סודות גלויים, קובץ הסיפורים השמיני של זוכת פרס נובל אליס מונרו, מורכב משמונה סיפורים שבכל אחד מהם מתחוללת דרמה מכוננת […]
היסחפות
מכתבים
לואיזה ישבה בחדר האוכל של מלון קומרשייל ופתחה את המכתב שהגיע באותו יום מחוץ־לארץ. כהרגלה אכלה סטייק ותפוחי־אדמה, ושתתה כוס יין. בחדר סעדו אחדים מן האורחים ועימם גם רופא השיניים האלמן שאכל שם מדי ערב. בהתחלה גילה בה עניין, אך מייד סיפר לה שמעולם לא ראה אישה נוגעת ביין או באלכוהול.
‘זה מטעמי בריאות,’ השיבה לואיזה בנימה רצינית.
המפות הלבנות הוחלפו מדי שבוע ובין לבין כוסו בציפויי מגן שמנוניים. בחורף הריח חדר האוכל מציפויי השעם שנוגבו במטלית מטבח ומאדי הפחמים שרחשו בתנור, ומרוטב בקר, תפוחי־אדמה ובצלים מיובשים – ריח לא בלתי נעים עבור מי שנכנס מן הקור רעב. על כל שולחן הונח מעמד קטן שבתוכו עמדו בקבוק עם רוטב הבקר החום, בקבוק עם רוטב עגבניות וצנצנת חזרת.
המכתב היה ממוען לכבוד ‘הספרנית, הספרייה הציבורית של קארסטֶרְז, קארסטרז, אונטריו’. התאריך שהתנוסס עליו היה מלפני שישה שבועות – 4 בינואר, 1917.
אולי תופתעי לשמוע דברים מאדם שאינך מכירה ושאינו זוכר את שמך. אני מקווה שאת אותה ספרנית, אף שחלף זמן רב ושייתכן שעברת למקום אחר.
הסיבה שבגללה אושפזתי כאן בבית־החולים אינה רצינית מאוד. אני רואה סביבי פציעות חמורות בהרבה ומסיח את דעתי מכל זאת על ידי שקיעה בדמיונות ותהייה, למשל, אם את עדיין שם בספרייה. אם את אכן הספרנית שאליה אני מתכוון, את בעלת מידות ממוצעות, אולי מעט פחות מכך, ושיער בצבע חום בהיר. הגעת לספרייה חודשים ספורים לפני מועד הגיוס שלי לצבא, אחרי גברת טמבלין שהיתה שם מאז נרשמתי לראשונה כמנוי בספרייה – בגיל תשע או עשר. בתקופתה הספרים היו מונחים באקראי ומי שביקש ממנה עזרה כלשהי הסתכן בחייו, שכן היא היתה די מפלצתית. איזה שינוי חל כשאת הגעת, הכול סודר לפי אזורים של ספרות יפה, ספרי עיון, ספרי היסטוריה וספרי מסע. גם את כל כתבי־העת אירגנת, והצגת אותם לקהל ברגע שהגיעו, במקום להניח להם להתפורר עד שכל הכתוב בהם ייעשה מיושן. הייתי אסיר תודה על כך, אך לא ידעתי איך לומר זאת. תהיתי גם מה הביא בן־אדם משכיל כמוך לשם.
שמי ג’ק אגניו והכרטיס שלי נמצא במגירה. הספר האחרון ששאלתי היה טוב מאוד – ה’ג וולס, האנושות הנבראת. סיימתי שנתיים של תיכון, שלאחריהן הלכתי לעבוד במפעל ‘דאודס’ כרבים אחרים. לא התגייסתי לצבא מייד עם הגיעי לגיל שמונה־עשרה, כך שלא תמצאי אותי ברשימת הגיבורים. אני נוטה להיות תמיד בעל דעות עצמאיות. קרוב המשפחה היחיד שלי בקארסטרז, או בכל מקום אחר, הוא אבי, פטריק אגניו. הוא עובד עבור משפחת דאוד, לא במפעל, אלא כגנן בביתם. הוא זאב בודד אף יותר ממני ויוצא לדוג בכפר בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. אני כותב לו מדי פעם, אולם אני בספק אם הוא קורא את מכתבַי.
אחרי ארוחת הערב עלתה לואיזה לטרקלין הנשים בקומה השנייה והתיישבה ליד שולחן לנסח את תשובתה.
אני שמחה מאוד לשמוע שהערכת את מה שעשיתי בספרייה, אם כי זה לא היה יותר מאשר סידור רגיל, שום דבר מיוחד.
אני בטוחה שהיית שמח לשמוע חדשות מהבית, אולם אני לא האדם המתאים למשימה זו, בהיותי זרה כאן. אני משוחחת עם האנשים בספרייה ובבית־המלון. האורחים במלון מדברים בעיקר על מצב העסק (הוא פועל כשורה אם מצליחים להשיג סחורות), מעט על מחלות והרבה על המלחמה. באוויר פורחות שמועות ונשמעות דעות ללא סוף, ובטוחתני שלולא הכעיסו, היו משעשעות אותך. לא אטרח לכתוב עליהן כי אני בטוחה שהצנזור שיקרא אותן יקרע את מכתבי לגזרים.
אתה שואל כיצד הגעתי לכאן. אין זה סיפור מעניין. שני הורי נפטרו. אבי עבד ב’איטונס’ בטורונטו, במחלקת הריהוט, ואחרי מותו אימי עבדה שם במחלקת המצעים. גם אני עבדתי שם זמן־מה, במחלקת הספרים. אולי אפשר לומר ש’איטונס’ היה ה’דאודס’ שלנו. סיימתי את לימודי במכללת ג’ארביס, ולאחר הלימודים סבלתי ממחלה שבגללה אושפזתי למשך זמן רב, אולם כעת אני בריאה.
בתקופת המחלה היה לי פנאי רב לקריאה. הסופרים האהובים עלי הם תומאס הארדי, שמאשימים אותו בעגמומיות – אך אני עצמי חושבת שהכתיבה שלו נאמנה מאוד למציאות – ווילה קאתר. במקרה הגעתי לעיירה ושמעתי שהספרנית נפטרה וחשבתי שאולי זו העבודה המתאימה לי. כך הגעתי לעבודה.
מזל שמכתבך הגיע אלי היום כי אני עומד להשתחרר מכאן ואיני יודע אם המכתב היה נשלח למקום שאליו מעבירים אותי. אני שמח שמכתבי לא היה מטופש מדי בעינייך.
אם תיתקלי באבי או בכל אחד אחר, אין צורך להזכיר את העובדה שאנחנו מתכתבים. אין זה עניינו של איש, ואני יודע שלא חסרים מי שילעגו לי על כך שאני כותב לספרנית, כפי שלעגו לי על כך שהלכתי לספרייה מדי יום. אז למה לתת להם את הסיפוק?
אני שמח לצאת מכאן. מזלי שפר כל כך בהשוואה לאחדים מאלו שאני רואה סביבי, אנשים שלעולם לא יוכלו שוב ללכת או לראות, וייאלצו להתחבא מפני העולם.
שאלת היכן התגוררתי בקארסטרז. טוב, זה לא מקום להתגאות בו. אם את מכירה את גבעת וינֶגֶר, משם את פונה לרחוב פלָאוֶרס, זה הבית האחרון מימין – פעם היה צבוע בצהוב. אבי מגדל תפוחי־אדמה, או לפחות גידל בעבר. הייתי נוהג להסתובב בעיירה עם העגלה שלי ולמוכרם, ועל כל סיבוב שהייתי מוכר הרווחתי חמישה סנטים.
ציינת סופרים אהובים. פעם אהבתי את זיין גריי, אולם עברתי מקריאת ספרות יפה לספרי היסטוריה ומסע. לפעמים אני קורא ספרים שהם הרבה מעבר ליכולותי, אני יודע. אולם אני בכל זאת מפיק מהם משהו. ה’ג וולס שציינתי הוא אחד מהם, וגם רוברט אינגרסול הכותב על דת. הם סיפקו לי הרבה חומר למחשבה. אם את דתייה מאוד אני מקווה שלא פגעתי בך.
באחד מימי שבת אחר הצהריים נכנסתי לספרייה, ואת בדיוק פתחת את הדלת והדלקת את האורות כי היה חשוך וגשום בחוץ. לא היו לך כובע או מטרייה ושערך נרטב. שלפת ממנו את סיכות הראש והנחת לו להתפזר. האם יהא זה חצוף לשאול אם יש לך עדיין שיער ארוך או שהסתפרת מאז? באותו יום, את ניגשת לרדיאטור, ניערת מעליו את שערך, והמים שנטפו ממנו השמיעו קול רחש כשל שמן רותח במחבת. אני ישבתי וקראתי על המלחמה ב’אילוסטרייטד ניוז’ של לונדון. החלפנו בינינו חיוכים (לא התכוונתי לומר ששערך היה שמנוני כשכתבתי את זה!).
לא הסתפרתי אם כי אני חושבת על כך לעיתים קרובות. אינני יודעת אם זו יהירות או עצלנות שמונעת ממני לעשות זאת.
אני לא דתייה מאוד.
עליתי לגבעת וינגר ומצאתי את הבית שלך. תפוחי־האדמה נראים במצב טוב. כלב משטרה תקף אותי, הוא שלך?
מזג־האוויר מתחיל להתחמם. הנהר הוצף, והבינותי שזהו אירוע שנתי אשר חל מדי אביב. המים חדרו למרתף בית־המלון ואיכשהו זיהמו את מי השתייה שלנו, כך שחילקו לנו בירה וג’ינג’ר־אייל בחינם, אם כי רק למי שמתגורר או מתארח במקום. אתה יכול לתאר לעצמך שהיו בדיחות בלי סוף.
הייתי צריכה לשאול אם יש משהו שאני יכולה לשלוח לך.
איני זקוק לשום דבר מיוחד. אני מקבל את הטבק ואת שאר הדברים שהנשים בקארסטרז שולחות לנו. הייתי שמח לקרוא כמה מהספרים של הסופרים שציינת, אולם אני בספק אם יתאפשר לי לעשות זאת כאן.
לפני כמה ימים נפטר כאן מישהו מהתקף לב. זה היה האירוע החדשותי המסעיר של כל הזמנים.
שמעתם על האיש שמת מהתקף לב? רק על זה דיברו יומם ולילה. אחרי זה כולם צחקו, מה שמעיד בעיני על קשיות לב, אבל זה גם פשוט היה כל כך מוזר. הגזרה אפילו לא היתה חמה אז, כך שאי אפשר לומר שאולי הוא פחד (למען האמת הוא כתב מכתב כשזה קרה לו, אז אולי כדאי שאזהר). לפניו ולאחריו אנשים נהרגו מיריות ומהפצצות, אולם דווקא הוא התפרסם בשל מותו מהתקף לב. כולם מדברים על צחוק הגורל ועל ההוצאות שיהיו לצבא בגלל זה.
הקיץ היה כל כך חם שמכלית המים עברה ברחובות מדי יום וניסתה להשקיע את האבק. הילדים רצו אחריה, רוקדים. הגיע גם מישהו חדש לעיירה – עגלה עם פעמון קטן שמכרה גלידה, וגם זה משך את תשומת ליבם של הילדים. את העגלה דחף האיש שהיתה לו תאונה במפעל – אתה בטח יודע למי אני מתכוונת אף שאיני זוכרת את שמו. הוא איבד זרוע מתחת למרפק.
חדרי בבית־המלון, שהיה בקומה השלישית, להט כתנור, אז לעיתים קרובות שוטטתי בחוץ עד אחרי חצות. רבים עשו כמוני, לעיתים לבושים בפיג’מות. זה היה כמו חלום. עדיין נותרו מעט מים בנהר, די כדי לשוט בסירת משוטים, מה שהכומר המתודיסטי עשה באחד מימי ראשון של חודש אוגוסט. הוא התפלל לגשם בתפילה ציבורית, אבל היה סדק קטן בסירה והמים חדרו פנימה והרטיבו את רגליו, ובסופו של דבר הסירה שקעה והותירה אותו עומד במים שהגיעו עד מתחת למותניו. ההיתה זו טעות או תעלול מרושע? כולם אמרו שתפילותיו נענו אולם מהכיוון הלא־נכון.
בטיולי אני חולפת על פני בית משפחת דאוד לעיתים די קרובות. אביך מטפח את הדשא ואת השיחים והם נראים נפלא. הבית מוצא חן בעיני. הוא מקורי ואוורירי במראהו, אולם ייתכן שאפילו בו לא קריר. שמעתי את קולות האם והתינוקת ממרחק, בשעות המאוחרות של הלילה, כאילו ישבו על הדשא בחוץ.
אמנם אמרתי לך שאיני זקוק לכלום, אך בכל זאת יש משהו שהייתי רוצה. תצלום שלך. אני מקווה שלא תראי בבקשה זו חדירה לפרטיותך. אולי את מאורסת למישהו או אולי יש לך כאן אהוב שאת מתכתבת איתו נוסף אלי. את הרבה מעל לממוצע, ולא הייתי מתפלא לשמוע שאחד הקצינים כבר הציע לך נישואים. אולם עתה, מששאלתי, איני יכול שוב לחזור בי ואשאיר בידייך את הבחירה לחשוב עלי כרצונך.
לואיזה היתה בת עשרים וחמש והתאהבה בעבר ברופא שהכירה בבית־ההבראה. ברבות הימים השיב לה הרופא אהבה, דבר שעלה לו במשרתו. במוחה ניקרה השאלה האם נאלץ לעזוב את בית־ההבראה או עשה זאת מרצונו אחר שעייף מכל התסבוכת. הוא היה נשוי, אב לילדים. גם אז מילאו המכתבים תפקיד. אחרי שעזב עדיין המשיכו להתכתב, וגם פעם־פעמיים אחרי ששוחררה. לאחר מכן ביקשה ממנו שיחדל לכתוב לה, והוא אכן חדל. אולם חסרונם של המכתבים הבריח אותה מטורונטו וגרם לה לקחת עבודה הכרוכה בנסיעות. כך הצטמצמה האכזבה לפעם בשבוע בלבד, עם שובה הביתה בימי שישי או במוצאי שבת. מכתבה האחרון היה קשוח וסטואי, ומידה מסוימת של מודעות לעצמה כאל גיבורת טרגדיה רומנטית ליוותה אותה במסעותיה ממקום למקום. היא גררה עימה את מזוודות התצוגה, עלתה וירדה במדרגות בתי־מלון קטנים, דיברה על סגנונות פריז, אמרה כי הכובעים המוצגים כדוגמה מקסימים ושתתה את כוסית היין האחת שלה לבד. אולם לא היה לה למי לספר זאת, והיא היתה צוחקת לעצם הרעיון ואומרת לעצמה שהאהבה היא כולה הוקוס־פוקוס, מקסם שווא, והאמינה בכך, אבל עצם הציפייה עדיין גרמה לה לאלם, לרטט קל של עצביה, לקהות חושים ולתחושת כניעה חסרת בושה.
היא הלכה להצטלם. היא ידעה כיצד רצתה שהתצלום ייראה. היא רצתה ללבוש חולצה לבנה פשוטה, בסגנון בת איכרים, עם שרוך פרום תחת הצוואר. לא היתה לה חולצה שתאמה את התיאור, ולמעשה ראתה כאלו רק בתמונות. היא גם היתה רוצה לפזר את שערה. או, אם חייבים להרים אותו, לקושרו בקשירה לא־הדוקה, בעזרת שרשרת פנינים.
במקום זאת, לבשה את חולצת המשי הכחולה המכופתרת שלה ואספה את שערה כרגיל. היא חשבה שנראתה בתצלום חיוורת ושמבט עיניה חלול. ארשת פניה היתה חמורת סבר וקודרת יותר משהתכוונה. היא שלחה אותה למרות זאת.
אינני מאורסת, ואין לי אהוב. הייתי מאוהבת פעם אולם הקשר היה חייב להיחתך. התעצבתי בזמנו אך ידעתי שעלי לעמוד בכך, וכיום אני מאמינה שזה היה לטובה.
מובן שניסתה נואשות להיזכר בו. היא לא יכלה לזכור שניערה את שערה, כפי שסיפר לה, או שחייכה לבחור צעיר כשטיפות מים נושרות ממנה אל הרדיאטור. אולי הוא חלם את זה, בהחלט ייתכן.
היא החלה לעקוב אחר מהלך המלחמה ביתר פירוט מקודם. היא לא ניסתה להתעלם ממנה עוד. היא התהלכה ברחובות בתחושה שראשה מלא במידע המרגש והמטריד המעסיק את כולם. סנט קוונטין, אראס, מונדידייה, אמיין, והיה גם קרב שהתנהל על גדות נהר הסום. האם לא התנהל שם קרב בעבר? היא פרשה על שולחנה את מפות הקרב שהתפרסמו בעמודים כפולים במגזינים. היא בחנה את הקווים הצבעוניים שסימלו את התקדמות הצבא הגרמני אל המארן ואת הכוח האמריקני הראשון שנחת בשאטו־תיירי. היא התבוננה בתמונות האמנותיות החומות של סוס הנעמד על רגליו האחוריות בזמן הפצצה מהאוויר, של חיילים במזרח אפריקה השותים מתוך אגוזי קוקוס, ושל שורת אסירים גרמנים שראשיהם או גפיהם חבושים ומבע פניהם נוגה ומדוכדך. עתה הרגישה ככל האחרים – אפופת חרדה ודאגות תמידיות ובה בעת מרוגשת. אפשר להתעלות מעל לחיי הרגע ולשמוע את העולם רוחש מאחורי הקירות.
אני שמח לשמוע שאין לך אהוב אם כי אני יודע שזה אנוכי מצידי. אינני מאמין שאת ואני ניפגש שוב. איני אומר זאת משום שחלמתי זאת או משום שאני אדם עגמומי המחפש תמיד את הגרוע ביותר. פשוט נדמה לי שזה סביר, אך איני שוקע במחשבות על כך. אני משתדל להמשיך מיום ליום ולעשות כמיטב יכולתי כדי להישאר בחיים. אינני מנסה להדאיג אותך וגם לא לעורר אצלך סימפתיה, אלא רק להסביר כיצד המחשבה שלעולם לא אראה שוב את קארסטרז גורמת לי לחשוב שאני יכול לומר ככל העולה על רוחי. אני מניח שזה כמו לקדוח מחום גבוה. לכן אומר שאני אוהב אותך. אני מדמיין אותך עומדת על כיסא־סולם בספרייה, מחזירה ספר למדף, ואותי מניח את ידַי על מותנייך, מרים אותך באוויר ומוריד אותך מטה, ושוב אותך, מסתובבת בזרועותי כאילו הסכמנו על הכול.
מדי יום שלישי אחר הצהריים נהגו נשות ובנות הצלב האדום להיפגש במשרדי המועצה בקצה המסדרון שבו שכנה הספרייה. כשהספרייה התרוקנה לרגעים אחדים, לואיזה צעדה לאורך המסדרון ונכנסה לחדר המלא נשים. היא החליטה לסרוג צעיף. בבית־ההבראה למדה סריגה בסיסית, אולם לא למדה, או אולי שכחה, איך מעלים או מורידים עיניים.
הנשים המבוגרות יותר היו עסוקות כולן באריזת קופסאות או בגזירה ובקיפול של תחבושות שהוכנו מאריגי כותנה עבים שנפרשו על השולחנות, אך נערות רבות ליד הדלת היו עסוקות באכילת עוגות ובשתיית תה. אחת מהן החזיקה סביב זרועותיה פקעת צמר שחברתה ליפפה.
לואיזה אמרה להן מה רצונה.
‘אז מה את רוצה לסרוג, אם כך?’ שאלה אחת הנערות, פיה עדיין מלא עוגה.
לואיזה אמרה שצעיף. עבור חייל.
‘אה, את צריכה את הצמר התקני,’ אמרה אחרת, מנומסת יותר, וירדה בקפיצה מהשולחן. היא חזרה ובידה כמה כדורי צמר חומים, שלפה זוג מסרגות מתוך התיק שלה ואמרה ללואיזה שהיא יכולה לשמור אותן לעצמה.
‘רק אעזור לך להתחיל,’ אמרה. ‘גם הרוחב חייב להיות על פי התקן.’
נערות אחרות התקבצו סביבן ולעגו לנערה. שמה היה קורי והן אמרו לה שאינה עושה את זה כמו שצריך.
‘באמת?’ אמרה קורי. ‘מה דעתכן שאתקע לכן מסרגה בעין? האם זה לידיד?’ שאלה את לואיזה בנימה דואגת. ‘ידיד מעבר לים?’
‘כן,’ ענתה לואיזה. בעיניהן היתה כמובן בתולה זקנה, והן יצחקו עליה או ירחמו עליה, בהתאם לתפקיד שיחליטו לשחק, של טובות־לב או של חצופות.
‘אז תסרגי היטב והדוק,’ אמרה זו שסיימה את העוגה שלה. ‘תסרגי היטב והדוק כדי שיהיה לו חם!’
אחת הנערות בקבוצה הזו היתה גרייס הורן. היא היתה נערה ביישנית אך נחושה, כבת תשע־עשרה, בעלת פנים רחבות, שפתיים דקות שלעיתים קרובות נעשו קפוצות, שיער חום מסופר ישר, וגוף בשל ומצודד. היא התארסה לג’ק אגניו לפני שנשלח מעבר לים, אולם הם הסכימו שלא לספר על כך לאיש.
אין עדיין תגובות