זה סיפור על גבר אחד ואשה אחת, שהפליגו לבד בסירת מפרש בים האגאי במשך חמש שנים. זה סיפור על בדידות […]
המפלצת ממיקונוס
שמוליק
בשל תקלה אנחנו נאלצים לצאת מטינוס לאמורגוס בהפלגה לילית. השעה כבר אחרי חצות כשאנחנו משחררים חבלים ויוצאים מנמל טינוס דרומה במטרה להיכנס לאמורגוס עם בוקר. סביבנו חושך מצרים. אין ירח, עננים כהים מכסים את השמים ומסתירים את אור הכוכבים. רוח חזקה נושבת מכיוון צפון-מערב, המפרשים מתמלאים והסירה חוצה את המים במהירות. רק גלי הדף ארוכים מחופי מיקונוס מטלטלים אותה מדי פעם ומפריעים לתנועה החלקה.
לפני שיצאנו הייתי עסוק יום שלם בעבודות מתישות. אני עייף מאוד, ומבקש מאבירמה לתפוס משמרת לילה ראשונה. בשנה האחרונה הפלגות הלילה מכניסות אותי למתח. מרגע שיורדת החשכה הים נראה מאיים יותר, קשה לראות מה מצב הגלים ותמיד יש חשש שניתקל בקונטיינר או בחפץ אחר שנפל מספינה וצף בים.
בהפלגות הלילה אנחנו מתחלקים במשמרות. בדרך-כלל שעתיים לכל אחד. מניסיוני אני יודע כמה קשה לשמור על ערנות אחרי יום ארוך, ומספיק לנמנם כמה רגעים ולא לשים לב לדרך כדי שיקרה הגרוע מכל. כמה שייטים מנוסים מאוד בין חברינו הטובים התנגשו כך בספינות או בסלעים ורק במזל נגרם נזק לספינה בלבד.
אני מסתכל על אבירמה לברר עד כמה היא ערנית. היא מסמנת לי שאני יכול לרדת לישון. “בכל חשד הכי קל”, אני אומר, “בכל תנועה שאת לא ממש מזהה, תעירי אותי”.
אבירמה
אין לי בעיה להיות ערה בלילה. גם בבית אני מעדיפה ללכת לישון מאוחר. אחת בלילה קטן עליי. לבשתי מעיל וצעיף, מזגתי לי קפה רותח והתיישבתי ליד ההגה. אמרתי לעצמי שהים לא באמת מפחיד כמו שנדמה. הכל בסדר. אמנם הגלים די גבוהים ונראים כמו הרים שמתרוממים מהצד אבל הסירה מתקדמת במהירות, ואני אוהבת לשמוע את הרחש שהיא משמיעה כשהיא מבקעת את המים.
ואז פתאום אני רואה גוש אור מתעתע. אני בודקת את המכשירים. כנראה ספינת קרוז ענקית. אבל לא ברור לאן בדיוק היא מפליגה. אני מכוונת את המשקפת אבל זה לא עוזר הרבה. נראה כאילו היא מתקרבת אלינו במהירות מוזרה.
שמוליק
אני נכנס עם כל הבגדים למיטה בקבינה ומתכונן לישון שעתיים. השינה טרופה ומתוחה. כל רעש מקפיץ אותי בחשש. לא יודע כמה זמן עבר, אולי חצי שעה, ואבירמה טופחת לי על הכתף. בוא תראה משהו, היא אומרת.
אני קופץ ועולה לקוקפיט. מימיננו סירוס, מולנו שני איים קטנים – דילוס וריניה, משמאלנו האורות הבוהקים של מיקונוס, אחד האיים המתוירים ביותר ביוון. אנחנו אמורים לעבור לידו, בינו ובין דילוס.
“תראה”, אבירמה מצביעה לכיוון הנמל של מיקונוס, “יוצאת משם מפלצת לכיוון שלנו”. אנחנו קוראים ככה לאוניות הקרוז העצומות שמשייטות באזור. הן מתנשאות לגובה של עשרות מטרים, מוקפות עשרות סיפונים בכשמונה-עשרה קומות ובהן אלפי חדרים. במהלך העונה מתארחים בכל מפלצת כזאת כעשרת אלפים תיירים.
אני רואה שהיא יצאה מהנמל וברור לי שהיא שטה לעברנו. היא נראית כמו מלון ענק מואר באלפי נורות ואורות צבעוניים. אלה מסתירים את אורות הניווט שמסמנים באדום (שמאל), בירוק (ימין) ובלבן (ירכתיים) את כיוון ההפלגה. בגלל הגלים המכ”ם מתעתע, פעם מראה שהיא קרובה ופעם רחוקה, ולנו עדיין אין בשלב זה מכשיר AIS שמראה על המסך את כל הספינות בסביבה, כולל השם והכיוון שהן מפליגות אליו. אין לנו ברירה. אנחנו מסתמכים בעיקר על מה שאנחנו רואים.
אני מחליט לא להסתכן. כיוון שאנחנו מפליגים על מפרשים אי אפשר לחתוך חזק מדי ימינה או שמאלה, ואני מסיט את ההגה עשרים מעלות מזרחה כדי להתקרב למיקונוס ולתת לספינה לעבור מימין. לרגע נראה שההחלטה נכונה, ואז פתאום גם הקרוז פונה מזרחה. כנראה מתכוון לעבור בין טינוס למיקונוס. עכשיו המרחק בינינו לבינם הוא בערך שני מייל. קרוב מדי. עלול להיות מסוכן.
אבירמה
עכשיו כבר הפעלתי מנוע כדי שנוכל לשלוט טוב יותר בתנועה. שמוליק מבקש ממני להדליק את האור על התורן בתקווה שמישהו בעמדת הפיקוד של המפלצת, אי שם בקומה העשרים, יבחין בנו. אני מביאה את הפנס הגדול ומדליקה גם אותו.
ברגעים כאלה אני נזכרת בביטוי “קליפת אגוז”. פתאום הוא נראה לי לגמרי מוחשי. בלב ים הסירה שלנו בטח נראית כמו נקודה, אם רואים אותה בכלל. אנחנו כאן לבד והמפלצת מתקרבת במהירות מדאיגה.
שמוליק
אנחנו לא מודאגים סתם. המפלצות האלה שינו לחלוטין את מצב הבטיחות בים. חודשים אחדים קודם לכן קראנו על קפטן של ספינת קרוז איטלקית שהיה קצת שיכור, רצה להשוויץ בפני החברה שלו, הפנה את כלי השיט העצום בסיבוב חד, והספינה עלתה על שרטון ונחתה על צדה במים הרדודים סמוך לחוף. קצין המשמרת בספינה שלפנינו ודאי סיים לא מזמן ארוחה טובה במסעדה במיקונוס. לך תדע עד כמה הוא מתעניין בכלל במסכי המכ”ם.
אני מחליט לחזור 40 מעלות לכיוון מערב, בתקווה שהשינוי הגדול ירחיק אותי מהמפלצת. מתברר שטעיתי. לא עוברת דקה ונראה שאנחנו שוב במסלול התנגשות.
אבירמה לוקחת את מכשיר הקשר. “ספינת קרוז, ספינת קרוז”, היא קוראת, “כאן יאכטה פורטונה, יאכטה פורטונה. אנחנו מייל לפני החרטום שלכם. אתם מזהים אותנו? חוזרת, אנחנו מייל לפני החרטום שלכם, עבור”.
אין תשובה. אני מנסה לפנות ממש לצפון-מערב. הרוח מכה בחרטום והמפרשים משתוללים. עכשיו כבר לא נוכל להוריד אותם. הם נחבטים בתורן ברעש. אני מגביר את עוצמת המנוע, מאיץ אותו בכל הכוח, ומקווה להתחמק. שום דבר. המפלצת מתקרבת במהירות. אבירמה אומרת לי בקול מתוח ושקט: “אני חושבת שהם לא רואים אותנו בכלל”.
אבירמה
בימים רגילים, בבית או בים, אנחנו מסוגלים להתקוטט על שטויות שקשה להאמין. איפה שמת את האייפד. למה שכחת להזכיר לי לקנות ביצים. קח צלחת, אתה עושה פירורים. עכשיו, לבדנו בים, לנוכח סכנה אמיתית, אנחנו בקושי מדברים. הגוף פועל מעצמו והמחשבות ממוקדות אך ורק במשימה שלפנינו. אבל מרגע לרגע המשימה הזאת נראית בלתי אפשרית.
המרחק בינינו לבין מפלצת הקרוז הוא פחות ממייל אחד. המנוע במלוא הטורים אבל אני כבר לא שומעת אותו. רעש המנועים האדירים של המפלצת מתקרב. שמוליק לוקח את ההגה.
“הם עולים עלינו”, הוא צועק. אני חושבת: הוא צועק כדי להתגבר על הרעש אבל הקול שלו חרד. “הם עולים עלינו, תביאי חגורות הצלה!”
איזה שני מטומטמים. יצאנו להפלגת לילה וחגורות ההצלה באיזה ארון שנשענים עליו כל מיני דברים. אני יורדת בריצה לחפש את החגורות.
רק טעימה מהספר ורמז להמשך: כן, נשארנו בחיים.
אין עדיין תגובות