"אדם צריך לדעתי להרשות לעצמו לצחוק, או לכל הפחות לחייך, בכל פעם שנקרית לו הזדמנות טובה לכך." (סיור לילי סביב […]
פרק ראשון
כדי לעורר עניין־מה בחדר החדש שערכתי בו סיור לילי, עלי לספר לסקרנים כיצד נפל חדר זה בחלקי. מאחר שדעתי הייתה מוסחת בלי הרף מעיסוקַי בבית הרועש שגַרתי בו, היה בכוונתי זה זמן רב למצוא לי בשכנות מקום מפלט מבודד יותר. ויום אחד, בעוברי ברפרוף על ידיעה ביוגרפית על אודות מר דה בּוּפוֹן, קראתי שָם כי אדם מפורסם זה בחר בגניו ביתן מבודד שלא היו בו רהיטים מלבד כורסה ושולחן הכתיבה שלו, ושום יצירה מלבד כתב־היד שעליו עבד.
תעתועי הדמיון המעסיקים אותי מציבים לפנַי ניגודים כה רבים ביחס ליצירותיו האלמותיות של מר דה בּוּפוֹן, עד כי המחשבה לחקותו, ולוּ גם בעניין זה, לא הייתה מן הסתם עולה בדעתי מעולם אלמלא תקרית אקראית שהובילה אותי להחלטה בעניין זה. משָרת שהסיר אבק מעל הרהיטים סבר שיֵש הרבה אבק על תמונה בצבעי פסטל שאך זה סיימתי לצייר, ואיבק אותה טוב כל כך בפיסת בד, עד שהצליח למעשה להסיר ממנה את כל האבק שהתקנתי בה בקפידה רבה. לאחר שכעסתי עליו מאוד, כעס שלא היה במקומו, ושלא כדרכי בקודש לא אמרתי לו דבר כאשר הגיע, שינסתי מיד מותנַי ושבתי לביתי עם מפתח לחדר קטן ששכרתי בקומה החמישית ברחוב דה לה פְּרוֹבידֵנס. העברתי לשם עוד באותו יום חלק ניכר מן החומרים המובחרים שעסקתי בהם, ובהמשך הרביתי לבלות שם, מוגן מפני המהומה הביתית וממנקי תמונות. השעות חלפו כרגעים בחדרון מבודד זה, ויותר מפעם אחת השכיחו ממני הזיותי את שעת ארוחת הערב.
הו, בדידות ענוגה! הכרתי את המנעמים שאַת משכֶּרת בהם את אהובייך. אבוי למי שאינו מסוגל להיות לבד יום אחד בחייו בלי לחוש את ייסורי השעמום, ולמי שמבכר, כאשר נדרש, לשוחח עם אווילים ולא עם עצמו!
עם זאת עלי להודות כי אני אוהב את הבדידות רק בערים הגדולות; ואם איני נאלץ אחרת בשל איזו סיבה רצינית כגון מסע סביב חדרי, אני רוצה להתבודד רק בבקרים; בערב אני אוהב לשוב ולראות פני אנוש. התַקָלות של החיים החברתיים ואלה של הבדידות סותרות אלו את אלו, וכך שתי צורות הקיום הללו משתפרות האחת בזכות האחרת.
אך בשל הפכפכותם והכרחיותם של ענייני העולם הזה, אפילו חיותם של התענוגות שנהניתי מהם במשכני החדש היה בה כדי להובילני לחזות מראש עד כמה יהיו הם קצרים. המהפכה הצרפתית, שגאתה מכל עֵבר, אך זה חצתה את האלפּים ונחפזה אל איטליה. הגל הראשון סחף אותי עד בולוניה: שמרתי על מעון הפרישה שלי והעברתי אליו את כל רהיטי עד שיבואו זמנים טובים יותר. זה שנים מספר לא הייתה לי מולדת; ובוקר בהיר אחד הבנתי שגם אין לי תעסוקה. משחלפה שנה שלמה שבּה ראיתי דברים ואנשים שלא אהבתי כלל, ורציתי דברים ואנשים שלא ראיתים עוד, שבתי לטוֹרינוֹ. צריך היה להחליט. יצאתי מפונדק "האישה הטובה", שם השתכנתי, מתוך כוונה להחזיר את החדר הקטן לבעליו ולהיפטר מרהיטַי.
בשובי אל מעון הפרישה שלי חוויתי תחושות שקשה לתארן: כל הסדר, כלומר אי־הסדר שהותרתי שם, נשמר במקום: הרהיטים המגובבים כנגד הקירות חמקו מן האבק בזכות גובהו של המקום; עֵטַי היו עדיין בקסת הדיו המיובשת, ועל השולחן מצאתי מכתב שהתחלתי לכתוב.
אני עדיין בביתי, אמרתי לעצמי בשביעות רצון של ממש. כל חפץ הזכיר לי איזה מאורע בחיי, וחדרי היה מרובד בזיכרונות. בִּמקום לחזור אל הפונדק, החלטתי לבלות את הלילה בין חפצַי. שלחתי להביא את מזוודתי, ובה בעת תכננתי לצאת לדרך למחרת היום בלי להיפרד מאיש ובלי להיוועץ באיש, להפקיד עצמי בלב שלם בידי ההשגחה העליונה.
אין עדיין תגובות