סוד עץ החיים

סיפור אמיתי על ארכיאולוגית שנקלעה למאבק עם העולם הרוחני, ואלוהי ישראל הציל אותה באופן על טבעי.
סיפור אמיתי ומרתק על ארכיאולוגית אתאיסטית שהושפעה מקללה קבלית וגילתה את העולם הרוחני. בעודה מותקפת על ידי כוחות בלתי נראים היא מתפללת לעזרתו של אלוהים ולפתע פסוקים מהתנ"ך לובשים חיים לנגד עיניה! אז היא מגלה תגלית עוצרת נשימה ואלוהים מתערב באופן על טבעי ומציל אותה.
"עד לפני זמן לא רב, אם אנשים היו מדברים איתי על רוחות רעות, כישוף וכדומה, הייתי צוחקת להם ופוטרת את דבריהם כסיפורי מעשיות. אבל לאחר כל מה שקרה לנו, התחלתי לגלות את קיומם של העולם הרוחני ושל תהליכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של העולם הנראה לעין". שרה בן צדק
• גלה את סודות העולם הרוחני ואיך אלוהים מספק דרך מוצא.
• גלה את משמעותו האמיתית של עץ החיים ואת הדרך חזרה לגן עדן.
"אני ממליץ בחום על הספר למי שרוצה לשמוע איך אלוהים יכול לגעת בכל אדם ולהתגלות אישית גם בימינו. הייתי ממש מרותק לכיסאי כשקראתי על החוויה העמוקה והקשה שחוו המחברת ובעלה וכיצד פנו אל אלוהים וביקשו ממנו עזרה והכוונה. הסיפור מוחשי ומוביל לתוצאות נפלאות. בטוחני שמהרגע שתתחיל לקרוא, תתקשה להניח אותו בצד". הרב ד"ר דוד פרידמן, ירושלים
"סיימתי לקרוא את הספר המרשים הזה תוך יומיים. המחברת מספרת איך נלחמה בנחישות בכוחות רוחניים והצליחה לגבור עליהם! מהרגע שתתחיל לקרוא אותו, תתקשה להניח אותו מידיך… ספר מעניין וסוחף. מומלץ לכל מי שרוצה ללמוד עוד על העולם הרוחני ועל כוחו של אלוהים". ביקורת קוראים, אמזון

מקט: 978-9-0823543-3-1

סיפור אמיתי על ארכיאולוגית שנקלעה למאבק עם העולם הרוחני, ואלוהי ישראל הציל אותה באופן על טבעי. סיפור אמיתי ומרתק על […]

---

פרק 1
חציית המפתן

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע (בראשית ב 9).

אור השמש הציף בבוהק יוצא דופן את השדות ההולנדיים המישוריים. כנפי טחנות הרוח הסתובבו ממשבי הרוח. התאריך היה ה־11 בספטמבר 2012. בעלי אליהו ואני נסענו להרצאה שעמדתי להעביר באותו ערב בעיר לִיוּוארדן. הייתי במצב רוח מרומם כי לא מכבר סיימתי לכתוב את ספר הילדים השלישי שלי, על מקומו הסודי של ארון הברית מתחת למקדש שלמה.

בדרך צילמתי שלט שהורה “לִיוּוארדן 10 קילומטר” והעליתי את התמונה לפייסבוק. “צחקתי למראה השלט כי שם העיר נשמע כמו ‘גוב האריות’ ” והיה דמיון מפתיע בינו ובין שם הספר שכתבתי. לא ידעתי אז עד כמה קרובה הייתה החשכה שארבה לנו. מעולם לא עלה בדעתי שהרוע שעליו אנחנו שומעים וקוראים בסיפורים הוא למעשה רק צל צילו של הדבר האמיתי. ובוודאי שלא האמנתי שלרוע יש תודעה משל עצמו. אבל העובדה שלא מאמינים במשהו אין משמעה שהוא אינו אמיתי.

הגענו כמה שעות לפני המועד שנקבע להרצאה והחלטנו לאכול משהו ליד התעלה הראשית. בדרך אל אולם הכנסים שוחחנו עם אישה בלונדינית גבוהת קומה שהראתה לנו מגדל נטוי מעט שהיתמר מעל לעיר.

אליהו התבונן במגדל ואז הצביע על הכיכר שבה עמדנו ושאל: “איך זה שיש פה שטח ריק כל כך גדול?”

“הכיכר הזאת נמצאת מעל בית קברות ישן”, הסבירה. “לא בונים פה כי מתחת לאבנים שאתם עומדים עליהן יש קברים עתיקים. לא רואים אותם, אבל הם שם”.

בעלי עיקם את פניו. נפרדנו ממנה ועזבנו את המקום. אליהו אמר לי שבשיחה איתה הוא הרגיש שליבו הולם בחוזקה; דבריה עוררו בו תחושה מבשרת רעות.

נכנסנו לאולם הכנסים והתחלנו להכין את השקפים. נושא ההרצאה שלי היה “סמל עץ החיים בממצאים הארכיאולוגיים”. סמל זה מופיע בתרבויות שונות בכל רחבי העולם. כמו ארכיאולוגים אחרים קישרתי אותו גם אני לסמל הקבלה, ל”נקביות הקדושה” ולאשרה.

בזמן שהתכוננתי, אליהו דיבר עם האורחים. עם חיוך גדול על פניו, הסביר שהוא ישראלי שעבר לגור בהולנד לפני שלושים שנה. מישהו ניגש ואמר לו שבספרייה שבחדר הסמוך נמצאת אישה שמבקשת לדבר איתו. אליהו הלך לשם וראה מישהי יושבת ליד המחשב, גבה מופנה לפתח. שערה הפזור היה ארוך, גלי ושחור כעורב. אליהו נרתע ממנה מבלי לדעת למה, ואמר לאותו איש: “איני רוצה כל קשר איתה”.

הוא מיהר חזרה לאולם והתיישב מאחור. האישה החליקה לכיסא לידו. היא צחקקה ואמרה את מילות הקסם שתפסו את בעלי לא מוכן: “היי, אני לילי[1], ואני הנינה של הבאבא סאלי”.

אליהו קפא. הבאבא סאלי, המקובל הישראלי־מרוקאי מחולל הניסים מנתיבות! זה ממשפחת הרבנים המפורסמת אבוחצירא, שהמונים פוקדים את קברו?! תמונתו של הבאבא סאלי הייתה תלויה בבית הוריו, ואימו עלתה לקברו מדי שנה כדי להתפלל למען משפחתה. אליהו הרגיש כאילו פגש מישהי ממשפחת מלוכה.

הוא שלף בידיים רועדות את הארנק שלו והראה לה תמונות של הסבא רבא שלה, שאימו נתנה לו כסגולה למזל, הגנה וברכה. “מה מישהי כמוך עושה כאן בלִיוּוארדן?”, שאל אותה.

היא הניפה את שערה לאחור וענתה: “אני פה בגלל הספר של שרה”.

פיו נפער והוא מיהר לנופף בידו ולסמן לי לבוא.

היא חייכה כולה כשלחצנו ידיים. התחלנו לשוחח. היה לה מבטא אמריקאי וסיפרתי לה שגם אני התגוררתי בארצות הברית שמונה שנים. היא הכירה מישהי מניו יורק שפגשנו עשר שנים קודם לכן, בשנת 2003. גילינו שיש לנו כמה מכרים משותפים ותוך זמן קצר הרגשנו כמו חברים ותיקים.

סיימתי את ההרצאה עם שקף של סמל עץ החיים הקבלי. אפשר למצוא את עץ החיים בתרבויות רבות והוא מסמל את התווך שבין שמיים וארץ, ואת המחזוריות של הטבע דרך מוות ותחייה. הנוצרים, למשל, מקשרים את ישוע לעץ החיים כי הוא קם מהמתים והוא מקום המפגש בין שמיים וארץ. אמרתי זאת לקהל, אבל לא חשבתי שזה נכון. חשבתי שהנצרות רק העתיקה מדתות קדומות יותר.

לאחר ההרצאה לילי ציינה שהיא מתארחת אצל בן דוד שלה בלִיוּוארדן, אבל שתעזוב בקרוב. היא אמרה שהיא רוצה לספר לנו על טכנולוגיה מיוחדת שהמורה שלה מניו יורק פיתחה, שקשורה לסוד של האנושות וטמונה באותיות העבריות. בעלי ואני עבדנו בעבר בחברה שקידמה מסחר בין ישראל והולנד, כולל מכירת שיטות טכנולוגיות וקידומן, כך שבאופן טבעי ההתעניינות שלנו התעוררה. היא גם סיפרה שהיא יודעת את כל הסודות של הסבא רבא שלה ושהיא תשמח לספר לנו עוד. החלפנו מספרי טלפון.

כשיצאנו יחד מהבניין ניגשו אליה ילד וילדה קטנים. היא אמרה שאלה התאומים שלה. כשהתחלנו ללכת הם פטפטו ללא הרף, טיפסו על גדרות וקפצו מעל לעמודים הקטנים שלאורך המדרכה, כמו ציפורים צעירות שפרחו זה עתה מהקן.

ההזמנה

במהלך השבוע שאחרי כן דיברתי עם לילי כמה פעמים בטלפון. גיליתי שאין לה איפה להיות בחגי תשרי הקרובים. חשבתי שזה מוזר שלמישהי כמוה אין מקום להתארח בו בתקופה שכזאת. היא סיפרה לנו שרצתה להתרחק ממרכזי הקהילות היהודיות בניו יורק ובאמסטרדם כי היא משכה תשומת לב וכולם התגודדו סביבה. הצענו לה ולילדיה לבוא אלינו לשני לילות בראש השנה. ככלות הכול, זו מצווה להזמין אורחים לחגים ושמחנו על ההזדמנות להכיר אותה, בגלל הרקע שלה.

שבוע לאחר מכן אסף אותם אליהו מתחנת הרכבת. אורו של הירח החדש עדיין לא נראה ושמי הלילה היו שחורים משחור. לילי והילדים עלו למרפסת הכניסה לביתנו מצחקקים ומפטפטים. נופפתי להם מהחלון ושמתי לב שהילדים התבוננו בביתנו עם חיוך גדול. לילי כרכה סביבם את זרועותיה וליוותה אותם לדלת כמו אימא תרנגולת. אבל לפני שעברה את מפתן הדלת היא הביטה בנו ושאלה “אתם מרשים לנו להיות כאן?”

איזו שאלה מוזרה! הזמנו אותה ואפילו הבאנו אותם מתחנת הרכבת. למה שתשאל דבר כזה? בתמימות, אמרנו לה “כן” ודחקנו הצידה כל ספק או תהייה. המערכה על נפשותינו החלה.

השלושה נכנסו למסדרון וחיבקו אותנו בחיבוקים נלהבים, כאילו הכרנו זה את זה שנים.

“איזה בית יפה יש לכם”, אמרה לילי.

הילדים רצו לתוך הסלון וסקרו את הרהיטים שלנו כאילו הם בודקים מאורה חדשה שיגורו בה. אז חיבקו אותנו שוב ועלינו בשתי המדרגות המובילות אל חדר האורחים כדי להראות להם איפה הם ישנו. הילדים קפצו משמחה כשראו את החדר שלהם ואת שני החתולים והכלב הקטן שלנו.

כשחזרנו לסלון לילי העניקה לי מתנה מיוחדת – מפת שולחן לבנה ויפה לשבת. תמיד רציתי בדיוק מפה כזאת ותהיתי לרגע: איך היא ידעה?

גם הילדים נתנו לנו מתנות: יצירות אוריגמי קטנות שהם הכינו. היו אלה עבודות אמנות יוצאות מהכלל, בייחוד בהתחשב בגילם הצעיר.

שרנו משירי ראש השנה והתיישבנו ליד השולחן לסעודת החג. “כבוד גדול הוא לנו שמישהי כמוך מתארחת אצלנו לראש השנה”, אמרתי. “ספרי לנו בבקשה יותר על המשפחה שלך”.

היא הסבירה שהיא נצר ישיר של המלכה אסתר, שהילדים שלה הם יורשי המורשת של המשפחה המשפיעה ביותר בישראל ושהיא רוצה לשתף איתנו את הידע הסודי שיש למשפחתה.

הסתכלתי על בעלי. הוא נראה המום.

“חכו עד שאספר למשפחה שלי על זה!”, קרא.

עיניה ברקו והצטמצמו לרגע באיום מרומז. “כן, רק חכו ותראו מה יקרה”, אמרה.

ארוחת החג הייתה נהדרת; כולה אהבה ואור. סיפרתי ללילי שלמדתי בעבר במשך שנים מקרא ותאולוגיה ושהשתתפתי בחפירות הארכיאולוגיות בתל מגידו כשהייתי סטודנטית צעירה. אף שהאמנתי במדע ובפרשנות שנתנו הארכיאולוגים לממצאים, הייתי חייבת להודות שקיים משהו שהוא מעבר לכך, שאותו לא הבנתי. רצינו ללמוד יותר על אלוהים, והקבלה סקרנה אותנו.

“אני מאמינה שאלוהים הוא כוח שמחבר את כולנו”, אמרה לילי. “אבל הוא ברקיע השביעי וקשה להגיע אליו”.

“ומה לגבי רוע?”, שאלתי.

“רוע לא קיים, רק שליליות”, ענתה לילי בסמכותיות. לא פקפקתי בדבריה, ומייד הפסקתי להיות שלילית בכל צורה שהיא.

“מה שחשוב זה אהבה וקבלה”, אמרה. “הגישה השלילית היא הבעיה העיקרית של החברה”.

שאלנו איפה הילדים לומדים והיא הסבירה שהם במסגרת חינוך ביתי ולומדים תורה, גאומטריה מקודשת ומאגיה־כישוף. הכול נשמע מאוד מרתק.

אחרי הארוחה התעניין בעלי ושאל אותה: “מה את עושה בדיוק בהולנד?”

“אני מחפשת קבוצת מדענים, אנשי עסקים ופוליטיקאים שיוכלו לעזור לקדם את הטכנולוגיה החדשה שהמורה שלי גילתה. אתם מכירים אנשים שיוכלו לעזור לנו?”

אליהו ואני החלפנו מבטים והוא שאל: “איזו טכנולוגיה המורה שלך גילתה?”

“היא מבוססת על מחקר של הפיזיקאי המפורסם יוהנס דידריק ואן דר ואלס”.

בעלי עוסק בביו־הנדסה. דנ”א ופיזיקה ריתקו אותו לכל אורך הקריירה שלו. הוא צחקק. “וואו, זה מדהים. מה היא גילתה?”

“אני לא יכולה לפרט”, ענתה, והשפילה את עיניה. “זה סודי ביותר. רישום הפטנט עדיין בהמתנה ואנחנו לא רוצות לאבד את הזכויות. אתם מכירים אנשים בעמדות בכירות בהולנד שיוכלו לעזור?”

“לא נוכל לעזור לך אם לא נדע במה מדובר”, עניתי. לא הכרנו אנשים שנוכל לקשר אותה איתם ישירות, אבל חשבנו שאולי נוכל להפנות אותה למישהו מהתחום.

“אני באמת לא יכולה לדבר על זה. הפטנט כל כך מיוחד, שאנשים ניסו לגנוב לנו אותו. אבל אולי אוכל להראות לכם קצת במה מדובר”, אמרה. היא הוציאה חפיסת קלפים מתיק היד השחור שלה. במקום להראות לנו תוכנית עסקית היא הניחה ערמת קלפי משחק רגילים על השולחן. ואז היא אמרה לנו שכל אדם עלי אדמות קשור למספר ושהמספרים האלה מתארים את סוגי האופי השונים של האנשים ואיך אנחנו מחוברים זה לזה. היא אמרה לכל אחד מאיתנו איזה מספר קלף אנחנו ותיארה את האישיות שלנו. היא גם אמרה לנו שהטכנולוגיה הסודית ההיא קשורה איכשהו לסוד של כל האנושות, לדנ”א או לצופן של האותיות העבריות, לתרשים של הנשמה שלנו, לעץ החיים הקבלי ולמיקום שלנו על העץ.

הרעיון שקיימת טכנולוגיה מסוימת מאחורי היקום כולו שמסבירה אותו נשמע מרתק, וגם קצת מוזר. אבל לא רציתי להיות שלילית. תהיתי מה יכולה להיות הטכנולוגיה הסודית הזאת שמשלבת קבלה ופיזיקה. שאלנו אם היא יכולה לפרט אבל היא לא רצתה לספר לנו עדיין, לכן הלכנו לישון.

ביום ראשון הגיע זמנה לעזוב. בעלי הסיע אותה לתחנת הרכבת והיא חזרה לבן הדוד שלה בלִיוּוארדן.

ואז ראינו שהיא שכחה אצלנו את המעיל שלה.
[1] שם בדוי. [חזרה]