חמישים קריאות בסיפורי חסידים

מבוא

מישהו מדבר, מספר עד לשעות הקטנות של הלילה, כדי להרחיק את המוות, כדי לדחות את רגע הפקיעה שהיה אמור לסגור את פיו של המספר. סיפורה של שחרזאדה הוא היפוכו הגמור של מעשה הרצח, המאמץ של כל הלילות להשאיר את המוות מחוץ למעגל הקיום.

(מישל פוקו, מהו מחבר? מתוך 'מות המחבר', בתרגום דרור משעני, הוצאת רסלינג, 2005)

א.

מיהו המדבר? מי זה המספר עד לשעות הקטנות של הלילה? אם בעם היהודי מדובר, הרי התשובה ברורה: אלו החסידים. מבעד לערפיליה של הגלות, בחשכת המציאות הקודרת והחשוכה, מדליקים החסידים סיפורים כמו נר הניצת באפלה הדחוסה.

אל מול האור המרצד בחשכה, לנוכח הסיפור ההולך ונרקם, הולכים ובאים פנים. חסידים מתקבצים שם. נמשכים אל הסיפור הדולק ורוקד על פניהם ועל התקרה. לאור הלהבה מתגלה מציאות קודרת ומוכרת. הנה החסיד המיוסר, האלמנה הבוכייה. הנה יהודי 'בעל גאווה' או גוי אכזרי. צרות ובעיות שונות צפות ועולות, צרות קשות ומרות. מעליהן עולה ומתגלה דמותו הנקייה של הצדיק. בנוכחותו מתבהר הכול. כשהוא מדבר מיד עוטה המציאות תקווה וסדר. במחיצתו יש חוכמה, הבנה ושמחה, והן מפעפעות ובאות.

ב.

נולדתי אל הסיפור החסידי. בבית סבַי ואבותיהם זכרם לברכה שרתה רוחה של החסידות, והיא שורה גם בבית הורי ייבדלו לחיים. את תורתם, ניגוניהם וסיפוריהם של החסידים ינקתי מאז היותי. שמי נקרא, כמעט בהכרח, אחר שמו של אבי המשפחה — ר' וולף קיצֶס, תלמידו של הבעל שם טוב (הבעש'ט). ר' וולף זה נוכח כמעט לגמרי דווקא בעולם הסיפור החסידי. את שמו תמצאו בעיקר בסמוך לשם רבו ולמעשיו, בספר השבחים החסידי הראשון 'שבחי הבעש'ט'.

במחיצתו של ר' וולף התרחשו פלאי פלאות, ובעצמו הוא חלק מן הפלא הגדול מכולם — הופעתו של הבעש'ט ולידתה של התנועה החסידית. ר' וולף שרוי בעולם האגדה — ובכל זאת נמשך באיזה אופן מעין קו סודי, שראשיתו אגדה וסופו אנשים חיים ובני משפחה קרובים וממשיים מאוד.

פעמים רבות כשאני עוסק בסיפורי החסידים, כשאני שומע, מספר או כותב אותם, אני חש באופן שעלול להישמע מוזר, שכבר 'הייתי שם'. הנוף שבסיפור, הפנים בעלות הזקן ושפת היידיש שבפיהן — כל אלו אינם זרים לי אלא מוכרים מאוד, היכרות אישית קרובה. האומנם זיכרון אבותי, חסידים ישרים ותמימים, מנצנץ בלבי, או שמא כולנו קשורים אל הסיפור החסידי בעומק נפשנו? שמא סיפורי החסידים טבועים בנו, והם זורמים במחזור הדם היהודי. אולי הם אוצר בלום העשוי מעומק נפשו של היהודי באשר הוא, ואם רק נטה אוזן נשמע את קולם הרחוק מצלצל מתוך נפשנו.

הפלאות שבסיפורים הם הד לאחיזה היהודית בתקוות הגאולה, ולו גאולה קטנה שהתרחשה אי־שם בכפר נידח. גם החוכמה שבסיפורים ספוגה היטב בלימוד התורה ובחוכמת היהודים רבת־השנים. ואלו נמזגים זה בזה — חוכמה שבתוך הפלא. פלאות שזורים בחוכמה ובתורה.

ג.

אוקראינה. שדה קברות. אבני מצבה אפורות שחוקות ומכוסות טחב. עדיין ניכרת בהן ידו של אומן חכם ובן תורה שעשאן באהבה, והן ניצבות באלכסון כתנועה שקפאה בעשב הגבוה. כמה איכרים דהויים ששיניהם פגומות מציעים את מרכולתם. שקט אפור שורה באוויר הקר.

היכן הוא הבעש'ט? היכן החבורה הקדושה, אנשי דבקות וחוכמה שלשו בנפשם את המציאות והציתו בה פלאי פלאות? היכן הוא הבעש'ט?

האם הוא כאן, מתחת לאדמת הטחב? האם נדד בית מדרשו למאה שערים או לבני ברק? ואולי אל ריקודיהם של החלוצים? האם נדדה החבורה אל תקוע, ברוקלין או נהלל?

לחש לי חסיד אחד מירושלים, 'פסקה דרך הבעש'ט.' חסידים יש — חסידות אין, אמרו עיניו. ואני זכרתי כיצד נהג הבעש'ט כשנאמר לו שהפסיד את חלקו בעולם האמת. כיצד שמח על ההזדמנות לעבוד את השם בלא שום גמול. וחשבתי, אף אם נכון הדבר, אף אם קפאה התנועה החסידית והתאבנה כמצבות הנטויות בשדה שבמז'יבוז', גם מכך תצמח ישועה. הן כעת ראויה רוחה של החסידות שתשרה בכל מקום שייתנו לה להיכנס. כעת יכולה החסידות של הבעש'ט להתנער סוף־סוף מן הקליפות השנואות עליה כל כך וללבוש צורות חדשות. והרי לכך בדיוק מכוונים סיפורי החסידים: הרבי הנפטר הופך לסיפור ומתקיים בצורות חדשות בלבם של חסידיו המספרים עליו.

ואם כך, כל עוד נמשך הסיפור ומסופר, לא פסקה החסידות מלהתחדש ולנוע. כשהסיפור מסופר, שבים הבעש'ט ותלמידיו לרקד, יד ביד נמשכת שלשלת אנשי הוד אל הריקוד: ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' ישראל מרוז'ין, ר' נחמן מברסלב… בשעת הסיפור הם שבים ועושים עליית נשמה, אך הפעם לא עולה נשמתם אל עולם האמת, אלא שבה ועולה ובאה בינינו כאן ועכשיו.

ואם כך, יכול הריקוד לכלול את בני ברק ואת נהלל כאחד, כשם שנכללים בו שמים וארץ. כשם שמרקדות בו המצבות שבאוקראינה עם חיינו הממשיים שבעולם הזה.

ד.

ועדיין לא פטורים אנו מלשאול מה הלאה. האין אנו זקוקים לסיפור חדש?

ה.

מראשיתה עסקה התנועה החסידית בסיפור סיפורים, והחל מאמצע המאה הי'ט הפכו סיפורים אלו גם לתופעה ספרותית מגוונת ורחבת היקף. אלפי סיפורים סופרו ונמסרו בעל פה ובכתב. סיפורי החסידים מכילים אגדות ומדרשים, ומהווים בכך מעין המשך לעולם האגדה והמדרש של חז'ל.

הגדרתו של הסיפור החסידי היא נושא לעיון ולדיון. יש שהגדירוהו על פי תפקידו המיסטי כאמצעי לליקוט ניצוצות הקדושה הפזורים במציאות (יוסף דן, הסיפור החסידי). יש שפנו אל ההגדרה הסוציולוגית ואל העובדה שהסיפור סופר בחוג החברתי של הסביבה החסידית (גדליה נגאל, הסיפורת החסידית), וישנן גם הגדרות נוספות. מה שברור הוא שהחסידים סיפרו סיפורים ללא הרף והעניקו לסיפורים חשיבות עצומה, הן ככלי רוחני ומיסטי והן כאמצעי חינוכי, חברתי. עבור החסידים היו הסיפורים תורה שיש לדעת וללמוד.

זכיתי לצלול אל ספרים וספרונים המאגדים את הסיפורים החסידיים, ונחשפתי אל אלפי סיפורים מרתקים. מתוך כך למדתי עד כמה רבה המלאכה באיסוף אוצר זה, במיונו ובהבאתו לקוראים בני זמננו. בספר זה אני מבקש לפתוח צוהר לעולם הסיפור החסידי ולשלב מחקר עם מבט אישי, המבוסס על היכרותי הקרובה עם הסיפורים ועולמם.

בשנים האחרונות זכיתי להיות עורכו של מפעל הכינוס 'זושא', שמטרתו לאסוף את סיפורי החסידים, לארגנם ולהנגיש אותם לקהל הרחב, לחוקרים ולכל דורש. בשנה האחרונה עלה אתר האינטרנט 'זושא' ובו חומר רב. יחד עם שרה ב'ק — שותפתי למיזם — ובתמיכתם של מט״ח, המשרד לענייני מורשת, משרד החינוך, הספרייה הלאומית וקרן אבי־חי, אנו משתדלים להמשיך את האור הגנוז ולהגישו אל הקהל הרחב. לא נותר לי אלא להמליץ לכם לשוטט ולדלות סיפורים כאוות נפשכם בעזרת מפעל הכינוס החשוב הזה.

ו.

אני מודה להשם הטוב, אשר חנני באישה יקרה, רַבָּה נְעִימָה פֶּתִי מַחְכִּימָה עַיִן מְאִירָה, ד'ר שולמית קיציס, ובילדינו הנפלאים והאהובים.

מרבית הפרקים שבספר פורסמו תחילה בגיליון השבועי 'שבת בשבתו'. אני מודה לעורכיו של הגיליון על ההזמנה ועל העין הטובה.

זכות היתה לי לגדול בבית הורי, הרב גרשון ורחל קיציס יזכו לחיים טובים וארוכים. הם שהדביקוני באהבת החסידות, וספר זה מוקדש להם.

זאב קיציס, מעלה גלבוע, תשע'ז