החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סודות אפלים

מאת: ,
מאנגלית: אסף שור | הוצאה: | 2017-02 | 480 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

היוצרים של "הגשר" מגישים לכם גיבור חדש ומרתק!

הכול החל עם היעלמותו של רוגר אריקסון בווסטרוס.

גופתו נמצאה בביצה לאחר מסע חיפושים, אך במקום לשקוע אל השִכחה, סודות החלו לצוף.

סבסטיאן ברגמן, פסיכולוג פורנזי רודף נשים וצדק, הוא מהמומחים הגדולים של שבדיה בכל הנוגע לרוצחים סדרתיים. סבסטיאן מגיע לווסטרוס כדי לטפל בעיזבון של אמו, ועדיין מתאושש מאסון הצונאמי של 2004, שבו איבד את  בִּתו ואשתו.

הוא מנסה להטביע את העבר בנשים מזדמנות ובפענוח פשעים אלימים, אבל במקום שהעבר יתפוגג באפלה, הוא יוצא לאור.

כשסבסטיאן נקרא לסייע למשטרה בתיק הרצח של רוגר, היהירות שלו מונעת ממנו להפוך לחלק מהצוות, אבל אט־אט הוא מבין שכדי לחשוף את מה שקרה בווסטרוס, עליו לחדור לנפש המתבגרים בבית ספר יוקרתי, להתריס כנגד שיטות החקירה המסורתיות ולפענח סודות אפלים.

מיכאל יורת והאנס רוזנפלדט, הכותבים של סדרת המופת הסקנדינבית הגשר, מגישים גיבור חדש ופגום עם עבר כאוב. גיבור שעבודתו כפסיכולוג מגדירה אותו ומכתיבה את מהלכיו.

"סודות אפלים", הרומן הראשון של עלילותיו של סבסטיאן ברגמן (שאף עובדו לסדרת טלוויזיה), ראה אור בשבדיה ובתוך זמן קצר נסק לרשימות רבי־המכר. זכויות התרגום לו נמכרו לשלושים וארבע מדינות, והוא נחל הצלחה בינלאומית במגוון שפות ותרבויות.

מקט: 15100687
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

האיש לא היה רוצח.

הוא סיפר זאת לעצמו שוב ושוב בשעה שגרר את הנער המת במורד: אני לא רוצח.

רוצחים הם פושעים. רוצחים הם רעים. האפלה טרפה את נשמתם, והם נעתרו לה והפנו גב לאור. אבל הוא לא היה רע.

להפך.

הרי רק לאחרונה הוא הוכיח שההפך הוא הנכון, לא? הוא הרי התכחש כמעט לחלוטין לרגשות ולרצונות שלו, הוא הרי עצר בעצמו, והכול בשביל אחרים, לא? הוא הפנה את הלחי השנייה, זה מה שהוא עשה. והרי עצם העובדה שהוא כאן — בבִּיצה הזאת באמצע שומקום, עם הנער המת — היא בעצמה עוד הוכחה לזה שהוא רוצה לעשות מה שנכון, לא? שהוא חייב לעשות מה שנכון. ואף אחד כבר לא יכול להגיד עליו שום דבר רע. ואף אחד לא יוכל להגיד עליו דבר כזה גם בעתיד. האיש עצר ופלט נשיפה ארוכה. הנער לא היה מבוגר מאוד, אבל היה כבד. שרירי. הרבה שעות בחדר כושר. אבל המרחק שנותר כבר לא היה רב. הגבר תפס בקצה המכנסיים שפעם היו לבנים אבל עכשיו, בחושך, נראו כמעט שחורים. הנער דימם קשות.

כן, להרוג זה לא טוב. הדיבר החמישי: לא תרצח. אבל היו יוצאים מן הכלל. כתבי הקודש בעצמם הצדיקו הרג לא פעם ולא פעמיים. היו אנשים שזה הגיע להם. הלא־נכון יכול להיות נכון. שום דבר לא חקוק באבן.

ומה אם הורגים מישהו בגלל סיבות לא אנוכיות? מה אם אפשר להציל חיי רבים במחיר חייו של יחיד? מה אם אפשר לתת להם סיכוי. לתת להם חיים. הרי ברור שבמקרה כזה אי־אפשר לטעון שמדובר במעשה רע. לא אם הכוונות טובות.

הגבר עצר ליד מימיה הכהים של ברֵכה קטנה. בדרך כלל היה העומק שם כמה מטרים, אבל באחרונה הרווה הגשם את הקרקע, ועכשיו נקווה כמעט אגם קטן בטבורה של אדמת הבִּיצה צפופת הצמחייה.

האיש רכן לפנים ואחז בטי־שרט של הילד, באזור הכתפיים. במאמץ לא מבוטל הצליח להציב את הגוף המת בעמידה, כמעט. לרגע הביט אל תוך עיניו של הנער. מה היתה המחשבה האחרונה של הנער? בכלל היה לו זמן למחשבה אחרונה? הוא הבין שהוא עומד למות? הוא תהה למה? הוא חשב על כל הדברים שלא הספיק לעשות בחייו הקצרים? אולי דווקא על הדברים שעשה?

כבר לא משנה.

ולמה הוא מענה את עצמו ככה — מעבר לנדרש?

לא היתה לו ברירה.

הוא לא היה יכול לאכזב אותם.

לא שוב.

ובכל זאת היסס. אבל לא, הם לא יבינו. הם לא יסלחו. הם לא יפנו את הלחי השנייה, כמוהו.

הוא דחף את הנער והגופה נפלה אל תוך המים בנתז רם. הגבר נרתע, הוא לא היה מוכן לקול שיעלה באפלה הדוממת.

גופו של הנער שקע במים ונעלם.

האיש שלא היה רוצח חזר אל המכונית שלו שחנתה על שביל קטן ביער, ונסע הביתה.

* * *

"משטרת וֶסְטֵרוֹס, קלרה לידמן מדברת."

"אני רוצה לדווח שהבן שלי נעדר."

האישה נשמעה כמעט מתנצלת, כאילו לא היתה לגמרי משוכנעת שהתקשרה למספר הנכון או שלא באמת ציפתה שיאמינו לה.

קלרה לידמן הושיטה יד אל הפנקס שלה, אף שהשיחה הוקלטה.

"תוכלי בבקשה לומר לי מה שמך?"

"אריקסון, לֵנָה אריקסון. ולבן שלי קוראים רוגר. רוגר אריקסון."

"בן כמה הבן שלך?"

"שש־עשרה. לא ראיתי אותו מאז אתמול אחר הצהריים."

קלרה ציינה את הגיל והבינה שתצטרך להעביר את העניין לטיפול מיידי. בהנחה שאכן נעלם, כמובן.

"מתי אתמול אחר הצהריים?"

"הוא עזב בחמש."

לפני עשרים ושתיים שעות. עשרים ושתיים שעות הן פרק זמן משמעותי כשמדובר בהיעדרות.

"את יודעת לאן הוא יצא?"

"כן, לפגוש את ליסה."

"מי זאת ליסה?"

"חברה שלו. התקשרתי אליה אתמול, אבל היא אמרה שהוא יצא משם אתמול בלילה בסביבות עשר."

קלרה מחקה את המילים "עשרים ושתיים" ורשמה במקומן "שבע־עשרה".

"ולאן הוא המשיך משם?"

"היא לא ידעה. היא חשבה שהביתה. אבל הוא לא הגיע הביתה. הוא לא היה בבית כל הלילה. ועכשיו כמעט נגמר גם היום."

ורק עכשיו התקשרת, חשבה קלרה. פתאום הבינה שהאישה מעברו האחר של הקו לא נשמעה מאוד נסערת. היא נשמעה יגעה. מיואשת.

"מה שם המשפחה של ליסה?"

"הנסון."

קלרה רשמה את השם.

"יש לרוגר טלפון נייד? ניסית להתקשר אליו?"

"כן, אבל אין תשובה."

"יש לך מושג לאן הוא היה יכול ללכת? יכול להיות שהוא הלך לחברים או משהו כזה?"

"לא, הוא היה מתקשר להודיע לי."

לנה אריקסון עצרה לרגע, וקלרה חשבה שקולה ודאי בגד בה, אבל אז שמעה את קול היניקה מעברו האחר של הקו והבינה שהאישה שאפה ארוכות מסיגריה. היא שמעה את לנה נושפת את העשן.

"הוא פשוט נעלם."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סודות אפלים”