האם ייתכן כי כל המסכת הנקראת בפי העם פרקי אבות נועדה למטרה אחרת לגמרי מזו המוצגת בפנינו במסורת היהודית? האם ייתכן כי המסכת הזאת מטרתה האמיתית היתה להפוך את עם ישראל מעם עצמאי, שואף חירות וזקוף קומה לעם גלותי התלוי בחסדי אחרים? האם ייתכן כי שליחותה האמיתית היתה לעודד את יושבי הארץ ולהכין אותם לנטישת מולדתם למשך אלפי שנים?
בעברית רהוטה, בהומור מושחז, במאור פנים ובמקוריות חד־פעמית עוזר לנו טהרלב לחשוף בספרו על ברכי אבות את סודותיה של היצירה הזאת ולהתבונן בה באופן חדש לגמרי, מאוד ישראלי ומאוד יהודי. להתענג, לצחוק וללמוד בעת ובעונה אחת.
יורם טהרלב — משורר, פזמונאי, מתרגם, סופר ו… סטנדאפיסט! — הוא המייצג הבולט ביותר של "שירת ארץ ישראל". שיריו, שמבוצעים על ידי מיטב האמנים הישראלים, ידועים ואהובים מאוד על הציבור הישראלי. כתב קרוב לאלף שירים, ביניהם: "גבעת התחמושת", "הֱיה לי חבר, הֱיה לי אח", "הבלדה על יואל משה סלומון" ורבים אחרים.
מרבה להופיע ברחבי הארץ במופע "קום והתעלף בארץ" שאותו הוא מכנה "סטנדאפ לאינטליגנטים".
כותב עליו חתן פרס ישראל, אליהו הכהן: "עם כל היותו יליד קיבוץ לרגלי הכרמל ומחבר להיטים ללהקות צבאיות, יורם טהרלב הוא ה'יהודי' ביותר מבין כל פזמונאי הארץ".
שמחת תורה, ספרו הקודם של יורם טהרלב, ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן.
קטגוריות: מבצעי החודש, יהדות
27.00 ₪
מקט: 15100575
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
לשם מה נוצרה מסכת אבות?
הקדמה מקוצרת1
1 למאחרי קרוא, ההקדמה הארוכה מופיעה בסוף הספר.
השאלה לשם מה נוצרה מסכת אבות העסיקה רבים וטובים, בין השאר את הרמב"ם, וב"ספר המאור" הוא מציין שתי מטרות: הראשונה, להציג בפנינו את אבות המסורת ולהראותנו את שושלת היוחסין של חכמי ישראל. והשנייה, להיות תורת מוסר מעשי יומיומי ולהורותנו מידות טובות.
ואנחנו מקשים: האם בשתי המטרות הללו — לזכור את שמות החכמים ולהעניק לעם פתגמי חוכמה — גלומה כל השליחות של פרקי אבות? יורשה לנו להציע מטרה שלישית, אחרת לחלוטין, שליחות נסתרת שעורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, לקח על עצמו, ולפיה המסכת נועדה להכין את הלבבות לנטישת ארץ ישראל ולחיי גלות של אלפיים שנה! לצורך הגשמתה של מטרה זאת ביקש העורך, באמצעות פרקי אבות, לברוא עולם יהודי חדש. עולם ללא מלחמות, ללא בית מקדש, ללא גיבורים וללא לוחמים, ללא כוהנים, ללא מלכים וללא נביאים, ובלשון אחרת, ללא שאיפה לעצמאות מדינית! שלא יהיה עמנו עם ככל העמים. הוא ביקש לעצב זהות חדשה לעם ישראל, עם שיכפוף ראשו בפני עמים אחרים ויניח להם למשול בו; עם שבו היחיד יצטרך להתייצב אל מול גורלו, שעה שהגב היחיד שיהיה לו הוא קהילה זעירה התלויה בחסדי אחרים.
כשם שמשה רבנו ראה את שליחותו בהכנת העם הגלותי, עם העבדים, לעם בעל עצמאות מדינית, עובד אדמה, לוחם ובונה, סולידרי ובעל גאווה לאומית ובהפיכת קבוצת שבטים מסוגרים ומבודלים לעם אחד, כך ראה יהודה הנשיא את שליחותו להפוך את התורה על פיה ולהכין את העם אל ההפך הגמור: להיות עם גלותי. לראיה, המושג "ארץ ישראל", למשל, אינו נזכר אפילו פעם אחת במסכת, שלא להשאיר אפילו רמז לעצמאות מדינית או למרחב הגיאוגרפי שזו תתקיים בו.
היתה לו, לרבי יהודה הנשיא, מחשבה מרחיקת ראות, כמעט נבואית, שעם ישראל הולך לגלות ארוכת טווח, ובמקום להילחם בה חייבים להכין אותו לקראתה, שלא ייוואש מן הפורענות ולא יאבד את צביונו כעם בדרך החתחתים המחכה לו.
כדי להגשים מטרה זו נוצר הצורך להחדיר לתודעה היהודית שלוש ישויות חדשות: עולם חדש, הלוא הוא העולם הבא; תורה חדשה, הלוא היא התורה שבעל־פה; ומנהיגות לאומית חדשה, הלוא היא תלמידי חכמים. שלוש ישויות אלה אין להן זכר בתנ"ך, והיה צורך לברוא אותן יש מאַין ולשכנע את העם שהן המשך ישיר של התורה שבכתב, כל זאת בשם אותה מטרה קדושה: שמירה על קיום העם גם ללא טריטוריה. התורה שבעל־פה תעצב את אורח חייו של היהודי; תלמידי החכמים ינהיגו אותו על פי אותה תורה חדשה; והעולם הבא ישמור עליו מפני ייאוש, ינחם אותו על התלאות הצפויות לו בעתיד הקרוב, וירפד את נפילותיו. זהו מעבר הכרחי מחיי מדינה תוססים לחיים בקהילות קטנות פזורות ברחבי העולם שאין להן מנהיגות מרכזית. ישויות אלה אכן הוכיחו את עצמן באלפיים השנים שלאחר חתימת המשנה.
צוהר לתיבה
תחת הכותרת ״צוהר לתיבה״ שבתחתית כל משנה מופיע פירוש אחת המילים הנזכרות בה, ובו משמעויות נוספות של אותה מילה. השם ״צוהר לתיבה״ נגזר מפירושיו של רבי ישראל בעל שם טוב, שעל פי פירושו לנאמר: "שניים שניים באו אל התיבה", עלינו לחפש לכל תיבה המופיעה בתורה לפחות שני פירושים, ועל פי פירושו לנאמר: "צוהר תעשה לתיבה", עלינו לפתוח חלון במילה כדי שיבקע ממנה האור הטמון בתוכה. לדבריו, צוהר הוא אור גדול, והוא צורת היחיד של המילה "צהריים". בדרכו ניסיתי ללכת. ולהקורא ינעם.
הנה טעימה:
(פרק ב משנה יד) הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס.
שקוד. כעץ השקד שפריחתו מקדימה את צמיחת עליו, וצמיחת עליו מקדימה את מתן פריו, כך ראוי שהתלמיד חכם יתקדם. שגם אם פריחתו מקדימה את פריחת חבריו, אל יעלה על דעתו כי יוכל לשאת פרי בטרם עבר את שלב הלבלוב.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על ברכי אבות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות