"את הסיפור הזה שמעתי עשרות פעמים. אפשר אפילו להגיד שממש חייתי חלקים גדולים ממנו. את סיוון פגשתי לראשונה יחד עם אבנר בבית החולים אבל שמעתי עליה הרבה לפני אותה פגישה מוזרה…"
סיווי הוא רומן, המציג את סיפורם היוצא דופן של סיוון ואבנר, החל מהמקריות שבה אבנר שומע עליה ועד האופן שסיפור חייה משפיע על עולמו הפנימי. אירועים מעברו הרחוק דוחקים בו לקבל החלטה, לעשות את כל מה שיש בידו כדי להגשים אוטופיה למענו ולמען הילדה-נערה שנהיית כל כולו. במקביל לחייהם של שני הגיבורים מתמודד המספר עם התפוררות התא המשפחתי שלו ועם ניסיונות כושלים להציל משהו ממערכת יחסים שנרקמה בגלל חסכי עבר.
קטגוריות: סיפורת עברית
מקט: 4-575-763
"את הסיפור הזה שמעתי עשרות פעמים. אפשר אפילו להגיד שממש חייתי חלקים גדולים ממנו. את סיוון פגשתי לראשונה יחד עם […]
1
את הסיפור הזה שמעתי עשרות פעמים. אפשר להגיד שממש חייתי חלקים גדולים ממנו.
את סיוון פגשתי לראשונה עם אבנר בבית החולים, אבל שמעתי עליה הרבה לפני אותה פגישה מוזרה. כדי שלא אפספס את הנקודה ולא אחרוג מרצף האירועים, אתחיל קודם מאבנר, חבר ילדות שלי, שמעולם לא הצלחנו להרוס את החברות בינינו, ולא משנה כמה נעלמתי לו וכמה הוא הרגיז אותי עם הקלילות הלא נגמרת שלו, שתמיד הרגישה קצת כמו איזו מסכה שנדבקה אליו מכורח ההרגל.
שלושים וחמש שנים של חברות שעדיין ממשיכה, ואין לי דרך אחרת לתאר אותה מעבר לאחים חורגים. גדלתי אצלו בבית מכל הבחינות המשפחתיות, בין אם זה אומר מריבות כמוסות שלא מספרים לאחרים או ארוחות חג עם המשפחה המורחבת.
אבא שלי נפטר בגיל שתים עשרה ומאז אימא שלי השקיעה רק בי את מלוא תשומת הלב המרושעת שלה. על אחותי הקטנה היא ריחמה, ואם כבר קרה ששלי עשתה משהו רע, אימא הייתה מצליחה, בצורה מגושמת וזועפת, להאשים אותי. גם קיבלתי ממנה כמה סטירות בחיים ואם הייתי רחוק היא הייתה זורקת עליי את החפץ הראשון שהצליחה לשים עליו את היד, וכל אירוע כזה היה רק בגלל שהייתי מנסה, בדרכי הליצנית, לגרש מתוכה את השד השלילי.
ימים שלמים הייתי מחוץ לבית, מחפש מה לעשות בזמן הפנוי. לא רציתי לראות את האישה העלובה שילדה אותי כבר בגיל שלוש עשרה. הקיום שלה היה מיותר בעיניי, וככל שחשבתי על זה יותר, כך הסקתי שכך גם היא חשבה עליי.
עם אחותי הקטנה הסתדרתי מצוין. היא הייתה ילדה חכמה ומתוקה. לא מהילדות הנאות של הכיתה, אבל ללא ספק המבריקה ביותר. לפני שחגגה בת מצווה כבר הכתירו אותה כילדה מחוננת, ואימא הייתה מסיעה אותה למכללה הקרובה לכל מיני שיעורים ברמה גבוהה יותר מיסודי או מחטיבה.
כששלי השתחררה מהצבא היא מייד נרשמה ללימודים. כמובן שהיא עשתה את הפסיכומטרי תוך כדי הצבא והוציאה ציון שמבייש אותי להעלות על הכתב. היא סיימה ללמוד ביו־רפואה ופיזיקה בגיל עשרים וארבע, שברה את המיתוס שלוקח ארבע שנים וחצי לסיים את התואר, ואיך לא, היא קיבלה מצטיינת נשיא ארבע שנים ברציפות עם ממוצע 98.
לאחרונה, בגיל ארבעים וחמש, היא הפכה למנהלת מוצר באחת החברות האירופאיות והוגדרה כאישה המשפיעה ביותר בתחום הביו־רפואה בעשור האחרון. בתקופת הסיפור שאני עומד לספר היא עבדה באירלנד בחברת סטארט־אפ וניסתה להפוך את כולנו לסייבורגים, מתוקה שכזאת.
בכל אופן, במהלך אותה שנה שאבא שלי נפטר, יצא לי לפגוש את אבנר דרך חבר משותף מחטיבה אחרת, שהזמין אותי ליום ההולדת שלו באיזה מועדון לילדים. היינו בני ארבע עשרה או חמש עשרה וכולם התאגדו לקבוצות ורקדו במעגלים כמו להקות דגים. כל קבוצה זזה באילוף מהפנט אחרי מנהיג, ילד, תינוק.
המוזיקה לא הייתה לטעמי והחברים פתאום נתפסו בעיניי כחבורה ילדותית. עזבתי את החגיגות והתיישבתי באחת הפינות על ספת עור דביקה מזיעה ומשתייה מתוקה.
אבנר ראה אותי מקצה המועדון ובא לשבת לידי עם בקבוק סודה מזכוכית. הדבר הראשון שחשבתי באותו רגע היה "מי שותה סודה?" והוא כמו שמע את המחשבות שלי, ומייד השיב בחיוך מטופש, "אל תשפוט, אצלי בבית ממש אוהבים סודה."
שבוע לאחר מכן כאילו קיבלתי בית חדש, לא משובח בהכרח, אבל בית. בגלל הבית המקורי שלי, גיבשתי לעצמי גישה הומוריסטית שכמעט תמיד התקבלה בחיבה יתרה. תמיד ניסיתי לספר בדיחה מטופשת או לעשות חיקוי של משהו, העיקר שהאדם מולי יהיה שמח, שלא יהיה כמו אימא.
אני מאמין, שבגלל זה ההורים של אבנר חיבבו אותי מהרגע הראשון, ואולי זה סתם כי נתפסתי בעיניהם כילד שצריך תמיכה וחום.
עם האחים הגדולים שלו פחות מצאתי נושאים משותפים, ומכורח הנסיבות היו פעמים שחלקתי עם אבנר התנכלויות ובריונות מצידם. הם קשרו אותנו לעצים ברחוב, הכריחו אותנו לאכול ופלים עם טבסקו, נעלו אותנו מחוץ לבית, בשירותים, במחסן וסתם הרביצו לנו כשהמוזה והיצירתיות לא בירכו אותם.
כבר בימים ההם זיהיתי באבנר דפוס של שמירה. כשהאחים היו מתנכלים רק לו היה אפשר לזהות אצלו עצבות כללית, דמעות של חוסר אונים, תסכול מעצם אי השוויון שיצרו החיים. אבל אם גם אני נכללתי באותם אירועים, זה מילא את אבנר זעם לא מוסבר. עיניו הדומעות היו נפערות כמו איזה דורס לילי. הוא היה ממלמל לי שהכול יהיה בסדר, ולאחיו, שהיו גדולים מאיתנו בשש ושמונה שנים, היה קובע בנחרצות שאם לא יעזבו אותי הוא יסגור איתם חשבון. הם תמיד צחקו מהאח הקטן והזועף בהבעה משועשעת שהייתה מרוחה על הפנים שלהם – אושר עילאי של טירוף, מהסוג שמציף בני אדם כשהם בלתי מנוצחים.
סגירות החשבון שאבנר הבטיח היו מעטות וכמובן שאחר כך שילמנו עליהן ביוקר. הוא קשר להם את הרגליים בלילות, פינצר את האופניים שלהם, שפך לתיק בית הספר שלהם חלב שהחמיץ ועוד מעשים שגרמו לשנינו להפוך למחבקי עצים שלא מרצון.
וכשהאחים לא היו בקרבת מקום, היינו רואים קומדיות משוגעות, נונסנס מטומטם, מספרים בדיחות שמצחיקות בעיקר אותנו, נפגשים עם חברים או סתם מטיילים ברחוב ויושבים על ספסלי עץ רנדומליים. וכשהבטן הייתה מקרקרת, היינו חוזרים הביתה ומבשלים לעצמנו, כלומר, אבנר היה מבשל לנו ארוחות שונות ומשונות, מוגזמות ולעיתים דוחות ולא מבושלות. תמיד הוא רצה לעשות מנות עצומות, מלאות כל טוב, להכניס את כל המקרר לתוך מלאווח, לתוך כריך, לתוך קדרה מבולבלת.
בכישלונות היינו צוחקים, לפחות אני. אבנר היה מנסה להבין מה השתבש וטועם שוב ושוב את המנה המרושעת ששלחה אותו לשירותים.
לפעמים היינו פותחים סניף מדומיין של המבורגריה ומכינים לאחים שלו פיתות עם המבורגר ושלל תוספות. זה לא בא ממקום של חנופה לאחים, אלא הנאה צרופה של אבנר להאכיל אנשים, שלדעתו משהו עצוב מסתתר אצלם.
הם היו טורפים את האוכל ומנסים להחזיר לעצמם את המעמד בעזרת העלבות על המנה או על הלכלוך שעשינו במטבח, או קובעים בנחרצות שיספרו להורים על הבלגן, אבל אבנר היה מושיט יד בחיוך ענק ומחכה שישלמו לו על השירות.
כשכל החברה היו יוצאים למועדונים כדי להיות חלק מהזרם, אנחנו היינו בוחרים ספסל רחוב אקראי וממנו מתחילים עם בנות בבדיחות וביטחון עצמי מגומגם.
באופן אבסורדי איבדנו את הבתולים יחד לאותה אחת ובאותו לילה, לדנית עצמון המסכנה. הלוואי שיכולתי לומר שדנית נהנתה מהחוויה הקצרצרה. אף אחד מאיתנו לא הצליח להשתלט על הגירוי השמיימי, ודנית הסתכלה עלינו אחרי האקט במבט תמוה. מייד אחר כך כבר הוציאה סיגריות ושאלה בחיוך מה אנחנו חושבים. אני שכבתי על הרצפה עם הראש על כרית ובהיתי בחזה שלה כמהופנט. אבנר היה קליל יותר ממני והתיישב לידה. היא הדליקה לשניהם סיגריות ושמה עליו את הראש, הסתירה את הזין הרפוי שלו עם השיער המקורזל שלה.
דנית הייתה הרבה יותר מנוסה מאיתנו. יש שיגידו פגועה ומנוצלת יותר מאיתנו, כך שמכורח הנסיבות היא התרגלה לכל הסיטואציות הכי מביכות ובזויות שאפשר לדמיין, ובגלל זה "ידעה" איך להתנהג בכל אחת מהן.
עם אבנר היא המשיכה להיפגש עוד כמה פעמים, עד שעזבה אותו למישהו שגדול מאיתנו בשש שנים, אחד מהשכבה של אחיו. אבנר לא סיפר לי על המפגשים איתה, אפילו כששאלתי היה מצחקק ואומר שלא היה כלום, שהם סתם ידידים. אני זוכר לילות שאבנר היה עוזב את הספסל אחרי הודעה שקיבל ואומר שהוא צריך ללכת. הוא נראה מהצד כמו איזה אבא שקיבל זימון בביפר.
אחרי אותה מערכת יחסים משונה, דנית חזרה בתשובה ועזבה את העיר. את אבנר זה לא הצחיק כמו את יתר השכבה, שאמרו שרק אלוהים יכול לעצור את הנימפומניות שלה.
בצבא אני ואבנר התפצלנו והקשר התרופף. מעולם לא דיברנו על הסיבה, כנראה פחות התאים לכל אחד מאיתנו. אחרי הצבא חזרנו לדבר כאילו מעולם לא ניתקנו קשר. הבנתי שאנחנו מסוג החברים שיכולים לא לדבר שנים ואז בפגישה אחת הכול מרגיש אותו דבר, כאילו העולם והזמן לא זזו מילימטר.
עבדנו יחד שמונה חודשים בתחנת דלק שוממת, וביום שקיבלנו את המענק הצבאי קנינו כרטיסי טיסה לאמסטרדם, ומשם התחלנו את היורו טריפ שתמיד דיברנו עליו.
שלושה חודשים טיילנו ועבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות, כדי שנוכל להאריך את הטיול. רבנו המון, כל יומיים, כמו שעון, כל אחד שקל בינו לבין עצמו להפסיק את הטיול המשותף. היה לנו קשה לסבול זה את זה כל כך הרבה זמן. והאנשים שפגשנו בדרך רק החריפו את הרצון שלנו להתנתק. התנהגויות מרגיזות אצל אבנר התבלטו בקרבת אחרים וכנראה שככה היה גם אצלי. ותמיד כשהגיע רגע האמת, שכל אחד היה צריך לקבל את ההחלטה אם הוא פורש לקבוצה אחרת, פתאום השלמנו.
כשחזרנו, שוב ברחתי לו לכמה שנים, חיפשתי את עצמי בעבודות, בקורסי לילה מיותרים ועם נשים מעטות. במקביל אליי אבנר קרע את התחת בכל סוג עבודה, וכמה חודשים אחרי שחגג עשרים ושבע פתח בית קפה מסעדה שעובד עד היום, במתכונת וניהול שונים.
זה לא היה מקום מפואר שגרם לו להתעשר, אבל בוודאות המקום שהיה לו הכי נוח בו. וכשהמקום היה בשיפוצים, הגעתי לשם כדי לספר לו שאני מתחתן.
את אורית הכרתי דרך חברים והקשר שלנו תפס תאוצה ממש מהר. לא ידעתי מה אני עושה אז, חסכים אישיים מבית מפורק גרמו לי לרדוף אחרי דוגמה תקינה של בית ופשוט הסכמתי עם כל מה שהיא רצתה, העיקר שיהיה לי קן שאוכל להתרווח בו.
ומעבר לזה, אורית הייתה ועודנה האישה הכי נאה שיצא לי לפגוש, בטח הכי יפה שחשקה בי.
אורית כל כך דקיקה, שלעיתים פחדתי שאמעך אותה במהלך משגל מסיונרי. היופי שלה לא בא לידי ביטוי באיזה שיער משגע, חיוך קורן או עיניים מעלפות, היא פשוט הייתה אידיאל הרזון. וכשהרגשתי שאישה כמוה מתעניינת בי, איבדתי את עצמי. עד לאותה עת כל האהבות המזדמנות והקבועות שלי היו בעלות ממדים שווי ערך לשלי, ופתאום מגיעה רזונת אחת, שאומרת לי בלי מילים שהיא אוהבת את המראה שלי. בדיוק ברגע הזה התאהבתי בה.
אחרי חודשיים של קשר עברנו לגור ביחד ומשם האירוסין היו רק עניין של חיסכון לטבעת.
כדי להבטיח לעצמי את אורית ואת החלום הביתי, נטמעתי במפעל צבע בינוני. ידעתי שאם אני רוצה להקים משפחה, אני חייב להשתקע בעבודה, כלומר להרוויח יותר כסף.
התחלתי כפועל זוטר ואחרי חצי שנה כבר התמניתי לאחראי פס. אחרי שנה חתמתי על חוזה לחמש שנים נוספות, כדי שהמפעל ישלח אותי ללימודי מנהל עסקים, ומשם המשכתי להתפתח באותו מפעל צבע משעמם, עד שמינו אותי לנהל שלוש מחלקות – צבעי אבקה, צבעי מים ומדללים.
וכשהכסף נעים בבנק ובאגו, הפעולה התעסוקתית נהיית שולית.
בכל אופן, מכל האנשים שהזמנתי לחתונה, מאבנר הכי פחדתי. דיברנו לפני זה בטלפון וקבענו להיפגש במקום שלו, שבאופן אבסורדי קרא לו "בית".
תפסתי אותו באמצע סיוד של הקיר החיצוני. במקום עצמו היו חשמלאים, שני פועלים ששברו קיר באמצע, עוד שלושה שהוציאו פסולת החוצה וקבלן שמן שניצח על כולם עם כריך טונה ביד.
אבנר עמד בחוץ, לבוש טישרט ומכנסי גינס קצרים, והחזיק מברשת צבע מטפטפת. הוא היה צבוע כולו בכתמים לבנים ומאושר, כמו ילד קטן שנתנו לו לקשקש על כל הקירות בבית.
לפני שבאתי, תקפו אותי התקפי חרדה איומים. פחדתי שלא ירצה לבוא, שיגיד לי שאני עושה טעות, שיצחק עליי, שיחשוב שאני מנסה לנפח את רשימת המוזמנים שלי. בגלל זה איך שהוצאתי את ההזמנה, קבעתי בגמגום שהוא לא חייב להביא לי מתנה. להפך, ניסיתי לשחד אותו עם ליין הצבעים החדש שהיה לי בתא המטען של האוטו.
"מה אכפת לך? אה? תבוא ותקבל כמה צבע שתצטרך לשיפוץ, יש לי גם דברים חדשים, חדשים… דוחי מים ועובש… שיצאו מפיתוח שבוע שעבר, זה יכול להתאים לך למטבח או אפילו לשירותים."
הוא צחק כמו שתמיד היה צוחק, חיוך גדול עם מלא שיניים סימטריות, שבאותם רגעים גם עליהן היו כתמי צבע.
הוא הפסיק לצחוק בהפוגות ובבת אחת הקשיח פנים ושאל ברצינות אם היא עושה לי טוב, זה היה בטון אבהי דואג, נטול התנשאות, כזאת שהרגשתי מחברים אחרים שהופתעו מהמהלך שלי.
הוא שמע על אורית בשיחות מזדמנות שהיו לנו, אבל באותם ימים לא פגש אותה פנים מול פנים, כך שלא היה לו שמץ של מושג מי הברייה הזאת שאני נכנס איתה מתחת לחופה.
בימים ההם הייתי חצי מאוהב חצי מאולף. הנחתי שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים וככה גם הגבתי. שלפתי כל מיני דוגמאות מינוריות לדברים טובים שהיא עושה בשבילי וקיוויתי שהנתונים האלה ישכנעו את אחי החורג. אבנר הפיל את מברשת הצבע על הרצפה וחיבק אותי הכי חזק שיכל. זה הרגיש שהוא יותר מאושר ממני, ואני התרגשתי מהמעמד הזה הרבה יותר ממה שהתרגשתי כשאורית בירכה אותי מתחת לחופה.
"לבונבון שלי, אהוב ליבי, רק רציתי לומר לך ש…"
חיי הנישואים שלי לא החזיקו לנצח נצחים, כמו שהתחייבנו שם זה לזה, ועוד אספר על זה, אבל יצרנו שני ילדים מקסימים שלולא הם אין לי מושג מה הייתי היום.
מאותו יום שפגשתי את אבנר מחוץ לבית הקפה, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתרחק ממנו שוב, לא משנה מה יבחר. היה בו משהו באותו יום שהחזיר אותי שנים אחורה, לימים שהרגשתי את אותו חיבוק אוהב ותומך, כשהוא הכניס אותי לקן המשפחתי שלו.
הוא ליווה אותי, למרות עבודות השיפוצים בעסק, לאורך כל הימים שלפני החתונה וגם במהלכה. הוא לא עזב את האולם, עד שגירשתי אותו בליווי חיבוקים ומזמוזי ישבן, שמשום מה גרמו לאורית לקנא.
כשחזרתי מירח דבש נהדר ועם אישה נוראית, הוא כבר סיים את כל השיפוץ ו"הבית" התחיל לעבוד.
זה היה בית קפה שכונתי מתחת לבניין מגורים בן ארבע קומות. השכנים החדשים, שחלקם התלוננו על רעש במהלך השיפוץ, חיבבו לפתע את הרעיון שיש מקום שאפשר לקחת קפה לדרך או אפילו לוותר על בישול ארוחת צוהריים.
בתוך בית הקפה מטבח צר וארוך כשבצד אחד הרבה כיריים חשמליים וכירות גז, תנור אפייה גדול, שאבנר קנה מיד שנייה, כלים תלויים על ווים וכיור עמוק בצבע כסף מבריק. ממול עמדת חיתוכים והכנת מנות בצלחות. מעבר לעמדת החיתוך מסדרון קטנטן עם דלפק להגשת משקאות, מכונת קפה, ברז בירה וקופה. בקצה הדלפק אבנר הקפיד להשאיר, אולי כחלק מהנוי של המקום, את ארגזי הירקות והפירות שקיבל מהספקים.
מהתקרה הגבוהה השתלשלו כבלים פשוטים, עירומים עם נורות סטנדרטיות, בלי אהיל ובלי שנדליר. את הקירות צבע בצבע שמנת עם אפקט וינטג׳ עתיק. מתכון ישן במפעל.
מקומות הישיבה הם ספות, כיסאות עץ שונים ומשונים ושרפרפים גבוהים, ואם מישהו רעב ואין לו כיסא אפשר היה להוציא לו ארגז מהמחסן.
הבחירה שלו בעסק הזה הייתה ברורה כשמש אחרי הפתיחה. הוא הפך להיות הבית העיקרי שלו. אבנר לא עשה כלום חוץ מלשהות במקום. עד הלילה היה מקשקש עם לקוחות, מלמד את הטבחים להכין תבשילים, חושב על מנות חדשות, שותה את חביות הבירה שלו ויושב בחוץ מחויך, כי מי צריך שלט פרסום כשאבנר יושב מאושר בחוץ?
אומנם העיסוק היה סיזיפי, אבל אבנר אהב אותו אהבה טהורה, כזאת שטומנת בתוכה אין־ספור רגעי שנאה ותיעוב. לקוחות היו משגעים אותו, ספקים היו גונבים אותו, תשלומים למוסדות השונים היו מעייפים אותו ורוב העובדים תמיד היו מחפפים, טוב נו… קשה למצוא מישהו שמאמין באידאה שלך בדיוק כמוך. ובכל זאת כל בוקר הוא התרגש לפתוח את המקום, להחיות אותו שוב, כמו ויקטור פרנקנשטיין שמעיר את היצירה שלו.
כשאורית הייתה בהיריון הוא היה הראשון שסיפרתי לו. עם אימא שלי בקושי דיברתי. היא הייתה חולה וזה לא עניין אותי. בן למופת שיצרה אימא למופת. לאחותי התקשרתי אחר כך. היא ממש שמחה בשבילי, אבל הייתה עסוקה מאוד ואמרה שתנסה להגיע כשהלחץ ישתחרר וככה סיימנו את השיחה.
אבנר קפץ מרוב שמחה ושיתף את כל הלקוחות שאני עומד להיות אבא. זה היה מביך ולא במקום. שנאתי את זה. בדיעבד, אני יכול להגיד שהיה ברגע הזה עוד נקודה שהופכת את אבנר לכל כך מיוחד. זאת הייתה חדווה מזוקקת עם התנהגות חסרת מגננות. הוא התנהג כמו אבא מביך, שלא שולט בהתרגשות שלו כשהילד מספר בשורה משמחת.
אורית רצתה שאיזה דוד מצד אבא שלה יחזיק את איתמר בזמן הברית. היא הסבירה כמה זה חשוב למשפחה שלה מבחינת הדת וכל מיני אמונות תפלות, אבל אני ידעתי מהרגע שהבטן שלה תפחה, שאם יהיו טקסים פגאניים, שאני לא מעוניין בהם, היחיד שיחזיק את הבן שלי יהיה אבנר.
החוויה של חיתוך הפעוט לא עשתה טוב לאבנר. הם רצו שיברך והוא ניסה לא להקיא על הבן הבוכה שלי. הוא החוויר יותר מאיתמר, שאותו חתכו. הוא הקיא בברית יותר ממה שהקיא בחתונה. צחקתי רק קצת כשבאתי לבדוק אותו בשירותים.
"למה אנחנו עדיין עושים את זה?" שאל וניגב שאריות פסטלים.
"כדי להיות מיוחדים?" שאלתי בעצמי.
"עזוב, תעשה לי טובה, בהיריון הבא, בבקשה בת," קבע וחזר להקיא.
בברית של רועי עמד אבנר לידי והדוד התגאה במעמד הרוחני שזכה לו.
לפני שהילדים התחילו לאכול מוצקים, אני ואורית היינו אוכלים המון אצל אבנר. הילדים אהבו כמעט כל מנה שהגיש להם. הוא גרם להם לאכול בריא והמון. לא היינו צריכים לדאוג מהבחינה הזאת. כשהורים אחרים היו מתלוננים על הילדים שלהם שלא אוכלים, אני הייתי צוחק ושולח אותם לאבנר. את אורית כמובן זה לא הצחיק, להפך, זה התקבל אצלה כעלבון, כאילו מה שהיא מכינה דוחה.
אבנר כל הזמן חזר ואמר שזה לא האוכל שממש טעים, והוא ממש טעים, אלא מי האדם שמגיש לך אותו. לדעתו, אם אדם עם נוכחות נעימה יגיש אוכל דוחה, יש סיכוי גבוה שתרגיש טעמים שבכלל לא קיימים במנה. מצד שני, אם יגיש את האוכל אדם עם נוכחות מדכאת, האוכל יהיה דוחה ולא משנה כמה תשומת לב ייחסו לכל מרכיב.
אורית לא התרשמה מהטענות האלה, אבל כן התרגשה מלשלם חצי או לא לשלם בכלל.
אורית ואבנר אף פעם לא אהבו זה את זה. אורית אמרה לי במפורש ואבנר רק רמז וגיחך, ולמרות האיבה שריחפה מעל שלושתנו, אורית תמיד ניסתה לשדך לאבנר את אחת החברות שלה. אני זוכר אחת ספציפית, שבאמת אין טעם להרחיב עליה, אבל הקשר בינה לבין אבנר יכול היה להתאים רק בתוכניות ריאליטי, במציאות זה היה פיגוע.
וגם ככה, בבית של אבנר, בביתו העיקרי, בזה שבישל ואירח לקוחות, היו מתאהבות בו נשים בכל רגע. אולי לא מתאהבות ממש, אבל בהחלט אפשר להגיד שהתעופפו ניצוצות של התרגשות רומנטית.
בילדות, כשהיינו מנסים את מזלנו עם בנות, קבענו מבעוד מועד שהכי חשוב זה להאמין למה שאנחנו אומרים, להראות ביטחון לא משנה כמה זה מטופש. הרגעים הכי מצחיקים שאני זוכר מאותם ימים היו הניסיון הנואש של אחד משנינו להישאר רציני ומשכנע אחרי משפט שקרי כזה. הבנות שהסכימו להקשיב לסיפורי הלילה שלנו לא התרשמו מהמראה החיצוני השמנמן והממוצע שלנו, אלא בגלל שהרגשנו נוח בסיטואציה.
הרי זה ידוע שהקסם שכובש כל אישה הוא גבר שבטוח בעצמו, אחד שמאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר, אחד שבטוח במהות שלו. מראה חיצוני הוא שולי לעומת התפרצות בלתי נשלטת (ובלתי נראית) של שליטה מילולית וגופנית במרחב.
ובמקום של אבנר, כשכל התפאורה הייתה לטובתו, כשלקוחות אחרים מריעים לו סתם על עצם היותו הוא, כשעובדים שלו מסתובבים מסביב, כשהוא מחייך את החיוך הציורי שלו, קשה לנשים לעמוד בפיתוי ולא לראות בו מגשים יעדים, מוליד ילדים, בונה קינים, מרשים הורים, מאהב חסר תקדים ועוד כל מיני חרוזים.
ונראה לי שבגלל זה כל פעם שאורית הייתה מעלה את נושא השידוך הוא היה מתלוצץ על הניסיונות שלה ושואל בציניות מתריסה, "כמה את שונאת את החברה שלך?"
לרוב אורית הייתה מוותרת אחרי אותה בדיחה, שהצחיקה רק את שנינו, אבל הייתה פעם אחת שהחליטה להמשיך את הדיון ולהעמיד את אבנר על הטעות הגורלית שהוא עושה לעצמו.
"אוי… תפסיק כבר עם השטויות שלך, לא נמאס לך מהלבד?"
"אני לבד? תסתכלי מסביב?" אמר ופרש ידיים לצדדים ביהירות.
"אבנר, לקוחות זה לא משפחה, זה לא זוגיות, אתה לא יכול להשוות את זה לפרטנרית אמיתית, אחת כזאת שדוחפת אותך קדימה, כדי להגשים את עצמך.
"טוב… נו, יש לי פרטנרית."
"כן…? באמת?"
"בערך… מגשימים סיפוקים ליליים," אמר ומשך בכתפיים.
אורית צקצקה אחרי המשפט הזה. היא שנאה דיבורים מיניים, אם הם לא כללו התרבות.
אני זוכר את השיחה הזאת כי אני נוטה להאמין שגם לה יש חלק בסיפור הזה. אני ואבנר ישבנו על ספסל פינתי מחוץ לבית ואורית ישבה מולנו על כיסא נמוך (אבנר הביא לבית הקפה ספסלי רחוב, בדיוק כמו אלה שהיינו יושבים עליהם בילדות). אני שתקתי וחשבתי לעצמי שעוד ניסיון שידוך נגמר, אבל אבנר חשב אחרת.
"תגידי אורית… כשאת אומרת להגשים את עצמי זה בהכרח אומר משפחה?"
אורית התבלבלה קצת, היא לא הייתה מוכנה, זה נראה שהוא תפס אותה באיזו פעולה שניסתה להסתיר.
"לא… לא רק אבל… אבל גם, כן…"
"אז היעדים שלי קשורים לשעון הביולוגי של החברות שלך?"
"אוי! איזה שטויות אתה מדבר! אתה שומע את עצמך?" היא התפרצה בכעס וגרמה לכמה לקוחות להסתובב אלינו לרגע.
"מה? מה אמרתי שעצבן אותך? אי אפשר להסכים שלנשים וגברים יש יעדים שונים? אי אפשר לקבל שהחברה והטבע הכתיבו לנו רצונות שונים?"
"מה אתה בא לי עם הטבע עכשיו? לא צריך אבנר, אתה יודע מה, צודק, לא כדאי שתכירו, אני די מחבבת אותה."
"הצעת את זה כדי לעשות לי טוב או כדי לעזור לחברה שלך להשיג אישור דמיוני?"
"די, אבנר, די."
"אני באמת שואל."
"הצעתי לך, כי נראה לי שאתה גלמוד." היא הסתכלה עליו בעיניים רושפות שטנה, אומרות שהן רוצות להעליב ולרמוס את המטרה שעליהן התבייתו, גם אני חוויתי ממנה כמה כאלה.
"אז אתה נפגש לך עם איזו אחת, כדי… כדי לשכב ו… איכס… ומה הלאה? לא בא לך להכיר מישהי שתאהב אותך?"
אבנר חשב רגע עם עצמו, כמו מתוך הלצה וחייך אל אותן עיניים שונאות.
"ביקשתי ממנה שלא נדבר על אהבה ובכל זאת… היא לא הייתה מארחת אותי אם לא הייתה מרגישה משהו."
"את כל הציניות הזאת והבדיחות האלה בטח למדת ממנו." היא הטתה את הראש אליי בזלזול. "אין טעם להמשיך."
אבנר הניח ראש על הכתף שלי וניגב דמעה דמיונית.
"מה הייתי עושה ללא הליצן הזה שהופיע לי בתחילת החיים?" וגם בפעם המבדחת הזאת הצליח אחי החורג לרגש אותי יותר ממה שאשתי, אם ילדיי, הצליחה לרגש אותי בכל העשור שהיינו יחד.
"אוחחח… תעשה לי טובה. אתה בטוח שלא היה ביניכם כלום?" שאלה בבוז.
"לא… מאז שגיליתי שהוא גומר מהר החלטתי לא לתת לזה צאנס," אמרתי וגרמתי לאבנר לצחוק עד דמעות.
לדעתי הבדיחה התעצמה בגלל שאבנר ראה בזה מעין גיבוי שנתתי לו מול אורית ולא בהכרח מהתוכן עצמו.
"אני רצינית איתך, אבנר, אולי הוא לא יגיד לך את זה, אבל בסוף תמצא את עצמך לגמרי לבד. רק בית קפה שנקרא בית, אבל שום בית אמיתי לא יהיה לך. אתה בן שלושים וארבע, אבנר, מתי תהיה אבא, כשתהיה בן חמישים? אבל עזוב, באמת… אתה הרי מעל הטבע, אתה חכם."
המשפט הזה של אורית העכיר את האווירה. אבנר ניגב דמעות אחרונות של צחוק ולגם בבת אחת את שאריות הבירה שהיו לו בכוס. הרגשתי נבוך שאשתי מנסה לרמוס את החבר הכי טוב שלי.
"אל תדאגי לי, אורית, נראה לי שאני שולט בחיים שלי סבבה. את בעצמך יושבת בתוך יעד שהגשמתי. אני מעריך את הרצון להעליב אותי או לשמח אותי, לא סגור מה בחרת, אבל אני סבבה. תודה."
אני ואורית הלכנו כמה דקות אחר כך. המבוכה לא נעלמה ואבנר כל הזמן קם והתמתח, נעלם למטבח או למחסן, עד שהרמז הובן.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיווי” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות