סימה 2

1

‘האנשים בבולצאנו הולכים לישון מוקדם,’ התנצל המלצר הגוץ באנגלית כבדה, מנגן את שם העיר בפיו ומדגיש את קצהו כדרך האיטלקים. ‘ככה אימא שלנו לימדה אותנו, גיברת סימה,’ סיכם ומיהר לברך קבוצת סועדים רעשנית בדרכה החוצה.

שמה, שהתגלגל על לשונו, העביר בה תחושת הרפתקה מענגת.

היא הביטה בחלון החשוך וסקרה את הזוגות המעטים שהסתתרו בין השולחנות החבויים מאחור. זוג רכבים חצו את משטח החצץ ונעלמו בירידות לכיוון העיר. פעמון המטבח דנדן. המלצר נחרד כמו שמע את הפעמון בפעם הראשונה בחייו, נופף בידו ומיהר למטבח.

סימה חזרה לסקור את התפריט שנח לפניה מוכה ושרוט, מתקשה להחליט. ‘פבריציו ריסטורנטה’ הייתה המסעדה היחידה בעיירה הקטנה שנותרה פתוחה בשעות הלילה המאוחרות, או לפחות היחידה שהיא גילתה את דבר קיומה בימים הקצרים שבהם שהתה באזור ההררי. היא כבר הספיקה לבקר בה פעמיים ועוררה את סקרנותו החטטנית של הגוץ התזזיתי, שבירר את שמה ואת מוצאה וחקר מעט על מעשיה לבד בחבל הארץ ההררי.

תיאור קצר של הוועידה השנתית למיגור הפשע ומשפט סתום על ישראל סיפקו את סקרנותו ועייפו את אוזניו, שלא היו רגילות להאזין לאנגלית-ישראלית קלוקלת ונגרסת.

המלצר צקצק בלשונו והודיע לה בגאווה שגם בת דודו מצד אימו נישאה למוסלמי טוב וחיה חיים נוחים באיראן.

סימה לא טרחה לתקן את טעותו. שורשי הסכסוך לא בערו כרגע בעצמותיה. המלצר חזר לשולחן ונדרש מייד שוב למטבח.

צל הרים קודר ומאיים ניבט מבעד לזגוגית העכורה.

נחשי אורות קצרים ועמומים טיפסו לכאן ולשם עד שהתעייפו.

מרובעי המפעלים של אזור תעשייה עירוני קטן התקבצו במורד.

סימה שבה לעיין בתפריט. כוכבי מישלן לא ינצנצו כאן הערב. מביקור לביקור התבהרה עליבותה של המסעדה המשפחתית. בפעם הראשונה נראתה לסימה נונשלנטית, רומנטית ולא מתאמצת. בשנייה – חביבה ומרושלת.

פעמיים אכלה פסטה קרבונרה טעימה וקינחה בטרמיסו ובכוס אספרסו כפול.

סימה סקרה שוב את התפריט הקצר וביקשה מהמלצר הגוץ שיפתיע אותה. בינתיים קראה מעט ברומן משמים שקנתה בנמל התעופה וניגשה לשירותים. כשחזרה כבר הזדקף המלצר לפני השולחן, נושא מעל ראשו פיצה ענקית מנוקדת איי פרמזן, בריכות שמן זית, בזיליקום, מעט אנשובי ועיגולי שרימפס ורדרדים.

סימה הופתעה מהפיצה העצומה וזרקה חיוכים נבוכים אל הסועדים הספורים שהתעלמו ממבטיה.

שעון הקוקייה שעל הקיר זימר אחת-עשרה כששב המלצר לשולחן ובידו צינור מאפה שחום וספל קפה.

סימה ריכזה את שאריות הבצק במרכז המגש ונעצה את מבטה בספר שלפניה.

המלצר אסף את מגש הפיצה הריק וחייך לעצמו חיוך חתולי. עכשיו ידע שתחזור שוב, עוד פעם אחת לפחות.

זוג סועדים אחרון קם משולחן פינתי. הגבר הצעיר סייע לאישה ללבוש מעיל חורף ארוך.

סימה השאירה תשר נדיב, נופפה למלצר וחצתה את רחבת החצץ הקטנה. עקביה התחפרו באבני החצץ הרכות.

פלח ירח נגלה מבעד לקרעי עננים, שופך אור חלבי חיוור על שרשרת פסגות מחודדות. לרגע חשה בודדה. הכינוס הסתיים לפני שלושה ימים, ומאז לא שוחחה עם איש, לבד מכמה משפטים סתומים וסתמיים שבסופם, על פי רוב, סימן שאלה.

גם בכינוס לא דיברה הרבה. השוטרים האיטלקים הביעו עניין במקרה שהציגה לפניהם, ובסיום המצגת אף העזו לשאול שאלות באנגלית שבורה, אבל מייד בסיום ההרצאה התכנסו לחבורות רעשניות וחזרו לשוחח בשפתם ולהתעלם מנוכחותה.

סימה ניסתה להתחבר לחוקרת מז’פ קנדית שהרצתה מייד אחריה, אבל אחרי שיחה מהוססת של כעשרים דקות בבית הקפה שבלובי הגיע גבר מסוקס ומשופם, התחבק ארוכות עם החוקרת הגבוהה והדקיקה כבובת ברבי, ויחד הם נבלעו בדלת המסתובבת בדרכם אל העיר.

‘גם אני הייתי הולכת איתו,’ ניחמה סימה את עצמה.

פנסי הפיאט השכורה קרצו לקראתה. במוחה שיננה שוב את הדרך לצימר ששכרה: מתחברים לדרך המהירה. נוסעים לכיוון טרנטו. יורדים בירידה הראשונה לכיוון ברונזולו. משלמים בתחנת האגרה. חוצים שורה של בתים במעלה ההר עד שמגיעים לבניין העירייה. אחריו פונים שמאלה ונוסעים עד שמגיעים לבית קברות קטן. שם פונים ימינה לנתיב צר מאוד וארוך שעובר בין שורות כרמים ומסתיים בכנסייה מלבינה.

אחרי הכנסייה ישנו מזלג דרכים. מעפילים בדרך הימנית לתוך יער סבוך, עד שאחרי כחמש דקות יופיעו לשמאלה, כנווה מדבר, אורותיו של הבית ששכרה.

באינטרנט נכתב: ‘בית כפרי מרווח וקסום. נוף מדהים. מאובזר היטב. מושלם לחופשה שקטה ולניקוי ראש. ממוקם בקצה העיירה הקסומה ברונזולו, נסיעה של דקות אחדות מהעיר בולצאנו’.

מפת דרכים מצוירת הופיעה בתחתית העמוד.

כל מילה הייתה אמת, חקוקה בסלע, וגם תצלום הבית והעיירה היפה היה מדויק להפליא, אלא שאיש לא הזכיר שהדרך המחברת בין הבית המושכר לבית הקרוב אליו היא דרך צרה וארוכה בלב יער סבוך, ושבולצאנו עצמה, העיר הגדולה שאליה מגיעים אחרי נסיעה של כעשר דקות, היא עיירה קטנה ורדומה כמעט כמו ירוחם ביום חמסין.

הפיאט הקטנה ניעורה בשמחה, גלשה באיטיות לכביש הצדדי וחצתה את העיר דרך אזור תעשייה מנומנם.

איש לא נראה ברחובות השוממים. בנייני המשרדים והמפעלים ננעלו וננטשו, ואפילו שתי הזונות שראתה בדרך אל המסעדה לא נראו עוד באזור. היא התחברה בזהירות לנתיב המהיר.

מצב רוחה השתפר. לצידה על המושב ישב בקבוק קיאנטי עגלגל שקנתה הבוקר בחנות כפרית קטנה בהרים. מחר תכננה לנסוע עד לאגם גארדה ולשכשך את רגליה במימיו הקרירים.

נתיב האגרה הופיע אחרי רגע קצר ובמרכזו שני תאי תשלום קטנים. מסלול בודד זהר באור ירוק. האחר ננעל בשער ברזל ונצבע באיקס אדום. סימה תלשה פתק וקיללה. התשלום היה זעום. יורו וחצי למען הדיוק. אבל היא נדרשה לו מספר פעמים לא מבוטל במשך היום.

שורת משאיות ענקיות חלפו על פניה בדהרה. ידה הימנית החליקה על בטנו של בקבוק היין והוא השיב לה קרירות נעימה.

שיר איטלקי ישן שהכירה חימם את ליבה.

הירידה מהכביש המהיר הופיעה לימינה עוד לפני שהספיקה ליהנות מהמהירות שפיתחה הפיאט הקטנה.

אולי תקנה לאביאל מכונית כזו, חשבה, קטנה, זריזה, חזקה ונאה. היא בחנה את תא הנוסעים המעוצב ואת לוח המחוונים הספורטיבי.

הנתיב התעקל תחת הכביש הראשי וחצה לצידו השני דרך מנהרה צרה. פסי אורות הכפר חתרו בגבעה שלפניה. שורת פנסים אנכית המריאה והתרחקה לכיוון פסגה נמוכה, מופרעת על ידי ארבע שרשרות מאוזנות וקצרות שסביבן פזורים עשרות פנסים, בודדים כעדר כבשים תועות.

תא האגרה הופיע לפניה. המחסום היה מורם. כנראה התקלקל. אולי תוכל להסתנן הפעם בחינם, חייכה לעצמה לפני שמצפונה ביטל את הרעיון.

‘השוטרת הישראלית המתפלחת’, ראתה בעיני רוחה את המודעה בעיתון, ‘בלשית מוכרת נעצרה – בושה למשטרת ישראל’.

סימה עצרה לצד המחסום ופשפשה בארנק כדי למצוא כסף קטן.

היד שהמתינה לה בחלון הייתה מוכרת לה, הנערה של הלילה, זרוע שזופה, עדינה וארוכה המקושטת בצמידים נאים. היד כמו ביקשה להתגנדר עבור נוסעי הערב, דווקא בעבודה האפרורית ביותר.

סימה הגישה את הכסף וחייכה לחלון שהיה סגור עד סופו כמעט. הזרוע נותרה קפואה. היד לא נעה לכיוונה. כנראה נרדמה.

היא הוציאה את ראשה מהחלון, גלשה מעט קדימה והניחה את שני המטבעות בכף היד הפשוטה.

השיר הסתיים וקריין מנומנם הכריז על השיר הבא.

היד לא הראתה כל סימנים של תנועה. סימה הגבירה את המוזיקה והחלה לגלוש קדימה באיטיות בעודה צופה ביד הקפואה במראה.

אולי עדיף להעיר את הנערה לפני שתפוטר. היא בלמה את הרכב וגלשה לאחור עד שנגעה בעדינות בקצות האצבעות.

דבר לא קרה. סימה הגבירה מעט את הלחץ במרכז כף היד.

הזרוע ניתקה מהמגע הקל, הסתובבה על צירה, נשמטה ונחבטה בראשה ובצד הרכב.

ליבה של סימה עמד. ראשה נחסם.

צלצול הצמידים המקפצים והמתגלגלים החזיר אותה למציאות. היא זינקה מהרכב וכמעט כשלה על הזרוע שהייתה מוטלת כמכשול בין התא ובין הרכב. ראשה נחבט בתא האגרה.

אחד המטבעות התגלגל עד למרכז הכביש ושכב לנוח.

אולי זו מהתלה של השוטרים האיטלקים מהכינוס. היא סקרה סביב, מחפשת פנים צוחקות מוכרות, אבל איש לא נראה באזור.

ריח דם חריף עלה מגדם היד המוטלת וסחרר את ראשה.

סימה הקיפה את תא האגרה ואחזה בקצה הידית בשרוולה.

עיניה התקשו להתרגל לאפלת התא הריק.

ריח דם קרוש ואבק עמד בין הקירות. ספרות הקופה הרושמת

הבהבו בירוק. היא צבטה את עצמה בכוח ומיהרה לרכב.

המרחק עד הבית הראשון לא עלה על שני קילומטרים, ובכל זאת היה נדמה לה שחלף נצח עד שבלמה בכוח בקצה דרך הגישה.

השביל לבית סומן בנקודות אור גחליליות. תאורה סולארית.

אור כתום קלוש זלג מחלון בקומה השנייה.

סימה מיהרה על אבני השביל המעוגלות, דילגה על שלוש מדרגות עד למבואה מוגבהת וצלצלה בפעמון.

חריקת הפעמון הבהילה אותה והחרידה את השקט המושלם.

דממה עמדה מצידה השני של הדלת. אצבעה לחצה שוב, הפעם בכוח אלים. הפעמון המופתע גרגר לפני שחרק שוב. קולות מחאה וגרירת רגליים עלו מעבר לדלת. מישהו ירד במדרגות.

מנורה נדלקה מעל ראשה ואיש מבוגר וגבוה מאוד פתח חרך צר בדלת. אשתו ניצבה מודאגת מאחורי גבו ובידה סכין בשר עבה.

רחש קריין טלוויזיה נשמע מאחוריהם. ‘לקרוא למשטרה,’ ניסתה להתגבר על הלחץ בקולה, ‘בבקשה.’

הלם עמד בעיני האיש. ‘מישהו מת. נרצח!’ צעקה.

‘ילדה איבדה יד,’ תיקנה את ההבחנה. בטנה התהפכה מלחץ.

האישה הצמידה טלפון לאוזנה ונעלמה. שיחה קולנית נשמעה מחדר קרוב. האיש הזקן סימן לה בגסות להתרחק ולהמתין בחוץ, והוסיף את המילים ‘פוליציה’, ‘קרבונארי’, ‘מומנטו’.

סימה ישבה על המדרגות והסדירה את נשימתה. בית יפה. היא הציצה בגינה המסודרת. חמישה פסלי גמדים גדולים ניצבו בפער שבין מדשאה קטנה ובין שורת ערוגות פרחים מטופחת.

רוח קרה גלשה מן ההרים והקפיאה אותה. היא ניגשה לרכב והתעטפה במעיל. האישה עקבה אחרי תנועתה מחלון צר וארוך, כנראה חלון המטבח. סכין המטבח עדיין נצנץ באיום בידה.

הגבר המבוגר יצא, נעל אחריו את הדלת וניגש לכיוונה בצעד זריז.

‘שלום,’ הושיט לה יד הססנית. סימה לחצה את היד החזקה.

‘השוטר של הכפר יגיע מייד,’ הודיע לה באנגלית מושלמת מתובלת במבטא כבד, והצביע לכיוון בתי הכפר המבודדים שעל כתף ההר.

הגבר עמד מולה ושילב את ידיו על חזהו. עיניו היו כחולות וצלולות ושערו אפור וסמיך. קמטי פניו וקומתו השחוחה הסגירו את גילו המתקדם.

רכב הונע הרחק במעלה הכפר, קורע את השקט המושלם.

הם עמדו בשקט, כתף לכתף, מביטים בדרך היחידה שהשתלשלה מכתף ההר וחצתה את היישוב.

אורות הרכב דלקו והזדחלו במורדות כתולעת איטית. בחצי הדרך נעלמו האורות, וכעבור דקות קצרות התגלגל לעברם ג’יפ חדיש וממנו נחלץ איש גבוה ושרירי.

‘ערב טוב, שמי השוטר קלאוס,’ חייך אליה חיוך מנומס וערני, ‘במה אוכל לעזור?’ קולו היה קול בס מודגש והאנגלית שבפיו בוטחת ורהוטה.

סימה הסבירה לשניים במה מדובר. הדי קור עלו מפיה.

דבריה כמו ריחפו באוויר הקפוא, הדהדו וחזרו לאוזניה.

לרגע נבהלה. אולי חלמה. אולי היד תזדחל כנחש, תתחפר ותיעלם כשתחזור. אולי יאכל אותה כלב תועה. זאב. תן. נמר. אריה.

תימהון סקרני אחז בפני השניים כשסיימה את דבריה. הזקן התעקש להצטרף לנסיעתם והם המתינו עד שיטפס ויעלה בקושי רב למושב האחורי.

האישה נותרה לעמוד על מפתן הבית, עטופה בכתונת שינה מבריקה ומביטה בהם כרוח רפאים.

השוטר גמא במהירות את המרחק הקצר והאט בזהירות כחמישה-עשר מטרים לפני תא האגרה.

פנסי הג’יפ שפכו אור זרקורים חזק על הצריף הקטן, פולשים אל התא הצמוק שכמו נלכד מבויש, מתגמד בעליבותו.

תוואי-קרקע שלא הכירה נגלו סביב כתמונה מטושטשת.

שיחים קטנים. דרכים צדדיות. גדר שבורה. רכב נטוש.

השוטר קלאוס קפץ מהרכב והקיף באיטיות את הזרוע המוטלת לצד התא. האצבעות חסרות החיים נמתחו לפנים כמניפה רפויה, כאילו הן קוראות ומבקשות לאסוף אליהן את חישוקי הצמידים המפוזרים סביב.

סימה נשמה לרווחה, כמו מצאה דבר חשוב שחשבה שאבד.

השוטר ביצע שתי הקפות סביב התא, הציץ לתוכו, ניגש לרכב והזעיק תגבורת. כשסיים, בלש סביב אחר גופה וצעד לכיוון הרכב עד שנעמד לפני הזקן המכונס בעצמו.

פניהם היו קרובות. קרובות מאוד.

השניים החליפו משפטים מהירים. הבל פיהם ריחף ביניהם.

הזקן החוויר. השוטר שלף כפפות מתא צדדי וניגש לכיוון תא האגרה. סימה עטתה זוג כפפות וצעדה מאחוריו.

הזקן הביט בה ונותר לעמוד קפוא לצד הג’יפ. דמעות כיסו את פניו. נתזי דם רבים נראו סביב היד ועל צידו של תא האגרה.

גדם היד נראה כתוש ומעוך, אבל חיתוכו ישר.

סימה הציצה מחלון התא. המרחב הקטן נראה מסודר ולא מופרע. רדיו קטן. מחברת. ספר לימודים עבה שלחץ על כפתור פתיחת המחסום. עיפרון. מחק. לוח בקרה קטן ועליו רמקול שחור. כפתור אדום. כפתור ירוק. מיקרופון.

על הדלפק, לצד החלון, נקוו שתי שלולית דם כהות.

השוטר פתח את הקופה שהייתה מלאה במטבעות ובשטרות.

נטיפי דם קטנים נאחזו במסגרת החלון.

‘הרצח בוצע רחוק,’ לחשה לעצמה בעברית. השוטר ניעור מהשפה החשודה וביקש ממנה לזוז לאחור עד לרכב.

ניכר בתנועתו שהוא אינו בטוח מה עוד עליו לעשות.

שלולית דם קטנה נקוותה באזור הגדם. נתזי דם ניקדו את חלקו הנמוך של התא. הגופה, או הנערה הקשורה לזרוע, נעלמה ולא נראתה בשום מקום.

‘הקיטוע בוצע לא מזמן במקום אחר,’ חישבה.

רכב משטרתי רועש עקף בזהירות את המחסום ועצר לצידם בחריקה.

השוטר קלאוס ניגש לרכב בצעד מהיר. זוג שוטרים במדים מיהרו לצאת לכיוונו. השלושה הסתודדו דקה קצרה ולא עשו דבר.

קלאוס מיהר לרכב ונסע לכיוון הכפר. סימה נותרה במקומה.

זוג השוטרים רכנו מעל היד השמוטה והסתובבו בצריף ללא מטרה.

‘שוטרי סיור,’ חשבה ועקבה אחר תנועתם עד שסיימו והחלו להקיף את האזור בסרט צהוב זרחני.

בינתיים הסתובבה סביב וצילמה בהיחבא תמונות אחדות למזכרת.

אחד השוטרים, שהיה כנראה הבכיר ביניהם, הציץ בה בחשש. היא ניגשה והציגה את עצמה.

השוטר מלמל דבר מה באנגלית קלוקלת והתרחק.

סימה ניגשה לשוטר הצעיר שהיה חברותי מעט יותר, אבל גם האנגלית שבפיו הייתה עילגת. ההלם ניכר בשניהם.

השוטר הצעיר ביקש ממנה לשבת ליד הרכב המשטרתי ולהמתין.

עיגול הסרט הזרחני, תא האגרה הצר שבמרכזו, המחסום המורם כחץ לשמיים – כל אלו דמו בעיניה למתקן שיגור עלוב מסצנה בסדרת מדע בדיוני דלת תקציב.

השוטרים שוחחו בקשר ובטלפון נייד. הרשת האלחוטית התעוררה יותר ויותר.

סטיישן לבנה והג’יפ המשטרתי הגיחו לכיוונם מכיוונים נגדיים ובלמו פנים מול פנים.

גבר נסער ורחב כתפיים גלש מהג’יפ ונחפז לכיוון תא האגרה.

לגופו לבש האיש המבוגר מעיל אנגלי כחול ומהודר, ולרגליו נעל נעלי בית אפורות. סימה צבטה את עצמה שוב ליתר ביטחון.

זוג השוטרים נעמדו לפני הגבר הנסער ועצרו את תנועתו.

השוטר קלאוס מיהר להקיף את הרכב ועמד קרוב בגבו, לוחש דברים על אוזנו.

אישה וגבר צעיר מאוד יצאו מהסטיישן הלבנה וניגשו אליו.

‘זיהוי פלילי,’ מלמלה לעצמה. האישה נופפה לנוכחים לשלום וצללה תחת סרט הסימון. הצעיר מיהר אחריה, נושא מזוודת עור מבריקה ופנס חזק ומסנוור.

שלושת השוטרים ליוו את הגבר הנסער עד שעמד מחוץ למעגל הזירה ובחן את הזרוע.

האיש עמד בשקט מפחיד. כתפיו נקפצו וחזהו התנפח. עיניו נשלחו באיטיות לשמיים. פיו נפער באיטיות ופלט צרחה חדה וצלולה שהרעידה את ההרים סביב. הקול המצמית הזכיר לה את יללת כלבם של בני בסקרוויל. סימה נרעדה. הצרחה חצתה גאיות והעפילה בהרים, מהדהדת חזרה שוב ושוב.

השוטר הצעיר שוחח בקשר המשטרתי. התרגשות ניכרה בנשימתו ובדיבורו המהיר. המילים ‘נונו’ ו’סינדקו’ חזרו שוב ושוב.

האיש הזקן ישב על הכביש, אחז בראשו והתייפח.

אחת מנעלי הבית נמלטה מרגלו וחצתה את פס הסימון.

השוטר קלאוס ישב לצידו והניח יד על כתפו, ממלמל באוזניו משפטי נחמה חלשים.

סימה חיפשה במילון האיטלקי-עברי שהתקינה בטלפון הנייד את זוג המילים ‘נונו’ ו’סינדקו’. המילים ‘סבא’ ו’ראש עיר’ חזרו ברוב הפירושים. השילוב ביניהן נראה לה משונה. אולי טעתה באחת מהן.

שני רכבי משטרה נוספים חנו ומתוכם זינקו חמישה שוטרים נוספים. זוג שוטרים, מבוגר וצעיר, ניגשו אליה בהיסוס.

השוטר המבוגר בדק שמא בכל זאת היא דוברת מעט איטלקית.

סימה נענעה ראשה לשלילה. השוטר קלאוס קם והצטרף אליהם.

החוקר הבכיר שאל אותה שאלות כלליות לגבי השעות האחרונות.

קלאוס תרגם והשוטר הצעיר רשם את תשובותיה ביומן גדול שהוציא מהניידת.

סימה סיפרה להם מי היא, היכן היא מתגוררת ומה הביא אותה לאיטליה. אחר כך תיארה כיצד נפלה עליה היד ושאלה אם יוכלו להסיע אותה חזרה לרכב שלה.

השוטר הבכיר הוסיף שאלות לא חשובות אחדות וביקש שתישאר בחדר שבמלון עד שיגיעו אליה מחר לחקירה.

חוקרת המז’פ הביטה בהם ממרחק. עיניה היו גדולות ובולטות כעיני ינשוף. היא הייתה בערך בת גילה, קומתה ממוצעת, מעט מלאה, שערה קצר ואסוף לקוקו. לא יפה או כעורה באופן בולט.

השוטר קלאוס ליווה אותה לג’יפ והניע. סימה העיפה מבט אחרון בזרוע המוטלת ובחישוקים הפזורים סביב. המטבע המוטל במרחק מהיד נצנץ וקרץ לעברה.

החוקרת ניצבה מעל היד, מלמלה לעצמה ורשמה רשימות.

איש המז’פ הצעיר צילם עשרות צילומים.

השוטר קלאוס לחץ על דוושת הגז וחרק גלגלים.

ריח של עור חדש וניקיון מוגזם עמד בחלל הג’יפ. מכשיר הקשר פלט קולות נרגשים. השוטר בחן אותה לרגע במבט צידי והאיץ.

‘האיש הזקן שהבאת הוא הסבא של הנערה?’ ניסתה לפתח שיחה.

השוטר הגבוה אישר בהינד ראש ושתק.

‘זה ראש העיר, ושמה של הנערה שהיד שייכת לה הוא אגנלה,’ לחש כשחלפו על פני הכנסייה והדהיר את הרכב לתוך היער, כאילו היה השביל הצר אוטוסטראדה רבת מסלולים.

‘נחזיר את הרכב שלך מחר,’ הודיע לה כשחצה את שער הברזל. ‘הם צריכים עוד לעבור עליו,’ חרק בלמים על הדשא שלפני הבקתה.

‘אנחנו נגיע מחר לשאול שאלות. אל תעזבי,’ פקד ונעלם.

סימה הסתובבה בחשש בבית הקטן, בניין מלבני מיושן העשוי לבנים בצבע צהוב חלמוני ומשובץ בחלונות עץ.

לא נדרש לה יותר ולא פחות. פנים הבית חולק לחדר שינה אחורי, מטבח בינוני וסלון קומפקטי. לפניו נפרשה מדשאה מלבנית רחבת ידיים, ובסופה ניצבה אחוזה רחבת מידות ומרובעת בת שתי קומות שבה גרו סוזאנה ופייטרו, בעלי הבית.

פנסים אחדים עוד דלקו בארבע פינות המדשאה שהסתיימה במעין טרסת אבנים מוגבהת שצפתה על העמק הקודר.

האורות בבית האחוזה היו כבויים. סימה שקלה לרגע אם כדאי לה ללכת ולהעיר את זוג המארחים. פחד פתאומי אחז בליבה.

תנועת רכב בודד סימנה פס כביש בהרים רחוקים. העמק נפרש לרגליה, מאיים כחור שחור ענקי.

היא רק תנוח לרגע ואז תתקלח ותחליט. אזרה אומץ, נכנסה לדירה בחשש, הדליקה את כל האורות, משכה בחוט המאוורר וצנחה למיטה, מעולפת.