סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד

פירורי תקרה

בכל בוקר אני קמה ומוצאת פירורי תקרה על שולחני. ידיי שותתות דם בגלל החתולה שישנה עליי. אני מנגבת אותן ומביטה בטיפות הדם הזולגות על השולחן, ואז מרימה את ראשי – התקרה ממשיכה להתפורר והחדר מלא בערפילים. יש שם משהו שחי והולך ומפורר את התקרה על השולחן.

אני מכינה את ארוחת הבוקר ומסדרת את הבית בקפידה. משתעלת. החדר מלא אבק. אני מנקה בכל יום אבל זה לא עוזר. כשאני יוצאת מהבית פירורי התקרה לא עוזבים אותי, ואני מדמיינת את מה שמתחולל בו. וכשאני חוזרת ופותחת את הדלת, הבית שלי לא נראה לי כמו ביתי. לא אני סידרתי אותו כך, לא אני יצרתי את ההרגשה שיש בו. אני משתמשת בכל השיטות המוכרות כדי לנסות ולגרום לעצמי להרגיש בבית – מוזגת ספל תה ומניחה לצידו עוגייה, מדליקה תנור לחימום, מנסה לנחם את החתולה שמרגישה באי-שקט שגואה בי. אבל הקור שמגיע מתוכי פורץ החוצה, ואני יודעת שאני לא לבד פה.

בוקר אחד אני פוגשת אותה, את הלטאה שחיה בתקרה שלי. היא נראית מפחידה – עיניים גדולות ולשון ארוכה ודקיקה כשל נחש. היא מתהלכת בחופשיות על התקרה כאילו היא שלה, מפוררת אותה ומחסלת כל חלקה נקייה של הרצפה שעוד אפשר לראות.

‘סליחה?’ אני פונה אליה בנימוס, ‘סליחה, אבל זה לא הבית שלך,’ אני אומרת לה ומתפללת שתבין.

‘סליחה, אבל אני משלמת חצי משכר הדירה, כך שזה כן הבית שלי,’ היא עונה בהתרסה.

אני מסתכלת עליה ומנסה להיזכר אם היא הייתה בפגישה עם עורך הדין כשחתמנו על שטר הערבות על הדירה. לא, אני לא זוכרת שהיא הייתה שם. אז למה היא אומרת שהבית גם שלה?

‘את לא היית במעמד חתימת החוזה. הדירה הזו לא שלך, גברת,’ אני עונה לה, הפעם קצת בגסות.

‘אז מי בדיוק את חושבת משלם חצי משכר הדירה?’

‘על מה את מדברת? אני משלמת את כל שכר הדירה בעצמי,’ אני אומרת לה בביטחון מעורער.

‘חה! הצחקת אותי! נראה לך שנכס כזה עולה רק 2,250? זה נראה לך הגיוני, חבובה?’

הקירות שסביבי מתחילים להתקלף מעצמם והאורות מרצדים כאותות אזהרה.

‘אני חיה כאן בדיוק כמוך וזה המצב. את צריכה להתרגל אליו!’ היא פוסקת.

מאז אנחנו לא מדברות, הלטאה ואני, והחתולה ממשיכה לנסות ולעקור את עיניי בלילה, בינתיים ללא הצלחה, למזלי. אני מכינה אוכל ולא מציעה ללטאה, גם לא אומרת לה שלום כשאני קמה בבוקר. זה מצב מאוד לא נעים לחיות עם לטאה בבית ולא להגיד לה אפילו שלום. התחלתי לחפש דירה אחרת שאסור להכניס אליה לטאות, אבל כל הדירות מגעילות ומלוכלכות ומלאות תולעים. לפחות היא אוכלת את התולעים, אני חושבת, ולרגע, להישאר כאן נראה פתרון לא רע כל כך. אבל זה לא הבית שלי, והתקרה מתפוררת לי על הראש. אני חייבת לעזוב את הדירה לפני שתקרוס לתוך עצמה כשאני בתוכה.

כמה חודשים מאוחר יותר, כשאני נכנסת הביתה, אני רואה שהחתולה שלי בוהה בהייה מטרידה בלטאה ששכנה על התקרה. הלטאה מסתכלת על החתולה, והחתולה מסתכלת על הלטאה. מחזה בלתי נעים בעליל. פתאום מאבדת הלטאה אחיזה ונופלת בחבטה גדולה על הרצפה. מייד היא מתחילה להתרוצץ ברחבי הנכס, והחתולה אחריה, ואני בבעתה עולה על המיטה ומעודדת פעם את זו ופעם את זו. ואז, ברגע השיא, החתולה תופסת אותה בכפותיה האכזריות ומקרבת אליה את לועה האימתני. באופן פלאי זנב הלטאה מתחיל להתנועע באופן עצמאי, והחתולה הטיפשה עטה עליו. הלטאה עצמה נמלטת במהירות לכיוון השני, החתולה תופסת את הזנב והלטאה בורחת וניצלת. חבל, כמעט הייתי יכולה להשיג את הדירה לעצמי.

עוד באותו ערב, מתקשר אליי בעל הבית ואומר שהלטאה דורשת פיצויים ושהחתולה תפונה מהבניין לאלתר.

‘אבל לאן אלך איתה? תזרוק אותי מהבית?’ אני שואלת בקול מתחנן.

‘חד-משמעית,’ הוא עונה ומנתק.

אני לוקחת את החתולה ומכניסה אותה לשק, עוברת בין דירות אחרות בעיר ושואלת אם מישהו רוצה אותה, אבל אף אחד לא רוצה. התייאשתי. הלטאה ניצחה. החתולה ניצחה. אני הפסדתי. חזרתי לגור אצל ההורים.