החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפורים בלתי־רצוניים

מאת:
הוצאה: | יוני 2024 | 113 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

'סיפורים בלתי־רצוניים', שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.

קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".

בסיפוריה קורעת אותנו קסטל־בלום מן ההֶרגלי, העלילות הבלתי־צפויות שלה הן קולאז' ססגוני מתיז ניצוצות סוריאליסטיים.

מקט: 4-31-9007305
'סיפורים בלתי־רצוניים', שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע […]

אֹמִּי פֶה שֹׁרְל

בוקר אחד לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי. הקירות סגרו עלי, הסלון העיק עלי. ירדתי והתחלתי ללכת. תראו – אני פרנואידית – זה בדוּק. שהוּת מרובה בבית, ואני נחנקת. מטוס עובר בשמיים, ואני מתעופפת.

התיישבתי על ספסל ושתי ידי פרושׂות על המשענת, ורגלי משׂוכלות, והבטתי קדימה בשעמום אין־קץ. הספסל היה על משטח דשא, מאלה שמצויים באזור מגורי למכביר. משטחי דשא שמותר לדרוך עליהם, אבל אסור להרוס אותם. השעה היתה עשר, ואני ידעתי שהיום הזה יעבור, ועלי להעביר אותו בשקט עד ללילה. בלילה מותר לי לקחת כדור הרגעה.

ישבתי אפוא על הספסל וחשבתי לי, איזה מין עולם זה שאין פה איש על הדשא מלבדי. חורף, חשבתי לי, מעונן. ירד גשם אתמול, היום לא. מחר כן. חורף, נו. קר. מעילים. מטריות, פטריות. חורף. נו. מחשבות כאלה, מחשבות של חולין, עד שהרגשתי שאני נעקצת. הרמתי את הרגל וראיתי עקיצה הולכת ומתנפחת במהירות של סרט מצויר. קמתי בבהלה וחיפשתי את המכיש. הייתי בטוחה שזה נחש, או אלמנה־שחורה, או איזה עקרב, אבל מתחת לספסל שכבה אשה בת שישים בערך, שטענה שהיא אמא שלי.

התברר שבאמת בעלה מת, ומאז היא לובשת רק שחורים, כבר עשר שנים.

שכנעתי אותה שלא יכול להיות שהיא אמא שלי, כי אמא שלי בחיים לא תשכב מתחת לספסל, והיא השתכנעה, ולבסוף אף התיישבה לידי והדליקה סיגריה.

היא היתה מסריחה משתן, ואני הפניתי את אפי בכיוון הרוח וריחמתי על מי שעומד עכשיו מזרחה ממנה. אבל לא עמד שם איש. שתקתי, והאשה הזאת שאלה אותי מאיפה אני, כלומר מאיזו עדה אני.

“אינני ניצולת שואה”, עניתי, “אבל בזמן האחרון אני חולמת שאני כן. הורי בכלל מקהיר”.

היא שתקה ובהתה קדימה. הסתכלתי עליה – הלבוש שלה היה מרופט לחלוטין, הצחנה שנדפה ממנה היתה בקנה־מידה עולמי.

“את עומדת למות?” שאלתי אותה.

“מה פתאום, אם לא מתִּי עד עכשיו – לא אמות אף־פעם”.

חשבתי שהיא משוגעת, והיא הפסיקה לעניין אותי.

היא שאלה: “על מה את כותבת עכשיו?”

“מי את, איזו רוח־רפאים את?”

“אמרתי לך מי אני – אנא אֹמֶּכּ”.[1]

“אֹמִּי? אֹמִּי מוּשׁ הֶנָא, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל”.[2]

“אנא אוֹח’תֶכּ”.[3]

“אֶנְתִי מוּשׁ אוֹח’תִי. אוֹח’תִי פֶה שֹׁרְל”.[4]

“אנא אֹמֶּכּ”.

“אֶנְתִי מוּשׁ אֹמִּי, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל”.

וכך עברה אתי אולי עשרים פעם. לבסוף אמרה: “מה את עושה עם עצמך בחיים?”

“אההה… כלום”.

“אז יש לך זמן בשביל לטפל בי, נכון? לקחת אותי אלייך הביתה, לפַנות את החדר שלך לאשה זקנה?”

“לא”.

“יַסַתֶר יָרַבּ”,[5] אמרה וירדה שוב אל מתחת לספסל. הרגשתי לא נוח, וגם קצת פחדתי ששוב תכיש אותי. מצד שני לא היה לי נעים לקום וללכת.
[1] ערבית: אני אמךְ. [חזרה]
[2] ערבית: אמי? אמי לא פה. אמי בעבודה. [חזרה]
[3] ערבית: אני אחותךְ. [חזרה]
[4] ערבית: את לא אחותי. אחותי בעבודה. [חזרה]
[5] ערבית: אלוהים ישמור. [חזרה]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורים בלתי־רצוניים”