הסימבוליזם היה זרם מרכזי באמנות ובספרות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. הוא נוצר בצרפת והתפשט אל כל ארצות אירופה, […]
טעימה ראשונה
נתבונן בציורו של ארנולד בקלין, 'אי המתים' (1880). במבט ראשון, לפנינו תמונת נוף, תמונה ברורה למדי: סירה חותרת אל אי. אך במבט שני נשאל את עצמנו: האם יש במציאות אי כזה? האם גרים עליו בני אדם? מה מובילה הסירה לאי? מי הוא החותר או החותרת – האם זהו דיוקן של אדם בעל תכונות אינדיווידואליות, או דמות אנונימית? האם זה טקס קבורה? ואם כן – של איזו דת? האם הדברים מתרחשים בעבר העתיק או בהווה המודרני? לא קל לענות על השאלות האלה, ולכן עולה על הדעת שאולי התמונה אינה משקפת מציאות ממשית. לרושם הזה תורמים גם הצבעים, שמצד אחד אינם מנוגדים למציאות (אין בציור עצים כחולים, למשל), אבל מצד שני אין בהם רבגוניות ריאליסטית, אלא הם מועטים וניגודיים. כל זה יכול להביא אותנו למחשבה, שלפנינו תמונה המתארת חלום, או אולי אגדה או מיתוס שאינם מוכרים לנו. עכשיו אנו מוכנים להתבונן בציור שלא כפשוטו, ולחשוב שזאת היא תמונה סמלית, המנסה לבטא איזו אמת נצחית על גורל האדם או על חוקי החיים. אבל מה בדיוק היא מנסה לומר? גם על כך לא קל לענות. אשר לרגשות שהתמונה מעוררת ולאווירה השוררת בה – היא נראית מיסתורית, מוזרה, אפילו קצת מפחידה, ויחד עם זאת מלאת יופי, שלמות ואצילות.
ועתה נקרא את שירו של אברהם בן-יצחק 'כנטות היום', שיר שנכתב ב-1909 ופורסם לראשונה ב-1912 :
בִּשְׁקֹעַ מְדוּרוֹת-חַיֵּינוּ הָאֲדֻמּוֹת
נָסִיר מֵעַל מִצְחֵנוּ זֵר-הַחֲגִיגוֹת
פְּרוּעַ-הֶעָלִים וְהַשּׁוֹשַנִּים הַנּוֹשְׁרוֹת,
וְאַחַר דּוּמָם נֵרֵד אֶל הַנְּהָרוֹת.
וְכִנְטוֹת הַיּוֹם נַעֲמֹד עַל שְׂפָתָם
בְּעֵינַיִם תָּרוֹת אַחֲרֵי מְרוּצָתָם, –
הָעֲזוּבִים וְהַגֵּאִים לְאֵין קֵצֶה בִּבְדִידוּתָם.
וּלְשֶׁטֶף אֹדֶם-הָעַרְבַּיִם
נִפְעָמִים נִרְאֶה, וְהִנֵּה פְרָחִים בָּאִים,
פְּרָחִים לְבָנִים
נִשָּׂאִים בִּיקָר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם – –
מִשּׁוּלֵי גַן מְאֻשָּׁר נִגְרְפוּ
בִּשְׂחוֹק בַּצָּהֳרַיִם.
וְיָדַעְנוּ: לְעֵינֵינוּ עָבְרוּ נְעוּרֵינוּ.
וּבְהַעֲרֵב זִכְרָם בְּנַפְשֵׁנוּ
יֵט, יַחֲשִׁיךְ צֵל יְגוֹן-עֲרָבוֹת עַל רָאשֵׁינוּ.
וְאוּלָם מִמַּעַל יִדרֹךְ כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב עַל-פְּנֵי הָרִים,
וְיִקְדַּש לַיְלָה גָדוֹל וְזָר עָלֵינוּ,
וְרוּחַ-עֶרֶב יִגַּע בָּנוּ וְהָמָה כְּעַל כִּנּוֹרוֹת שְׁחוֹרִים.
(בן-יצחק, 14:1992)
גם כאן לפנינו תמונת נוף והתרחשויות, שבמבט ראשון הן ממשיות, ואפשר לצייר אותן. מה בתמונה? חבורת אנשים צעירים ליד נהר בשעת ערב; זה עתה סיימו בילוי חגיגי ליד מדורות, שעכשיו הן שוקעות. הם מסירים מעל ראשיהם זרי פרחים שאותם עטרו בזמן החגיגה, מתפשטים ויורדים לרחוץ בנהר, ואז הם רואים שלקראתם צפים על המים פרחים לבנים.
לא ברור כלל היכן ומתי מתרחשים הדברים המתוארים בשיר, ומה הטקס המוזר שעורכת קבוצת הדמויות האנונימיות המכונות "אנחנו". לא ברור גם מדוע המלה "מצחנו" כתובה בלשון יחיד, כאילו יש לכולם מצח אחד משותף (אם כי בהמשך מופיעה המלה "ראשינו" בלשון רבים). בתמונה כולה שולטים צבעים חזקים וניגודיים: אדום, שחור ולבן. כמו בתמונה של בקלין, מתרחש כאן איזשהו טקס חגיגי וקודר, ספק חגיגה אלילית-רומאית ספק אורגיה. אבל לא ברור אם לפנינו תיאור של בילוי שהמשורר עצמו השתתף בו, או משהו שמתרחש במציאות עתיקה, ואולי חלום או אגדה, שעלינו לפרש ולמצוא את האמת הנצחית המסתתרת בהם. הבית האחרון מבהיר שהמדורות השוקעות הן "מדורות חיינו" והפרחים הלבנים הם "נעורינו", וכך הוא מאפשר להבין את התמונה כולה כמסמלת את חיי האדם ואת חוויית המודעות להזדקנות ולמוות. הלשון של השיר אינה קלה; יש בה מלים רב-משמעיות (למשל, "וּבְהַעֲרֵב זכרם בנפשנו") ויש בה צירופים עמוסים, היוצרים יחידות סמאנטיות מורכבות, המקשות על הבנה מהירה וקלה של המובן: "זר-החגיגות פרוע העלים והשושנים הנושרות"; "העזובים והגאים לאין קצה בבדידותם"; "יט יחשיך צל יגון-ערבות".
הנה משהו מטעמו של הסימבוליזם. הוא יכול למשוך או להרתיע. הוא יכול להזכיר סרטים כגון "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן או "שלוש נשים" של רוברט אלטמן, או פזמונים של בוב דילן, או השיר של חנוך לוין "פרש שחור מכה פרש לבן" (אותו שרה חוה אלברשטיין). לכל אלה משותפת הזיקה למסורת של הסימבוליזם. ספר זה נועד לתאר בקיצור את המסורת הזאת.
אין עדיין תגובות