נראה שהתא הקטן הזה לעולם לא יהיה נקי. ידיה כאבו, מכנסי העבודה שקיבלה היו צרים, ומגפי הגומי שהכריחו אותה לנעול היו קטנים עליה והכאיבו לכפות רגליה.

היא הסריחה מריחות הכלוב, מריחן של חיות הטרף שזה היה ביתן, מזיעה ומפחד.

לא ייתכן שהשאירו אותה כאן. עד מעט יואב יחזור, עודדה את עצמה. אולי אמר שעה והיא לא שמעה טוב? אולי התבלבלה? לא, היא שמעה אותו מצוין. הוא אמר שיחזור לפני שיתחיל להחשיך. כבר עבר הרבה זמן מאז השקיעה, ובחוץ שררה עלטה מוחלטת. אז איפה הוא, לעזאזל?

אם היה לה הנייד, היא היתה מתקשרת לשאול מה קורה עם האיסוף שלה, אבל יואב הכריח אותה להפקיד את הטלפון במשרד לפני שיצאה לעבודה. "כאן צריכים להיות נטו בעבודה," אמר כמעט בגערה, "לא לפטפט עם החברות ולצלם תמונות לאינסטוש."

יואב ניסה לגרום לה לפרוש מהרגע הראשון. "אם את חושבת שאת הולכת להיות עכשיו ד"ר דוליטל, לטפל בחיות חמודות, להציל אחרות, אז תשכחי מזה," אמר לה רגע לפני שהכניס אותה אל הכוך הקטן. "המתנדבים בגן החיות מנקים כלובים ועובדים במטבח. זאת העבודה הכי שחורה, הכי מלוכלכת והכי קשה שיש. כדאי שתכניסי את זה טוב־טוב לראש שלך, ואם זה לא מתאים לך, אני מציע שתעזבי ולא תבזבזי את הזמן שלך או שלי…"

"באתי לעבוד," אמרה בקול הכי יציב והכי בטוח שהצליחה לגייס, אף שהטון התוקפני שלו הצליח לערער לה את הביטחון.

"אני לא מבין למה דליה קיבלה אותך לעבודה בכלל," המשיך לרטון כשראה שאינה משנה את דעתה.

האמת היא שדליה דחתה את הבקשה שלה. "יש לנו די והותר מתנדבים," אמרה לדנה בקול נעים אך החלטי בפגישתן יום קודם לכן. "כבר הסברתי לך את זה בטלפון. זה לא עניין אישי."

אבל היא לא הרפתה והמשיכה ללחוץ, להסביר שוב ושוב עד כמה היא אוהבת חיות, לומר שהיא רואה בהתנדבות בגן החיות שליחות — כל מה שתירגלה עם עומר.

את האמת לא יכלה לומר, כמובן.

דליה האזינה לה בסבלנות, אבל לא שינתה את דעתה. אין לה מקום, הם מלאים, דנה יכולה לנסות בעוד חודש.

"אין לי חודש," רצתה לצעוק, אבל ידעה שאינה יכולה. מה עושים? זה חייב להיות עכשיו!

ולכן למרות שהיא שונאת את זה, היא שלפה את הקלף שתמיד עובד. היא סיפרה לדליה על אמא שלה, על אחותה. חמש דקות לאחר מכן אמרה לה דליה ש"לאור הנסיבות המיוחדות…" היא מסכימה לקבל אותה לעבודה. "אני רוצה להתחיל כמה שיותר מהר," דנה לא התאפקה. "אין בעיה," הינהנה דליה, "צריך רק שאבא שלך יחתום על טופס הסכמה."

היום בשעה ארבע בדיוק, כששערי הגן נסגרו בפני מבקרים, היא התייצבה במשרד של דליה והושיטה לה את הטופס שעליו התנוססה חתימתו המזויפת של אביה. הטלפון שנתנה היה הטלפון של עומר, שאמור להתחזות לאבא שלה במקרה שדליה תחליט לערוך בירור טלפוני.

דליה בחנה את הטופס במהירות, ואז קראה ליואב שייקח את דנה לכלוב של הזאבים וילמד אותה את העבודה.

ועכשיו היא כאן. לבד בכלוב הצר, הקטן והחשוך הזה. מחכה ליואב שמשום־מה מבושש לחזור.

היא המשיכה בעבודה במרץ, דוחפת את המטאטא בכוח, כמעט באלימות, גורפת עוד ועוד בוץ מעורבב בחציר לתוך תא הניקוז. הגב שלה כאב. הידיים שלה היו אדומות מהאחיזה במטאטא. בשל החשכה עיניה לא ראו מה היא עושה. אבל היא המשיכה לעבוד. אם תתרכז בעבודה, היא תצליח להתגבר על הפחד ועל הקור שעם רדת השמש החל לחדור אל התא.

לפתע נדלק האור בכלוב. אור הניאון החלש איפשר לה לראות שוב, אך לא הרגיע את הפחד שלה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. יואב הסביר לה שלאחר שמסיימים לנקות את הכלובים, פותחים את השערים המפרידים בין הכלוב לחצר, שבה מסתובבות החיות כל היום לעיני המבקרים. ואז החיות נכנסות לכלוב.

ומה אם עכשיו ייפתח השער, ושני הזאבים ייכנסו?

יואב שב וציין בפניה בשמחה גדולה עד כמה מסוכנים הזאבים, עד כמה גדול הרעב שלהם לבשר. היא לא היתה זקוקה להסברים שלו. שאריות פגרי החיות שהיו מונחות על רצפת הכלוב כשנכנסה אליו ושגרפה במרץ לבור הניקוז, הבהירו לה בדיוק עם מה יש לה עסק. מה תעשה אם השער ייפתח ושני הזאבים ייכנסו פנימה וירצו להפוך אותה לארוחת הערב שלהם? יום שלם היו בחוץ, עיני מבקרים עוקבות אחריהם, אצבעות של ילדים והורים מצביעות עליהם. הם בטח רעבים וכועסים.

היא הביטה לעבר השער שדרכו נכנסה לכלוב. כמה זמן ייקח לה לרוץ אליו אם הזאבים יופיעו? האם תהיה מהירה מספיק? היא אחזה בכל כוחה במטאטא, מהדקת את אצבעותיה סביב מוט העץ. זה עשוי להיות כלי הנשק שלה, האמצעי להדוף אותם. האם תהיה חזקה מספיק מול זוג טורפים רעבים?

בחוץ הבריק ברק והאיר את התא באור משונה וקר.

היא חשבה על אבא שלה, יושב בסלון בטרנינג ישן, שלבש גם אתמול ושלשום. כמו תמיד, גם הפעם היה דבוק לטלוויזיה כשיצאה מהבית. היא אמרה לו שהיא קופצת לאיילת. מאז מה שקרה לאמא שלה ולאחותה, הוא לא אוהב שהיא יוצאת לבד, ולמרות שהיא כבר מספיק גדולה ויכולה לדאוג לעצמה, הוא מלווה אותה לכל מקום. אבל הפעם היא שיכנעה אותו שללכת לאיילת זה בטוח. בסך הכול כמה דקות הליכה.

"אני אבקש מאמא או מאבא של איילת ללוות אותי בחזרה," הבטיחה לו. אם הוא יתקשר אליה לנייד, לא תהיה תשובה. היא מכירה אותו: הוא לא יחכה ויתקשר מיד לאיילת. האם איילת תצליח להדוף את החקירות שלו? איילת נלחצת בקלות, ולא טובה במיוחד בשמירת סודות. אם דנה תמשיך לבוא לגן החיות, היא לא תוכל להשתמש באיילת כתירוץ לאורך זמן, ותצטרך למצוא סיפור כיסוי אחר. היא גם תצטרך להסביר לאיילת לאן היא הולכת. איילת ציפתה שדנה תבוא אליה ותעזור לה עם התליונים החדשים שקנתה לצמיד שלה. דנה התחמקה וגימגמה משהו על דברים שהיא צריכה לסדר, אבל הגמגום של היום לא יספיק למחר, למחרתיים, לכמה זמן שזה ייקח.

דנה לא סיפרה לאיילת לאן היא הולכת. החשאיות היא המפתח להצלחה שלה כאן. אם יֵדעו מה היא עושה בגן החיות, מה היא מנסה להשיג, ימנעו זאת ממנה. רק עומר יודע. הוא היחיד שגילתה לו. אילו היתה יכולה, היתה אומרת לאבא שלה שהיא הולכת לעומר, אבל עומר גר בדירה מולם, ואבא שלה צריך רק לחצות את חדר המדרגות כדי להבין ששיקרה.

היא ניגשה לשער המפריד בין הכלוב לחוץ, הוציאה את הראש ושאפה מלוא ריאותיה מהאוויר הקר. האוויר הצלול הרגיע אותה קצת.

אם קיוותה שתראה מישהו, תקוותיה התבדו. שבילי גן החיות היו ריקים וחשוכים. לאן נעלמו כולם? כשירדה עם יואב בדרך אל הכלוב, הם פגשו מדי פעם מתנדבים אחרים ועובדים של גן החיות. דנה בדקה היטב את הפנים של האנשים כדי לראות אם אחד מהם הוא הנער שחיפשה, הרוצח, הסיבה לכך שהיא כאן. היא לא מצאה.

לאן נעלמו כולם?

האם שכחו אותה?

היא הביטה שוב אל החשכה הרועמת.

"יש כאן מישהו?" היא צעקה.

שום קול לא נשמע.

היא לבד.

ואז שוב ושוב.

"יש כאן מישהו?" צעקה עד שאוזניה צילצלו וקולה כשל.

דנה שבה לכלוב, לאוויר הדחוס והמסריח, לריח הפחד שנדף ממנה.

היה מפתה כל כך לצעוד צעד, לעבור את המפתן ולצאת מכאן, אבל היא החליטה לא להתפתות לחזור.

אם תעזוב, הם יסלקו אותה. דליה הבהירה לה שעליה לעשות בדיוק את מה שיואב אומר לה, גם יואב הסביר לה את זה וסיפר לה על מתנדבת שהיתה להם בקיץ, שהחליטה לעשות מה שהיא רוצה והורחקה מהעבודה. "גן חיות יכול להיות מקום מסוכן," סיכם ונתן בה מבט חודר.

אולי כל זה מבחן בכלל? אולי מנסים לראות עד כמה היא נחושה להישאר כאן?

היא לא יכולה להרשות לעצמה שיסלקו אותה מכאן. היא זקוקה לעבודה הזאת. כל כך הרבה תלוי בזה.

בחוץ החל לרדת גשם. היא שמעה את הטיפות מידפקות על גג הכלוב.

מחשבה רעה חלפה במוחה: אם מתחיל לרדת גשם, ללא ספק יכניסו את החיות לכלובים שלהן. פתאום אחזה בה הכרה ברורה שהשער הזה עומד להיפתח בשניות הקרובות ושתי החיות ייכנסו פנימה.

עוד לפני שהספיקה להשלים את המחשבה ולהחליט מה לעשות, היא שמעה רחש מחוץ לכלוב ודמה קפא. היא לא היתה צריכה להסתובב לאחור כדי לדעת ששני הזאבים שם, מריחים אותה, מביטים בה, מחכים לשנייה שהשער ייפתח.

שני מטרים הפרידו בינה לשתי החיות הטורפות. היא יכלה לראות את הפרווה האפורה, העיניים החודרות, הזנב הארוך. זאב אחד חשף שיניים לעברה. האם היא מאיימת עליו כפי שהוא מאיים עליה? ומה יעשה עם תחושת האיום הזאת? האם ייסוג לאחור, האם יתקוף, ייכנס לכלוב וינסה להדוף את מי שחדרה לטריטוריה שלו?

זה טירוף להישאר כאן. היא לא יודעת מדוע יואב השאיר אותה, אבל זה לא משנה. היא חייבת לצאת מכאן. זה מסוכן מדי.

היא הסתובבה במהירות לאחור.

ואז היא הבחינה בו.

למרות שלא ראתה אותו במציאות ולמרות החושך ששרר בכלוב, היא זיהתה מיד את הנער שדמותו רדפה אותה בזמן האחרון, שהופיע שוב ושוב בסיוטיה לאחר שנרדמה.

"מה את עושה כאן?" הוא שאל בקול תוקפני ומחוספס.

היא רצתה לומר משהו, להסביר, אך קפאה במקומה, מרגישה לכודה: שני הזאבים מאחוריה, איתי אשכנזי המפלצת לפניה.

ברק הבריק, ופניו הוארו בבת אחת. המבט הקר בעיניו העביר בה צמרמורת.

"אני…" גימגמה ולא ידעה איך להמשיך.

החומר שהיה בתיק החקירה לא שיקף באופן מלא את ממדי גופו. רק כשעמד מולה הבינה עד כמה איתי אשכנזי גבוה. מאוד גבוה, ומאוד רחב. הוא היה בן גילה, מבוגר ממנה בחודשיים בסך הכול, אבל אם היה רוצה, היה יכול למעוך אותה.

"צאי מכאן, עכשיו…" הוא התקדם אליה, והיא נסוגה צעד לאחור.

מה קורה לה? היא חייבת לדבר. עכשיו. לרגע הזה חיכתה. את המפגש הזה היא תירגלה עם עומר שוב ושוב. היא תיכננה מה תאמר, ניסתה להעריך מה איתי יענה לה ואיך תגיב. ועכשיו נעלמו כל המילים מפיה.

דברי, פקדה על עצמה, תגידי משהו. זה הנער שבגללו אבא שלך יושב עכשיו עם טרנינג מול הטלוויזיה ולא עושה דבר.

רעם הרעים בחוץ והרעיד את גופה.

איתי אשכנזי התקדם לעברה. כל צעד הפך אותו בעיניה לגדול יותר, למאיים יותר. היא הביטה בידיו שהיו גם הן ענקיות. צמרמורת עברה בה. בידיים האלה הוא הלם בקורבן שלו, הידיים האלה אחזו בסכין שננעצה בבטן של הנרצח וניקבה את גופו פעם אחר פעם, עשרים פעמים, עד שמת. היא הביטה בידיים הרצחניות האלה ולא יכלה לזוז.

ברק נוסף הבריק, ופניו של איתי אשכנזי שוב הוארו. היא נסוגה עוד צעד לאחור. עוד רגע היא תיצמד לשער של כלוב הזאבים.

מה חשבה לעצמה כשבאה לכאן? איזו שטות זו היתה. היא לא יכולה לעשות את זה, לא משנה מה עומר חושב או אומר. היא לא יכולה. היא לא אמיצה מספיק, אין לה הכוח להתמודד מול הענק הזה.

"את לא אמורה להיות כאן," הוא ממש צעק עכשיו. "צאי מכאן!" נהם לעברה.

היא הרימה את המטאטא למולו, מסמנת לו שלא יתקרב צעד אחד נוסף. אם ינסה לגעת בה, היא תחבוט בו. המטאטא הזה, שחשבה שישמש לה כלי הגנה מפני הזאבים, ישמש אותה ככלי הגנה מפני חיה טורפת אחרת, מסוכנת לא פחות.

"צאי מכאן עכשיו," הוא עשה עוד צעד לעברה, מתעלם לחלוטין מהמקל שהניפה מולו, יודע שהם לא שווי כוחות, שהוא יכול לפרק אותה אם רק ירצה, שהיא תהיה בידו כחומר ביד היוצר.

שיניה נקשו מפחד ומקור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיכון כפול”