"שמאל, ימין ומה שביניהם" שופך אור חדש על: ■ יחסי אדם עם עצמו ■ יחסי אדם עם בן/בת זוגו ■ […]
מבוא
ידיעת הייעוד
הבה נתבונן בכד. לכד דפנות התוחמות חלל פנימי שנועד להכיל נוזלים. פתחו של הכד רחב, על מנת שיוכל לקבל אליו את הנוזלים, ובסיסו שטוח, על מנת שיוכל להיות יציב ולא יאבד את תכולתו בנפילה. צורתו מהווה את מהותו – "כלי קיבול". זהו ייעודו. הכד הוא תוצר מעשה ידי אדם, ונבנה לתועלתו. הכד לא נבנה לתועלת עצמו, ואין לו צרכים משלו, כל ייעודו לשמש את צורכי האדם. לכד כמובן, אין את היכולת לדעת מה ייעודו. הוא נועד להכיל, אך אין לו רצון משלו להחזיק בנוזלים אלה.
עתה, הבה ונתבונן בגופו של האדם. גוף זה הוא תוצר של התפתחות רבת דורות. התפתחות סלקטיבית, הבוררת שוב ושוב את המתאים ביותר, המוצלח ביותר, החזק והיעיל ביותר, על מנת שישרת את האדם באופן הנכון ביותר. כל איבר המכשיל את האדם יעבור עם הזמן השבחה, על מנת שישרת את האדם ביתר יעילות וביתר תיאום עם הגוף כולו.
הכד אמור לשרת את האדם אך אינו יודע זאת. הגוף נועד אף הוא לשרת את האדם, אך להבדיל מן הכד, הנו בעל יכולת לדעת את ייעודו. זוהי מודעות – היכולת של הגוף לדעת את ייעודו. לדעת את עובדת קיומו. לדעת לחשוב עצמו. הגוף אומר – אני חושב משמע אני קיים.
הכד הוא כלי בעל יכולת אחת – אחזקת נוזלים. גוף האדם הוא בעל יכולות רבות. לכל חלק בגופו של האדם יש התמחות משלו, תפקיד משלו, ייעוד משלו. לכל חלק בגוף האדם נמצאת היכולת 'לחשוב' את עצמו, ולדעת את ייעודו. מכאן, שמכלול היעודים של איברי הגוף כולם, הוא הייעוד של האדם. האדם הוא האחדות של כל מרכיביו, כי האדם הוא גופו השלם.[1] לכן, תפקידו של האדם בחייו הוא – לדעת את גופו, על מנת שידע עצמו. ידיעת עצמנו היא מודעות, היא הבנת המהות, היא ידיעת הייעוד. ולא בכדי הוחלפו האותיות מן הידוע והייעוד.[2]
כד
■ יחידה אחת.
■ בעל תכונה אחת שהיא גם ייעודו.
■ אינו משרת את עצמו.
■ אינו בעל יכולת לדעת את ייעודו.
אדם
■ יחידה אחת המורכבת מהרבה יחידות.
■ בעל תכונות רבות שכולן ביחד, הן ייעודו.
■ משרת את עצמו.
■ בעל יכולת לדעת את ייעודו.
1. הגוף המוחש והגוף הנחשב
האדם קולט את העולם בעזרת חושיו. כל הנעשה בעולם אין לו כל משמעות לגבי האדם אלא אם נקלט דרך אחד מחושיו – ראייה, שמיעה, מישוש, הרחה וטעימה. נקלט דרך החושים – הוא קיים, לא נקלט דרך החושים – איננו קיים. כל מה שאינו קיים לגבי האדם במוחשי, קיים בנחשב.
האדם קולט את עצמו באמצעות חושיו – הוא יכול לראות, לגעת ולשמוע את עצמו, האדם גם יכול לחשוב את עצמו.
כאשר אדם מסתכל בראי, הוא רואה את עצמו כולו – על כל חלקיו החיצוניים (במגבלות). כאשר הוא חושב את עצמו – במידה והוא מצליח לחשוב את עצמו כולו בו־זמנית, אזי הוא מודע לעצמו.
כאשר אדם מכניס את כף ידו למים חמים הוא חש את כף ידו. כאשר אדם מתרכז בתוך עצמו, הוא יכול לחשוב את ידו מנקודת מבט פנימית, ע"י התקשרות אל חשיבת היד את עצמה. כי לכל איבר ואיבר, לכל אזור ואזור בגוף ישנה חשיבה עצמית משלו.
היכולת לחשוב את החשיבות הפרטיות של כל האיברים בגוף, ולחברם לחשיבה אחת כוללת – זוהי מודעות.
כמו שהגוף הנראה הוא יחידה אחת שלמה ונפרדת מן העולם, כך גם הגוף הנחשב הוא יחידה אחת שלמה ונפרדת מן העולם.
אם כן – יש לנו שתי אבחנות – הגוף הנראה (המוחש), והגוף הנחשב. הגוף הנראה הוא הגוף שניתן לגעת בו, לחתוך אותו, להסתכל בו במיקרוסקופ, לשקול אותו וכדומה. הגוף הנחשב הנו הגוף כפי שהוא נקלט באמצעות מוחנו, בלי תיווכם של החושים החיצוניים. על דרך השלילה ניתן להגדיר את הגוף הנחשב ככל מרכיביו של האדם שאינם ניתנים למגע פיזי. הגוף הנראה והגוף הנחשב הם אותו גוף, אך הכלים לתפישתו הם שונים. וכסיכום – יש לנו גוף אחד אותו אנו מסוגלים לקלוט בשתי תפישות: א. בתפישה חושית שהיא למידה וזיכרון, ב. בתפישה מחשבתית שהיא חשיבה ומודעות. ואת עובדה זו של אחדות הגוף יש להבין היטב!
אך על מנת שנבין זאת לעומק, עלינו לדעת שכאשר הרגל נוגעת במים חמים היא חשה עצמה באמצעות המוח, וכך גם בעת שהרגל חושבת עצמה, היא חושבת עצמה באמצעות המוח. הן כשהיא חשה עצמה, והן כשהיא חושבת עצמה, היא מדמה עצמה במקומה יחסית לגוף ולמרחב.
וזוהי נקודה חשובה שיש להבהירה היטב. חלקי הגוף חושבים עצמם אך ורק בצורה יחסית. חלק גוף הוא חלק ממערכת, הן תפקידו והן מיקומו מיוחסים למערכת הכללית.
יד שאינה מחוברת לגוף אין לה כל משמעות, כל יכולת, כל חשיבה. יד שמחוברת לגוף, היא בעלת יכולת למקם עצמה יחסית לגוף, ולדעת את תפקידה היחסי בגוף, כלומר, מה היא תורמת למערכת הכללית שהיא אדם.
וזוהי המודעות של כל חלק גוף:
■ מיקומו יחסית לאיברי הגוף האחרים ולמרחב.
■ גודלו באופן יחסי לאיברי הגוף האחרים.
■ תפקידו הייחודי כחלק מהגוף.
■ האם הוא ממלא את תפקידו באופן מלא, או חלקי, יחסית לפוטנציאל שלו.
עולמנו בנוי כך, שכל חלק במערכת כפוף לאותם חוקים של המערכת כולה, לכן אותן החשיבות שיש לחלק גוף בודד כלפי המערכת הכללית, ישנן לאדם עצמו כלפי העולם.
וזוהי חשיבת האדם כיחידה המודעת לעצמה בתוך העולם:
■ מיקומו יחסית לעולם.
■ גודלו יחסית לעולם.
■ תפקידו הייחודי בעולם = יעודו בעולם.
■ עד כמה הוא ממלא את ייעודו, יחסית לפוטנציאל שלו.
ומכאן אפשר להבין מאין צצות שאלות פילוסופיות, המעסיקות את האדם מאז ומעולם – האם האדם הוא מרכז הבריאה? מה ייעודו עלי אדמות? ושאלת השאלות – "האם אני מממש את עצמי ואת ייעודי?"
נשוב אל הגוף כשלמות, ואל חלקיו הבודדים, השואלים עצמם שאלות אלה – מהו גודלי ומיקומי במערכת, מה ייעודי וכמה אני מגשים אותו. את הגוף הנחשב בדיוק כמו את הגוף הנראה, ניתן לחלק לאיברים ולמערכות. ספרי אינו עוסק באיברים הפנימיים (לב, כליות וכו'). בנושא זה, העבירה לנו הרפואה הסינית[3] ידע נפלא, ואני קטונתי מלחדש דבר בעניין. לעומת זאת, יעמיק ספרי בחלקי הגוף החיצוניים ובחשיבותיהם. כלומר, חשיבת הרגליים, הידיים, הפה וכדומה.
על מנת שנבין את החשיבה המודעת, אדגיש שוב את הידיעה הנלמדת שהיא שונה מן המודעות בתכלית שינוי. כל אדם יודע שרגליו נועדו להליכה. כל אדם יכול להביט במראה ולראות את אורכן של הרגליים יחסית לגוף. כל אדם יכול להתבונן ולחוש שרגליו נושאות את גופו ונוגעות בקרקע. כל אחד יכול לבדוק בשעון העצר באיזו מהירות רגליו רצות, אך אין בידיעה זו ולו נגיעה קטנה במודעות. ידיעה זו היא ידיעה נלמדת והיא שייכת לתחום המוחשי. כל דבר שאנו יכולים למדוד אותו, לראות אותו, לגעת בו, לשנן אותו, לקרוא עליו בספרים הוא ידיעה.
מודעות היא דבר שניתן להשיגו אך ורק בדרך אחת – דרך החוויה. התנסות מפגישה אותנו באופן חוויתי עם החלקים שלנו. כשמתרחש המפגש נוצרת גם ידיעת החלקים. בטרם התרחשה הפגישה החוויתית הזו, אין לנו כל יכולת לדעת אותם.
משום כך, לידיעה נלמדת אין כל נגיעה לידיעה נחווית. זו הראשונה שייכת לעולם המוחשי, ואילו השנייה, שייכת לעולם הנחשב. כדי להבין טוב יותר מהי חוויה, נתבונן במילה – 'לחוות', ונראה שהיא תולדה של המילה לחיות.[4]
מכאן, הגוף הנחשב – הוא הגוף הנחווה – הוא הגוף החי. מחשבת הגוף היא אנרגיית החיים שלו – מחשבה = חיים.
דברים אלה מחזירים אותנו אל האמרה המפורסמת: – "אני חושב משמע אני קיים". ואכן, אני חושב = אני חי וקיים.
כאמור, חלקי הגוף נושאים את אותן תכונות של הגוף כולו, גם הם אומרים: "אני חושב משמע אני קיים". והם גם אומרים: "כאשר אני מפסיק לחשוב, הרי שאני חדל להתקיים – הרי שהנני מת".
ספרי זה עוסק באותן "חשיבות" של האיברים המתים בגופנו. אדם מסוגל לחיות את כל חייו מבלי לדעת שהוא נושא בתוכו איברים שהם מתים, או חיים חלקית, או שאינם ממלאים אלא מעט מזער מן הפוטנציאל הטמון בם.
כל עבודת המודעות באה על מנת ליצור את המפגש עם אותם איברים מתים שאיננו מודעים להם, ללמוד להחיותם ולהשיב להם את הבנתם לגבי עצמם – מה הם? מה גודלם? מה תפקידם בעולם זה? עד אשר יהפוך האדם למכלול שלם של גוף מלא חיים וזרימה. כשהוא יתפוש עצמו כ"אחד", אז ידע גם את ייעודו.
2. הקיום = הצרכים
נשוב אל הכד. לכד אין צורך משלו. אחת היא בשבילו אם מלא הוא או חסר. לו היה בכד חור, ולא הצליח להחזיק בתוך עצמו טיפה אחת של נוזל – היה נשאר אדיש. לעומת זאת האדם, שהכד נועד לשרת אותו, יהיה בוודאי מתוסכל, כי הכד אינו ממלא אחר ייעודו.
גופו של האדם, התפתח לשרת את האדם ביעילות. מטרתו של הגוף היא – לשרת את עצמו. מפני שהוא יחידה המקיימת את עצמה בעצמה. מכיוון שכך, אם ישתבש תפקודו והוא יפסיק לשרת עצמו ביעילות, יהיה האדם מתוסכל.
מכאן שתכונות האדם נבדלות מתכונות הכד בכך שהן חיות והן בעלות אנרגיה ורצון חיים משל עצמן. האדם כמוהו כצירוף של כלים רבים שכל אחד ואחד מהם הוא בעל רצון משל עצמו לקיים את חיותו ולמלא את ייעודו. כל תכונה של האדם היא בעלת רצון משל עצמה להתממש, לבוא לידי ביטוי. ואם לא תבוא לידי מימוש, היא תביע תסכול.
במילים אחרות, אין באדם מבנה, או יכולת תפקוד, או תכונה, שאין להם רצון משל עצמם לקיים את ייעודם. קיומו של איבר מסוים, מגלם בעצם קיומו את הצורך שלו לבצע את המטרה למענה נברא. לדוגמה: העין היא בעלת יכולת ראייה, זה ייעודה, אך היא גם בעלת רצון לראות. אם נשים אדם בבידוד, בחדר אטום בעל קירות לבנים ולא יימצא בחדר כל גירוי חזותי, האדם יתחיל להזות ולהשתגע.[5]
קיומה של תכונה מסוימת מביע את הצורך של עצמה לבוא לידי ביטוי מלא. לכן: אני קיים משמע שאני צריך – אני צריך משמע שאני קיים.
נשוב לרעיון הקודם. לכל חלק בגוף ישנו תפקיד. לכל חלק בגוף ישנה היכולת לחשוב את עצמו ולדעת את תפקידו – ייעודו. אם יש לכל חלק היכולת לחשוב עצמו – שזוהי כמובן תכונה, הרי שתכונה זו רוצה לממש עצמה. ז"א כל חלק בגוף הוא בעל יכולת לחשוב את עצמו, והוא בעל רצון לחשוב את עצמו. כל הגוף כולו הוא בעל יכולת לחשוב את עצמו כולו, והוא בעל רצון לחשוב את עצמו כולו, אם לא יחשוב את עצמו יהיה מתוסכל, ומכאן נובעים חוסר המנוחה והחיפוש הנואש אחר משמעות הקיום והמימוש העצמי – אותן תופעות המכונות "ריק קיומי" המאפיינות את הבוגר בן זמננו".[6]
ציינו כבר כי לכל איבר יש את היכולת לדעת את תפקידו הפוטנציאלי, הוא אף רוצה לממש את ייעודו הפוטנציאלי עד למקסימום. אך המציאות מוכיחה שבעצם איננו מודעים כלל וכלל לתפקיד של כל איבר, ואם איננו מודעים לתפקידו, הרי שבהכרח לא נוכל למלא גם אחרי כל משאלותיו לממש עצמו, מכאן שאנו נמצאים בפער בין הצורך להגיע למימוש, ובין יציאתו לפועל במציאות. פער זה הוא התסכול. תסכולו של האדם הוא סכום התסכולים של כל חלק וחלק בגופו, שאינו מגיע למימוש. כל חלק כאמור מייצג תכונה של האדם ועל כן אדם שאינו מביא לידי מימוש את כל תכונותיו, הוא אדם מתוסכל. עם הזמן נלמד לדעת כי אדם זה, הוא גם אדם חולה.
עד כה התייחסנו לחלקי הגוף שקיומם מבטא את תכונתם. נשאלת השאלה האם קיימות אצל האדם תכונות שאינן באות לידי ביטוי בחלקי גופו?
תשובה: הגוף המוחשי והגוף הנחשב הנם יחידה אחת לכל דבר, ולכן אין כל אפשרות למצוא בגוף הנחשב יותר אלמנטים מאשר בגוף המוחש. לכן כל חשיבה של אדם, ואפילו תהא המופשטת ביותר, אפילו תהא מעולמות אחרים ומרוחקים מאוד מן הגוף, מקורה בגוף ואפשר למצוא את מקומה המדויק בגוף המוחשי. לכל חשיבה שנחשבת במוחנו יש אפקט גופני פיזי, ובעת שנחשבת המחשבה, ניתן לאבחן פעילות שרירית תואמת. קל מאוד לאבחן זאת בשינויי קול ונשימה, כאשר אנו מדברים על נושאים שונים. לכן, כל תכונה של אדם, כל רצון שלו, כל תחושה, כל רעיון – כולם קיימים בו־זמנית בגוף הנחשב ובגוף המוחש, שהם כאמור גופו השלם של האדם.
לאחר שהבנו את מהות אחדותו של הגוף, נוכל להבין את טעות התפישה המודרנית המדעית, המחלקת את הגוף למחלקות מחלקות. והחלוקה האכזרית ביותר, היא החלוקה בין רפואת הגוף ורפואת הנפש.
[1] הצהרה זו מעלה את שאלת הנפש והרוח. בהמשך דבריי אסביר את כל מרכיבי שלמות הגוף לפי תפישתי. [חזרה]
[2] שים לב: הבטוי התנ"כי ליחסי מין – האדם ידע את חוה. זהו ייעוד ומודעות. [חזרה]
[3] Zen Shiatsu by Shizuto Masunaga [חזרה]
[4] ראה ההקשר: חווה, אם כל חי. [חזרה]
[5] נייג'ל קולדר, מוח האדם. [חזרה]
[6] ויקטור פרנקל, השאיפה למשמעות. [חזרה]
אין עדיין תגובות