החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפורה של שפחה

מאת:
מאנגלית: סמדר מילוא | הוצאה: | 2012 | 352 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

48.00

רכשו ספר זה:

מרגרט אטווד — מלכת הספרות הקנדית —
היא סופרת, מסאית ומשוררת מהחשובות בעולם, "זקנת השבט" כמעט בעל כורחה (שכן "כמה אנחנו כמהים לכך, להיעדר עצות!"), וכתיבתה היא מופת של זיקוק, דיוק וצלילות משולבים בהומור חריף ובחמלה. אטווד חיברה יותר מ־30 ספרי פרוזה, שכמה מהם, דוגמת
עין החתול והמתנקש העיוור (ראו אור בהוצאת
 כנרת), הפכו לאבני יסוד בתרבות המערבית. כמו כן פירסמה יותר מ־15 ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות. היא זכתה בפרס בּוּקר בשנת 2000 על ספרה המתנקש העיוור, בפרס ארתור סי קלארק לספרות מז'נר המדע הבדיוני וב־2010 — בפרס דן דוד המוענק על מצוינוּת ותרומה לאנושות.

 

מרגרט אטווד נולדה בשנת 1939 באוטווה וגדלה באונטריו ובקוויבק. אביה היה אנטומולוג, והיא בילתה לא מעט בשטחי הפרא של קוויבק. למדה באוניברסיטת טורונטו, ברדקליף ובהרווארד. היא נשואה לסופר גרים גיבסון, ויש להם בת אחת.

"היא לא רק סופרת שניחנה בראייה נוקבת ולא־סלחנית, היא גם משוררת מצוינת, מסאית מבריקה, מאיירת וקריקטוריסטית חובבת."

אריאנה מלמד

 

 

רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית — לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.

 

סיפורה של שפחה, חזון מבריק של אמריקה במאה ה־21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכישרונה האדיר של מרגרט אטווד, לשנינותה ולכושר ההבחנה החודר שלה. זהו תרגיל מופלא במדע בדיוני כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.

 

 

 

"דימויי הריקוּת המזהירה הם אחד ההיבטים המדהימים ביותר של הרומן הזה על עיוורון טוטליטרי… התוצאה מצמררת."

סנדיי טיימס

 

"עלילה אפופת טרור, תפיסות בוהקות בחדותן, דימויים גאוניים רבי־עוצמה ושנינות ארסית." אינדיפנדנט

מקט: 15100748
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור.

סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.

כמהנו אל העתיד. איך למדנו את זה, את הכישרון הזה לכמיהה שאינה יודעת שובע? זה היה באוויר, וזה עדיין היה באוויר, כמו מחשבה שנייה, כשניסינו להירדם במיטות המתקפלות הצבאיות שנערכו בשורות, עם רווחים ביניהן כדי שלא נוכל לשוחח. היו לנו סדיני פלנל, כמו של ילדים, ושמיכות שהנפיק הצבא, שמיכות ישנות שעדיין היה כתוב עליהן ארה'ב. היינו מקפלות יפה את בגדינו ומניחות אותם על השרפרפים שלמרגלות המיטה. האורות עומעמו, אבל לא כובו. דודה שרה ודודה אליזבת פיטרלו. היו להן מַלְמְדי בקר חשמליים תלויים על רצועות מחגורות העור שלהן.

אבל לא אקדחים, אפילו הן לא נחשבו מהימנות עד כדי כך. האקדחים נועדו לשומרים, שנבחרו במיוחד מקרב ה'מלאכים'. השומרים לא הורשו להיכנס לבניין אלא כשנקראו, ואנחנו לא הורשינו לצאת החוצה אלא להליכות שלנו, פעמיים ביום, זוגות־זוגות, סביב מגרש הכדורגל שעכשיו היה מוקף גדר מתכת שבראשה תיל דוקרני. ה'מלאכים' עמדו מחוצה לה בגבם אלינו. הם עוררו בנו פחד, אבל גם משהו אחר. לוּ רק הביטו בנו, לו רק יכולנו לשוחח איתם, להחליף משהו, כך חשבנו, לעשות איזו עסקת חליפין. הרי גופנו עדיין היה ברשותנו. זו היתה הפנטזיה שלנו.

למדנו ללחוש כמעט בלי הגה. באור העמום היינו מושיטות ידיים אל מעבר לחלל שבין המיטות, כשהדודות לא הסתכלו, ונוגעות זו בידי זו. למדנו לקרוא שפתיים כשהראש מונח על המיטה במצודד, צופות זו בפיה של זו. ככה החלפנו בינינו שמות, ממיטה למיטה:

אַלמָה. ג'אנין. דוֹלוֹרֶס. מוֹירָה. ג'וּן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורה של שפחה”