"סיפורים על גבריות וזיכרון" מכיל עשרים סיפורים קצרים אינסופיים על פניה המורכבים והעמוקים של הגבריות. בין הסיפורים: הסיפור "הכותאב", שזכה […]
המפה
עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור.
דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חול זעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.
אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד. ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.
מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.
ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.
קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.
את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.
מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה “פינאקס”. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.
דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.
במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל. בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי …הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה …נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.
ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו כאבני חן הציורים והמפה.
הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.
מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.
נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.
עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה.
המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.
פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.
אין עדיין תגובות