קסם הרשימה

זה קרה בשבת חורפית במיוחד. עבדתי כ’פיקולו’, מפנה שולחנות וכלים מלוכלכים (במילים אחרות: ‘העבד של המלצרים’), במסעדת בשרים בראשון לציון. כמו כל נער באותה התקופה, רציתי לחסוך כסף כדי לממן שיעורי נהיגה, להרחיב את אוסף הדיסקים שלי (בימים הפרה-היסטוריים שבהם האנושות נהגה להקשיב למוזיקה שהוקלטה על גבי פלסטיק מסתובב) ולקנות בגדים אופנתיים.

 

באחת המשמרות העמוסות במיוחד בעל המסעדה ביקש ממני לגשת למחסן שהיה ממוקם מאחורי המסעדה ולהביא משם קופסת פלסטיק גדולה מלאה במלפפונים חמוצים. כדי להגיע למחסן, היה עליי לחצות את מגרש החנייה ולדלג מעל שלולית גדולה מאוד של מי גשמים ושמן מכוניות, שטפטף מהרכבים שחנו במגרש החנייה והתערבב בשמן בישול ששפכו לשם עוזרי הטבחים בסיום יום העבודה. ואם זה לא מספיק, אז לתוך אותה שלולית גם גרפו את מי השטיפה של המסעדה, המהולים בחומרי ניקוי חלקלקים.

 

ה’מלכודת’ קראנו בהומור לאגם השמנים שבלב מגרש החנייה, ושהזכיר בצורתו, באופן משעשע, את קווי המתאר של ים המלח.

 

שבועיים לפני כן מעד בעל המסעדה בדיוק באותה שלולית ושבר את ידו. מכיוון שמטבעי אני טיפוס שמגדיל ראש, לאחר ששב לעבודה מגובס, הצעתי לו לבנות מעל לשלולית גשרון עץ כדי שהסועדים יוכלו להיכנס למסעדה בבטחה. ‘רק חסר שאחד הסועדים יעבור כאן וירסק יד או רגל’, אמרתי לו. שבועיים לאחר מכן הייתי אני זה שהחליק על מלכודת השמנים.

 

בתוך רגע מצאתי את עצמי מתעופף באוויר, קופסת הפלסטיק האדומה מלאת המלפפונים החמוצים נשמטה מידיי והתפצחה, ואני התרסקתי על רצפת הבטון של מגרש החנייה. ראשי נחבט במכסה בטון של בור ביוב, וקול נפילה רציני נשמע.

עד היום, למרות שחלפו יותר משני עשורים מאז אותו אירוע גורלי, אני מסוגל לשמוע את קול ההתפצחות של הגולגולת שלי הנחבטת בבטון הקר, ולשחזר את התחושה שהמוח שלי כמו נעקר ממקומו. החבטה שספגתי בעורף, שהחל לדמם, גרמה לי כאב עז כל כך, עד שלא הרגשתי באותם רגעים את עוצמת המכה המשמעותית יותר שחטפתי באזור עמוד השדרה התחתון.

 

בתוך שניות התקהלו סביבי עוברי אורח וסועדים בדרכם למסעדה. בעל המסעדה ששמע את קריאותיי לעזרה הגיע גם הוא במהירות ועם שני עובדי מטבח הרימו אותי מהארץ.

 

‘תנסה ללכת’, ציווה עליי בעל המסעדה, ‘בוא נראה שהכול בסדר איתך’.

 

לא הצלחתי לזוז. הרגשתי סחרחורת עזה והקאתי פעמיים. העורף שלי דימם קילוחי דם שניגרו על גב חולצתי השחורה המכופתרת. בתוך כמה רגעים הגיע למקום התאונה אמבולנס שהסיע אותי לבית החולים אסף הרופא, ששוכן מרחק דקות נסיעה ספורות מהמסעדה.

 

‘אני לא מרגיש את הרגליים’, אמרתי לרופא שקיבל את פניי בחדר המיון. הוא הרגיע אותי והסביר שזאת תחושה זמנית שנובעת מהחבטה שחטפתי. צילום הרנטגן הראה ששום עצם בגופי לא נשברה או נסדקה.

 

‘הגוף שלך מגיב על החבטה והטראומה. לך הביתה, תיכנס למיטה, תנוח עם סדין חשמלי שיחמם לך את אזור המכה, ובתוך שלושה ימים הכול יעבור’.

 

הרופא מחדר המיון צדק.

 

בתוך שלושה ימים אכן הכול עבר ואיבדתי לחלוטין את התחושה ברגליים. רגל שמאל הייתה משותקת לחלוטין, וברגל ימין נותרה תחושה רק באזורים ספורים. עקב כך שיווי המשקל שלי נפגע ולא הצלחתי לקום מהמיטה ובוודאי שלא ללכת. בבת אחת נלקחה ממני אחת הפעולות היום-יומיות והאגביות שלנו ואיבדתי את העצמאות שלי.

 

צבטתי את רגליי אבל הן לא הגיבו לכאב. שרטתי אותן בציפורניים. שום תחושה. לקחתי עט ונעצתי את השפיץ בבשר החי. הרגל דיממה – אבל לא הרגשתי שום כאב. זה היה מפחיד מאוד.

 

‘אמא, אני משותק! אני נכה! אני לא מסוגל לזוז!’ צווחתי לעבר חדרה של אמי שהיה בצדו השני של הבית.

 

‘אולי נרדמו לך הרגליים. תנסה ללכת. תרד מהמיטה’, אמא שלי התייצבה ליד מיטתי במהירות וניסתה לשמור על קור רוח. ‘הכול יהיה בסדר’, היא אמרה, אבל ראיתי בעיניים שלה את ההיסטריה ואת חומרת המצב.

 

היא רצה לחדר האמבטיה, הביאה משם פינצטה כסופה והחלה לדגדג את כפות הרגליים שלי. לא הגבתי על הדגדוגים. הדגדוגים הפכו לצביטות. עדיין לא הרגשתי כלום. גם לא כששרטה אותי מרוב לחץ ובלי כוונה, וגרמה לרגל השמאלית שלי לדמם.

 

לא הרגשתי כלום!!!

 

אמי רצה בבהלה לדירה מתחתינו וגייסה את השכן שנשא אותי על ידיו למכונית של אמי, ובתוך דקות ספורות הגענו לבית החולים וולפסון בחולון.

 

רופא עם זקן לבן התייצב מולי. לרגע הוא הזכיר לי את סנטה קלאוס, רק שביד הוא לא החזיק שק עם מתנות, אלא פטיש רפואי העשוי מגומי מוצק, והחל לדפוק על רגליי כאילו הייתי קיר שבעליו מנסה לנעוץ בו מסמר. הוא דפק על עצמות הקרסוליים: לא הרגשתי כלום. הוא דפק על פיקות הברכיים: לא חשתי דבר. פניו של הרופא הפכו חמורות סבר. החשד המיידי: פגיעה קשה במערכת העצבים בעמוד השדרה. לאחר כשעתיים של בדיקות והמתנה לחוות הדעת הסופית של הרופאים, הובלתי בכיסא גלגלים אל המחלקה הנוירולוגית של בית החולים.

 

הנסיעה הזאת למחלקת האשפוז הייתה סיוט אחד ארוך, כשאני לא מפסיק לתהות איך לעזאזל אני יוצא מזה, לאן יימשכו מכאן החיים שלי ואיך הם ייראו.

 

במחלקה הנוירולוגית עברתי סדרת בדיקות מקיפה, שנועדה לבדוק את היקף השיתוק הפתאומי שלקיתי בו. שוב חבטו בי עם פטיש לבדיקת רפלקסים, העבירו לאורך רגליי זרמים חשמליים קלים שאמורים לגרום לדגדוג כדי לבחון את תגובת הגוף (אפס תגובה!) והמשיכו בסדרה של בדיקות פולשניות. רציתי הביתה. רציתי לחזור וללכת. רציתי לחזור לחיי הרגילים. לחברים שלי. לחזרות במגמת התיאטרון. לתוכניות שהיו לי לגיל הנעורים.

 

בתום יממה מתוחה ומתישה של בדיקות ובחינות פיזיולוגיות הרופאים היו מיואשים למדי. מצד אחד, צילומי הרנטגן לא העידו על שבר או סדק בעמוד השדרה. מצד שני, הרגליים לא הגיבו באף אחת מהבדיקות. ההערכה שהתקבלה: פגיעה בעצב השוכן בין החוליות התחתונות בעמוד השדרה, ועלה גם חשד שאחת החוליות זזה ממקומה. התוצאה: שיתוק.

 

הייתי בן שש-עשרה לכל הרוחות! מה אני, גיבור סרט בנטפליקס שמעכשיו יהיה משותק כל החיים? לרופאים לא היו תשובות גם לאחר חודש וחצי של אשפוז, שבמהלכו הם באמת ניסו לעשות כל שביכולתם כדי לשפר את המצב.

 

בסופו של דבר שוחררתי הביתה כדי להתחיל לחיות את חיי החדשים כנכה בכיסא גלגלים.

חברה ראשונה? רכיבה על האופניים החדשים שקיבלתי במתנה רק חודש קודם לכן? לשחק או לגשת לאודישנים? להתאמן בריצה לקראת הצבא? להתגייס לצבא? ללכת למסיבה שהוזמנתי אליה, ולרקוד על הרגליים שלי? אתם מבינים, אלה המחשבות שעברו לי בראש בזמן שהרופאים אמרו: ‘תתמיד בפיזיותרפיה, זה יחזק לך את הרגליים ואולי בתוך כמה חודשים תוכל לשוב וללכת’. אבל מאחורי גבי, כך גיליתי כעבור שנים, לחשו לאמא שלי: ‘תתחילי להתרגל. יש לך ילד נכה. זה כנראה לכל החיים. ובהצלחה בהמשך הדרך’.

 

להיות נכה. זה הדבר האחרון שאתה חושב שיקרה לך בגיל שש-עשרה. באמת. מילים גדולות ומפחידות כמו פיזיותרפיה, פגיעה עצבית, מחלקה נוירולוגית – היו משהו רחוק שקורה רק לאנשים אחרים. לדמויות בסרטים האמריקאיים. לזקנים. לא לי.

 

האם התרסקתי? האם חשבתי שזה סוף החיים שלי? זו הייתה בהחלט אופציה, אבל משום-מה לא בחרתי בה. אולי כי מאז ומעולם הייתי טיפוס אופטימי, אולי כי לא באמת הבנתי את חומרת המצב. משום-מה בעיקר שמחתי מאוד שאני לא צריך לקום לבית הספר (אל תגידו לי שלא חלפה בראשכם המחשבה הזאת ושאתם קצת מקנאים במצב). הייתי אז תלמיד כיתה י’א, במגמת תיאטרון, ולמרות שהייתי מרותק לכיסא הגלגלים דילגתי בקלילות מעל החובה להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

 

למעשה, עד מהרה החדר הקטן שלי, שהיה עמוס בציורי קיר צבעוניים שציירתי לאורך השנים, הפך להיות מרכז בילויים לחבריי לשכבה. בכל בוקר עמדו בפניהם שתי אפשרויות: ‘ללכת לבית הספר או ללכת לביקור חולים אצל יובל’. הם, כמובן, ניצלו את המצב כדי להבריז מבית הספר ולעדכן את המורה שהם גילו אזרחות למופת וביקרו חבר חולה.

אני יודע שאולי תתקשו להאמין לי, אבל גם בזמן שחוויתי אותה, הרגשתי שזו תקופה נפלאה.

 

אתם שואלים מה היה כל כך נפלא בלשבת בבית בכיסא גלגלים ולמות מפחד מכך שאני צפוי להיות נכה כל החיים?

 

אז זהו, שאני לא ראיתי את זה ככה. אני פשוט זרמתי עם ההזדמנות שפתאום נפלה עליי לפגוש בכל יום את החברים שלי מבית הספר ולדבר איתם על מוזיקה, ספרים וסרטי קאלט שבדיוק גילינו, לרכל וגם לקיים שיחות עומק שבטח לא היה לנו זמן לנהל בתוך השגרה.

 

בזכות אותם מפגשים ושיחות אצלי בבית – כשאמא שלי, תמר, דואגת כל הזמן לאספקה שוטפת של ממתקים, מאפים חמים, אווירה טובה ושכולם ירגישו נוח וטעים – התקרבתי לכמה מהחברים לשכבה שהיו עד לאותה נקודת זמן לא יותר מידידים ומידידות. והנה, הפכנו לחברים טובים. הוצפתי באהבה ובדאגה, וכמובן בהתעניינות, שגרמו לי להבין שאני די אהוד ואהוב. קיבלתי במתנה ספרים וחוברות תשבצים (בימים ההיסטוריים של 1993 עוד לא היו טלפונים מתקדמים, אין-סוף ערוצים בטלוויזיה ואינטרנט), ריכלתי מבוקר עד ליל על כל העולם ופיתחתי תחביב מטופש במיוחד: לעבוד על אנשים בטלפון, ולא רק בגלל השטות הזאת אני עד היום נזכר בחיוך באותה תקופה מיוחדת.

 

אבל לא הכול היה ורוד. אחרי כמה חודשים של ריתוק ביתי בדירת שניים וחצי חדרים קטנה, פחות ופחות חברים וחברות הגיעו לבקר. הם כבר היו עמוק בלימודים אינטנסיביים למבחני הבגרות, כמה מהם היו עסוקים במבדקים לקראת הגיוס או שהחלו לעבוד אחר הצהריים כדי לחסוך כסף.

 

אני, לעומתם, נשאבתי לעולם שכולו נכות וחולי. מדי יום הייתי צריך להגיע, מלווה באחד מבני משפחתי, למחלקת הפיזיותרפיה בסניף קופת החולים כדי לבצע, עם חבורת קשישים שנראו לי בני מאתיים, תרגילי מתיחה שונים ומשונים שיחזקו לי את שרירי הרגליים ואת השרירים שסביב עמוד השדרה, כדי שיום אחד אהיה מסוגל לעמוד על רגליי וללכת מחדש.

 

לא ככה תכננתי לעוף על גיל הנעורים.

 

אבל דבר חיובי נוסף קרה באותה התקופה. אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בכל חיי עד אז: פתאום היה לי זמן פנוי. הרבה מאוד זמן. הרבה מאוד מאוד מאוד זמן. ואת הזמן הזה החלטתי להקדיש לתכנון כל מסלול חיי.

באחד הבקרים שבהם הרגשתי חסר מעש במיוחד הוצאתי מחברת שורות חצי מלאה מתיק בית הספר שלא נפתח כבר שבועות רבים. הפכתי את המחברת לצדה האחורי, פתחתי אותה בעמוד האחרון וכתבתי באותיות גדולות: רשימת החלומות שלי.

 

באותם הרגעים ממש לא חשבתי שהמחברת הזאת תהיה מפת הדרכים של חיי ושל העתיד שלי.

 

למעשה, לא חשבתי יותר מדי כאשר בתוך שניות התחלתי לנסח במחברת את רשימת החלומות, התוכניות, המטרות והיעדים שאני רוצה להשיג עד גיל שבע-עשרה.

• לעשות בגרות בתיאטרון.
• להתנשק בפעם הראשונה.
• שיקנו לי מחשב.
• לנצל את הזמן הפנוי כדי לנסות ולכתוב ספר.
• לנסוע ללונדון, הפעם עם סבא וסבתא. אז מה אם אני בכיסא גלגלים. יש נכים גם באנגליה, לא?
• להתקבל לכתוב בעיתון.
• לשחק בסדרת טלוויזיה.
• לפגוש את השחקנים הכי מפורסמים מהוליווד.

 

בתוך דקות מעטות מילאתי בכתב יד צפוף שלושה עמודים עמוסי חלומות קטנים וגדולים שהיו לי באותה התקופה.

 

ואז עברתי לעמוד חדש במחברת וכתבתי את הכותרת: החלומות שלי עד גיל שמונה-עשרה. ואז עמוד נוסף עם החלומות עד גיל תשע-עשרה ואז עד גיל עשרים. וכך במשך שבוע שלם מילאתי את המחברת בחלומות רבים שהספיקו לי עד גיל ארבעים. גיל ארבעים נראה לי אז ממש ממש רחוק. יותר כמו סוף העולם. ואגב, ממש אין לי מושג איך אני פתאום בן ארבעים ושלוש.

 

מחברת הרשימות הזאת הפכה לגשר שלי אל החיים שמעבר לכיסא הגלגלים. היא הפכה לרגליים החולמות שלי, מכיוון שבמשך חודשים חשבתי עוד ועוד על החלומות שיש בה ושאני רוצה להוסיף אליה. הייתי מדפדף קדימה ואחורה, מוחק שאיפות, מחדד חלומות, מזיז תוכניות בין השנתונים, מוסיף מחשבות ובעיקר, כמו שאמר פעם וולט דיסני, מתחיל להרגיש שאם אני יכול לחלום את זה, אני יכול גם להגשים את זה.

 

כמה חבל שלא כולם מסביבי חשבו כמוני. כלומר חבל בשבילם, לא בשבילי.

 

כי יום אחד אחת המורות האהובות עליי הגיעה לבקר. היא הסתכלה על המחברת הפתוחה שנחה ליד מיטתי, שמאות שורות, חלומות ושרבוטים, כבר התאספו בה.

 

‘מה זה?’ היא לא הצליחה לשלוט בסקרנותה.

‘מחברת החלומות שלי. אני קורא לה: הרשימה,’ השבתי לה.

 

היא שאלה אם תוכל להציץ בה, ואני הושטתי לה אותה בגאווה.

 

‘בוודאי! אלה החלומות שלי עד גיל ארבעים, ואני עומד להגשים את כולם’.

 

המורה התחילה לדפדף במחברת, עוברת דף ועוד דף ועוד דף. העיניים שלה בלעו את השורות שכתבתי, וחיוך רחב נמתח על פניה. אבל אחרי כמה רגעים החיוך הגדול התחיל לדעוך, ודמעות עמדו בעיניה הכחולות. היא החזירה לי את המחברת כשעל פניה הבעה האומרת, ‘מסכן הילד. לא רק שנדפקו לו הרגליים, נדפק לו גם המוח. מה הסיכוי שיצליח להגשים את כל החלומות האלה כשהוא יושב בכיסא גלגלים?’

 

זו, אגב, הייתה ההבעה הקבועה שעלתה על פניהם של כל מי שהגיעו לבקר אותי, ביקשו להציץ במחברת שלי וגילו בה דמיונות של מי שהוא לכאורה נער פנטזיונר, עיוור למציאות ומנותק מהאמת.

 

הרי כל בר-דעת יבין שנדיר מאוד להופיע בתיאטרון כשאתה מתגלגל לבמה בכיסא גלגלים. גם להסתובב ברחובות לונדון או לטפס על החומה הסינית הן פעולות מורכבות בהתחשב במצבי. ואפילו להיות עיתונאי זה לא פשוט כי צריך להתרוצץ בחיפוש אחר סיפורים עיתונאיים. וחברה? מי רוצה לנשק בכלל נער בכיסא גלגלים?

 

היחיד שלא היה ספקן באשר לסיכויים שלי להגשים את כל סעיפי הרשימה הייתי אני.

את הנפש תחזקתי בעזרת מה שאני קורא לו ‘שיטת הג’ירפה’. כבר מילדות חיבבתי את החיות הגבוהות-גבוהות הללו שמתנשאות לגובה ממוצע של חמישה מטרים. בילדותי אהבתי לבלות בשבתות בספארי ולהאכיל את הג’ירפות בעלים. הייתי סוקר את גופן מנומר הפרווה ומביט בתנועת הצוואר הארוך שלהן, שבזכותו היה פיהן מסוגל להגיע עד לצמרת עץ גבוה ולמצוא את העלים הכי ירוקים, פריכים וטעימים. קינאתי בג’ירפות, ובעיקר ביכולות שלהן להסתכל מעל כולם, למרחקים.

 

כששכבתי במיטה, אוחז במחברת שלי, דמיינתי שגם אני מותח את הצוואר מעל היום-יום ומביט רחוק וגבוה אל עבר העתיד שלי. בין שאעמוד על רגליי ובין שאשב בכיסא גלגלים. ומובן שהייתה כרוכה בעניין גם חשיבה חיובית, נגיע אליה בהמשך.

 

ויום אחד זה קרה.

 

אין לי דרך להסביר לכם את ההרגשה אחרי כמעט שנה של ישיבה בכיסא גלגלים הרגשתי פתאום משהו באחת הרגליים שלי. התחושה הייתה כמו שיירת נמלים שצועדות לי על הירך. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל האחיות שטיפלו בי בקופת החולים התחילו לרקוד סביבי. זה היה סימן מצוין לכך שמשהו במערכת העצבים שלי מתחיל לזוז. וגם אני התחלתי לזוז, כי אם כבר הספקתם להיכנס לראש שלי, אתם יודעים שאני לא מחכה שהדברים יקרו לי, אני גורם להם לקרות.

 

אז התאמצתי יותר בפיזיותרפיה, ובעידוד האחיות שטיפלו בי הצלחתי לקום מכיסא הגלגלים ולנוע באמצעות הליכון שנגרר על כדורי טניס (אולי ראיתם את זה בסרטים או במציאות אצל סבא או סבתא, למשל), ותאמינו או לא, אחרי שנה וקצת מאז החל השיתוק חזרתי ללכת. זה לא היה כמו בסרט הוליוודי שבו הגיבור קם על רגליו וצועד בנחישות אל עבר אהוביו, אלא זה היה תהליך ארוך ואטי שבו עברתי מכיסא הגלגלים להליכון, לקביים, עד שלבסוף הצלחתי לצעוד לבדי, בלי כל עזרה.

 

הרופאים שטיפלו בי שמחו לשמוע את החדשות המצוינות, ובכל זאת הרימו גבה: איך זה יכול להיות שהנער שהיה נדמה שישב לנצח בכיסא הגלגלים פתאום הולך על הרגליים? אפילו האופטימיים ביותר הגיעו לראות את הפלא. בדוח המסכם של המחלה כתב אחד הרופאים: ‘החולה סבל ככל הנראה מתופעת ‘הרגל השמוטה’ – סוג של שיתוק זמני שנגרם מלחץ על העצבים בעמוד השדרה’.

 

אני הולך!

 

לא אשכח את הפעם הראשונה שיצאתי מפתח הבית שלנו בבת ים וצעדתי למרחק של עשר דקות הליכה לביתו של אחד מחבריי הקרובים. התחושה הזאת של להזיז רגל והיא נשמעת לך, להזיז עוד רגל ואתה הולך – זה היה כל כך מוזר. אני זוכר שלמרות שהצלחתי לנוע, קלטתי שאני הולך באלכסון, נבהלתי ונתתי למוח שלי פקודה ללכת ישר. הייתי זקוק לכמה דקות כדי להצליח לשלוט ברגליים שלי, אבל בסוף טיפסתי גם את המדרגות לבית של חברי הטוב, הוא פתח לי את הדלת, הכניס אותי לחדרו, ורק כעבור כמה דקות התחיל לצעוק: ‘אתה הולך, אתה הולך’.

 

כן. אני הולך. וגם קופץ. ותאמינו לי שאת הקפיצות השמחות של שנינו על מזרן המיטה שלו כל בני ביתו שמעו. וגם השכנים שלמטה. ולמעלה.

בימים הראשונים של האביב – כמעט שנה וחצי אחרי התאונה ההיא – הייתי בן שבע-עשרה וחצי וחזרתי לחיים ולתפקוד מלא.

 

מאז אני נשאל אין-ספור פעמים, ‘איך חזרת ללכת?’

 

יש לכך לא מעט הסברים.

 

יש רופאים הטוענים שמדובר בנס רפואי, ואחרים הטוענים שמדובר, כאמור, בתופעת הרגל השמוטה. יש בני משפחה שבטוחים שהחלמתי בזכות מריחת השמנים המבורכים שקיבלנו מכל מיני רבנים, או בזכות ברכותיהם של אנשי דת. לכמה השבתי שהאמונה הפנימית שלי שהכול יהיה בסדר החזירה אותי לתפקוד מלא, ולאחרים עניתי שאולי התמימות הנערית ש’הכול יסתדר’ היא זו שסייעה לי.