סיפורונים – אסופה ראשונה

"סיפורונים" הוא אסופה בת שלושים ושלושה סיפורים קצרצרים הלקוחים מתוך העולם הסובב אותנו: לידה, ילדות, צבא, לימודים, עבודה, מחלות, מוות. כל הסיפורים מסתיימים בצורה מפתיעה, המשנה את תפישתו של הקורא באשר למציאות שהוצגה לפניו. בקריאה שנייה ושלישית ניתן להבחין במשמעויות נוספות ובהקשרים תרבותיים וספרותיים שקשה לזהותם בקריאה הראשונה.
למרות שספר זה איננו מהקלים לעיכול, הרי שהקריאה בו היא שוטפת מן העמוד הראשון ועד לכריכה האחורית. מומלץ לקרוא את הסיפורים לפי סדר הופעתם בספר.
חלק מהסיפורים נטועים היטב בביוגרפיה של המחבר, שזהו לו ספרו הראשון.

מקט: 9-63041-226-5

מסת"ב: 978-1-63041-226-5

"סיפורונים" הוא אסופה בת שלושים ושלושה סיפורים קצרצרים הלקוחים מתוך העולם הסובב אותנו: לידה, ילדות, צבא, לימודים, עבודה, מחלות, מוות. […]

---

פראנקופיליה

על יעקב פראנק (1726-1790) והכת שהקים שמעתי לראשונה בשעורי ההיסטוריה בתיכון. הרעיון לפיו הגאולה תבוא רק לאחר שקיעה במ”ט שערי טומאה טילטל את נפשי המתבגרת שחיפשה אחר אישור מוסרי לכל אותם ניסיונות מרובים בהם התנסיתי באותם הימים. כידוע לכל, התמוססה הכת לאחר מות בתו אווה, מרכזה נדד ממזרח אירופה לצרפת וסופה שנעלמה. רק בודדים בינינו שמעו את שימעה.

לפני מספר שנים התוודעתי ליהושע (שוקי) פריגוז’ין, אלמן ערירי, ניצול שואה, שותפו לחדר של אבי, יהודה, באותו חור שחור הנקרא בית אבות סיעודי. דיברנו על גחמתנו המשותפת –העבר. מבלי משים התגלגלנו לפראנקיסטים. תוך כדי שיחה הבחנתי בכך שליהושע ידע רב בנושא עלום זה. רעד בלתי נשלט בשפתו העליונה העיד על כך שהגם שדיבר אמת, לא סיפר את כל האמת. לחץ מילולי מתון הפיק ממנו את הוידוי הבא, שנמסר לי בתנאי מפורש שאנצור אותו כל זמן שפריגוז’ין עלי אדמות. עתה, משהותר נדרי, יכול אני סוף סוף לשמוט ארצה את המשא שעל כתפי.

*****

“…בספרי ההיסטוריה מסופר כי אחרוני הפראנקיסטים המירו את דתם לנצרות במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. בכך חדלו להתקיים הטקסים הסודיים שנערכו בימי כיפור. אותם טקסים בהם מתקדשים בביאה בצוותא חברי וחברות הכת, מבלי להקפיד על איסור משכב זכר ומשכב אשה, תוך שהם מפסיקים מפעילותם רק לשם אכילה עד כדי סביאה של מטעמי פיגולים מבשר חזיר. אבל המציאות הייתה שונה. מתחת למסווה קתולי הוסיפה להתקיים קהילה קטנה לא הרחק מקלישי. מוגנים ע”י אזרחותם הצרפתית ונוצריותם חשו בטוחים גם לאחר כניסת הגרמנים לפאריז, ביוני 1940. זו כמובן הייתה תחושת שווא. בבוא הזמן נאספו כמו שאר יהודי פאריז בדארנסי ומשם כבר הובלו ברכבות לאושויץ.”

“רגע, אבל איש לא אמור היה לדעת עליהם, אז איך הנאצים…”

“היו מספיק יהודים שידעו וששמחו להלשין. בעיקר הדתיים שבהם. חלקם האמינו שמנהגי הכת הם שהביאו עליהם את רעת הגרמנים. כך או כך, מנודים מכל הכיוונים, נעלמו אחרוני הפראנקיסטים במעשנות של בירקנהאו, בטיפוס, ברעב וביאוש. אני זוכר אותם רצים אל הגדרות בשביל להתחשמל. כמעט שלא נותר איש.”

“כמעט, אמרת, זאת אומרת ש…”

“זאת אומרת שהבודדים שניצלו החליטו שתי החלטות מכריעות. האחת, שהם חוזרים לחיות בין אחיהם היהודים….”

“והשנייה?”

“ההחלטה השנייה הייתה שהם ישמרו על מנהגי הכת, אך לא יחיו כקהילה אלא כבודדים מפוזרים גאוגרפית, לכאורה ללא זיקה ביניהם. לשם כך הם היו זקוקים למאפיין שיקל עליהם לזהות אחד את השני. את המאפיין הזה הם מצאו בשמו של המייסד, יעקב פראנק. מעתה, ראשי התיבות שלו הפכו להיות ראשי התיבות של שמם ושל ילדיהם אחריהם. אובדן התיעוד באירופה בזמן המלחמה והבלגן במדינת ישראל הצעירה כמו-גם הרצון של בן-גוריון שלכולם יהיו שמות עבריים הקלו על ביצוע ההחלטה ובכך תרמו לשימור ערכי הכת.”

הסתכלתי על יהושע פריגוז’ין. “אתה….?”

“כן, אני. אבל לא רק אני. עוד רבים.”

אמנם הבטחתי שלא אפיץ את הוידוי עד למותו של פריגוז’ין, אבל ההבטחה הזו, לא כללה, לא יכולה הייתה לכלול, את בן דודי יגאל, עמו חלקתי עד אז את כל האירועים החשובים בחיי. להפתעתי, קיבל את הסיפור בשיוויון נפש. אותו שיוויון נפש שהוא כה אפייני לבני משפחת פורטוגייס.

מוקדש לא. קריר, אדם נדיר, מחנך ומורה. תנצב”ה.