כל חייה סירבה איזבל בת ה–93 לדבר על מה שחוותה בזמן הבליץ על לונדון. רק כעת, שבעים שנה לאחר סיום […]
1
קֶנְדְרה
חבל הקוטְסְווֹלְדְס, אנגליה
הבית האנגלי הכפרי, המוקף שיחי פטל ובנוי מאבנים זהובות, נראה על־זמני כמעשייה, פרט לבלוני ההליום הקשורים לשער הקדמי ומיטלטלים אנה ואנה. שיח קיסוס מטפס כילד על קירות הבית – עד לחלונות הגמלון שבקומה השנייה – שם הוא גזום ומרוסן סביב החלונות המשובצים שמשות קטנות. צמחי חוטמית בשלל צבעים ניצבים בשורות ישרות תחת אדני החלונות. אני נכנסת לשביל החניה, וחריקת הצמיגים על החצץ נשמעת כמחיאות כפיים, וזה מתאים, כי האישה שאני עומדת לראיין חוגגת היום את יום הולדתה התשעים ושלושה. אני לוחצת על בלמי המכונית שלקחתי בהשאלה ושולחת יד אל תיק הצד הגדול המונח על המושב הסמוך. אני יוצאת מהמכונית ממש לתוך גלוית נוף של חבל הקוטסוולדס בחודש אפריל. אני לא מצפה שיזמינו אותי להישאר לחגיגה, אבל מקווה בכל זאת שכך יהיה. למדתי לאהוב את האופן שבו חוגגים האנגלים אירוע משמח – בשעות הצוהריים.
איזבל מקְפרְלנד זרה לי, אף שנאמר לי שוודאי הזדמן לי להציץ בציוריה המצוירים בצבעי מים, ואשר מוצגים למכירה בחנויות המזכרות באוקספורד. לא הזדמן לי אפילו לשמוע את קולה. אחד המרצים שלי השיג את הסכמתה להתראיין על חוויותיה כניצולת הבליץ – הפשיטה האווירית הגרמנית על לונדון במלחמת העולם השנייה, וזאת מפני שהאישה הראשונה שקבעתי לשוחח איתה מתה בשנתה במוסד לדיור מוגן בבּאנְבּרי. רצה המקרה והיום הוא העיתוי הנוח ביותר לשתינו, והוא עדיין מאפשר לי לעמוד בתאריך היעד להגשת הריאיון, לעבור את מבחני הגמר, להיפרד בעל כורחי מאוקספורד ומהלימודים מעבר לים ולחזור לקליפורניה.
אני יוצאת מהמכונית ומחמיאה לעצמי בליבי על כך שהגעתי בשלום לכפר סטואו און דה וולד בלי להרוס לאף אחד את היום. בארבעת החודשים שאני לומדת בהם כסטודנטית אורחת בקיבְּל קולג’ שבאוקספורד, כבר לקחתי בהשאלה את המכונית הזו שלוש פעמים עד היום: פעם אחת כדי לראות אם כדאי לי להעז לנהוג בה פעם נוספת, בפעם השנייה כדי להכין את עצמי לפעם השלישית, ובפעם האחרונה כדי להסיע את הוריי ואת אחותי לטירת ווֹרְוויק ואל סְטְרטפוֹרד שעל נהר אייבון, כשהגיעו לביקור בחופשת אמצע הסמסטר. מבחינה סטטיסטית אני לא ראויה לתשואות על כך שהגעתי לכאן בריאה ושלמה. מתברר שדווקא הניסיונות הספורים הראשונים של האמריקאים לנהוג בצד הלא־נכון של הכביש הם בעצם הבטוחים ביותר. רק אחרי כתריסר פעמים מאחורי ההגה הם נעשים מסוכנים, נזהרים פחות ושוכחים איפה הם נמצאים. זה השלב שבו ההרגל מקהה את חושיהם והם פונים פנייה גורלית לתוך התנועה הנגדית.
הנסיעה של היום היא הפעם הרביעית שאני נוהגת במכונית באנגליה. זה ממש לא הרבה, ויש להניח שלא אנהג שוב במכונית עד סיום הסמסטר. למעשה לא הייתי חייבת לנהוג היום, מאחר שיש תחנת רכבת בכפר הסמוך, מורטון אין מארש, אבל בין שני הכפרים מפרידה גם הליכה של כשמונה קילומטרים בדרכים כפריות צרות, עם אוטובוס שעושה מדי פעם סיבובים באזור. פנלופי, שותפתי לחדר במעונות הסטודנטים ובריטית ממנצ’סטר בלאומיותה, שהיה לה האומץ להשאיל לי את מכוניתה שוב ושוב, עמדה על כך שאקח אותה.
אני נעצרת לרגע מחוץ למכונית ושואפת לנחיריי את ניחוחות העשב, השמיים והטל המרעננים לאחר שבועות רבים שבהם שאפתי לריאותיי את גזי הפליטה העירוניים. אני מוקפת שדות קטיפתיים, משובצים חורשות עצים וזרועים בתים, שחן עתיק יומין של ספרי מעשיות מחלחל מהם. כמה מהגגות הסמוכים מכוסים סכך וכמה מהם לא, אבל לכולם קירות חיצוניים מאבנים זהובות גוון, שנראות כאילו יהיה להן טעם של סוכריות חמאה אם תלקק אותן. דמות יוצאת מדלת קדמית מקושתת, מכוסה ורד מטפס. היא מנגבת את ידיה במגבת ומחייכת אליי. שערה המאפיר גזוז בצורה אופנתית, וצידו האחד ארוך מהאחר. אני מתארת לעצמי שזו בֶּריל אֵייוְורי, המטפלת וסוכנת הבית של איזבל מקפרלנד, המתגוררת איתה בבית. היא זו שנתנה לי את ההנחיות איך להגיע למקום.
‘מצאת אותנו!’ היא קוראת אליי.
אני סוגרת את דלת האוסטין מוריס המזדקנת של פנלופי. ‘ההוראות שלך היו מושלמות. זה בסדר לחנות כאן?’
‘כן, זה בסדר. תיכנסי.’
אני פותחת את השער, והבלונים מזנקים לכל העברים כמו מקלות פוגו. אחד מהם מנסה להיצמד לרצועת התיק שלי כשאני עוברת לידו. אני מזיזה אותו בעדינות הצידה.
גברת אייוורי אוחזת בדלת הכניסה כדי שלא תיסגר – היא צבועה בצבע אדום־דובדבן מזוגג. ‘אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע. אני בריל אייוורי. תקראי לי בריל, בבקשה.’ היא מושיטה אליי את ידה הפנויה כשאני נכנסת פנימה.
‘קנדרה ואן זאנט. תודה רבה שהסכמת שאבוא, בייחוד כשכל כך הרבה דברים מתוכננים להתרחש מאוחר יותר. אין לי מילים לומר לך כמה אני מודה לך.’
בריל סוגרת את הדלת מאחורינו. אני משערת שהיא בסוף שנות השישים לחייה. היא מדיפה ריח של עוגה ושל קצפת ושל דברים מתוקים נוספים. כתם קמח מרוח באזור עצם הלחי שלה.
‘אין בעיה,’ היא אומרת במאור פנים. ‘אני שמחה שאת כאן. דודתי לא מדברת הרבה על מה שעבר עליה במלחמה, ודעי לך שכולנו היינו רוצים שהיא תדבר על זה. כשמישהו שואל אותה על כך, היא מתעלמת מהשאלה כאילו לא ייתכן שמישהו יגלה עניין בדברים שקרו לפני כל כך הרבה זמן. אבל מובן שזה מעניין אותנו. ממש מעניין, בהתחשב במה שקרה לה. זו ממש הפתעה נעימה שהיא ענתה לך בחיוב.’
אני לא יודעת מה לענות, כי זו הפתעה גם בשבילי – העובדה שהאישה הקשישה ענתה לי בחיוב. פרופסור בּריזְוול סיפר לי שידוע שגברת מקפרלנד, אומנית מקומית מפורסמת וידידה של אימו המנוחה, הייתה בביתה שהופצץ במהלך הבליץ, אבל שידוע גם שהיא אינה מדברת על כך בכלל.
‘הייתי שואלת אותה למה היא ענתה לך בחיוב, אם לא הייתי פוחדת שזה יביא מזל רע ושהיא תשנה את דעתה,’ ממשיכה בריל.
אני עומדת לשאול למה גברת מקפרלנד מגלה הסתייגות גדולה כל כך משיחה על המלחמה, כדי שאדע אילו שאלות לא לשאול, אבל בריל ממלאת את הרגע הקל של השתיקה לפני שאני מספיקה לשאול.
‘אני חייבת להגיד לך שהיא נראית היום קצת שקועה במחשבות. אולי תצטרכי לתת לה עוד קצת זמן לענות על השאלות שלך. אולי זה בגלל המהומה של המסיבה והכול.’
‘זה עדיין בסדר מבחינתה שאני באה היום?’
בריל מטה את ראשה. ‘נראה לי. קשה להגיד ש’בסדר’ זו המילה הנכונה. דודתי אינה אחת שמפגינה רגשות בגלוי. הייתי אומרת שהיא מרוצה מנוכחותך כאן היום. נראה לי שהיא מודאגת יותר מהמסיבה שתיערך בצוהריים. היא לא רצתה מהומה גדולה, ואני חוששת שזה בדיוק מה שתקבל. אף אחד לא רצה להקשיב לי כשאמרתי שהיא לא רוצה אירוע גדול.’
אנחנו יוצאות מהמבואה הצרה אל הסלון, שנראה נוח ומזמין ממש כאחת ממאורות ההוביט של טולקין. ספה ירוקה גדולה וספה זוגית תואמת ניצבות במרכז החדר, ביניהן מפרידים שולחנות מכוסים לוחות זכוכית, ועליהם ספרים ונרקיסים באגרטלים. שטיחים פרסיים מכסים את רצפת העץ. עגלת תה ניצבת באחת מפינות החדר, ארון מזכרות בפינה אחרת, וכוננית ספרים בצורת האות L ניצבת בפינתו השלישית. על הקירות פזורים ציורים מקסימים בצבעי מים, ובהם נראות נערות צעירות שאוחזות מטריות מנוקדות.
‘אלה ציורים של גברת מקפרלנד?’ אני שואלת.
‘כן,’ עונה בריל. ‘כל הבית מלא בהם. היא ציירת מוכשרת, אבל את כבר בטח יודעת את זה. הילדות עם המטריות הן הסמל המסחרי שלה. בגלל דלקת הפרקים היא לא מציירת יותר. היא נאלצה להפסיק לפני זמן־מה.’ בריל נאנחת. ‘זה היה יום קשה. היו לה יותר מדי ימים קשים, אם תשאלי אותי. הרבה יותר מדי.’ האישה מנענעת קלות בראשה, כאילו כדי לפרוק את נטל המצוקה שהייתה עדה לה. ‘למה שלא תשבי כאן, על הספה, ואני אלך לקרוא לה?’
בריל יוצאת מהחדר, ואני מתיישבת על הספה הזוגית ומזיזה כמה מכריות הנוי המרופדות שמאחורי גבי. לאוזניי מגיעים כעת קולות הבוקעים מחלקים אחרים של הבית, וקול צחוק שמגיע מהגן האחורי. ילד צווח. ילד אחר צורח שעכשיו תורו. קול אחר, מבוגר ומרגיע, מורה בנעימה סבתאית למישהו בשם טימי לגלוש במגלשה עם מישהו אחר בשם גארת, אחרת ייאלץ להיכנס הביתה.
אני מוציאה את הרשמקול שלי מהתיק ומניחה אותו לפניי על השולחן, בתקווה שלאיזבל לא יהיה אכפת שאקליט את השיחה שלנו. אני סוקרת שוב במבטי את השאלות שבפנקס הרשימות שלי ומחליטה שאאפשר לתשובות שלה להנחות אותי. אני לא רוצה לחבל בריאיון בכך שאשאל יותר מדי שאלות ובשלב מוקדם מדי. כשאני מוציאה את העיפרון המכני שלי אני שומעת קול דשדוש רגליים.
‘אני בסדר, בריל,’ אומר קול נמוך ומתוק מזקנה. ‘התה מוכן?’
‘כן. המגש מוכן,’ בוקע קולה של בריל מהמבואה, בלי שתתגלה לעין.
‘יופי. את יכולה להכניס אותו פנימה.’
‘ומה עם התרופה שלך?’
‘רק את התה. תודה.’
‘אבל לא לקחת אותה גם אתמול.’
‘בלי ויכוחים עכשיו, בריל.’
איזבל מקפרלנד נכנסת אל החדר. זו ישישה צנומה ועדינה, בעלת עור דקיק כממחטת נייר, שיער לבן ודליל ועצמות שבריריות למראה. אך היא לבושה ללא דופי, בחצאית סגולה בהירה באורך הברך ובחולצה בגון השמנת, שכפתוריה מצופים סאטן. נעלי סירה שטוחות חובקות את כפות רגליה הצנומות, שרשרת זהב מקיפה את צווארה, ציפורניה משוחות בלכה ורודה, בהירה ומבהיקה, ושיער הצמר גפן שלה אסוף במסרק מאם פנינה. היא מחזיקה בידה חפץ מלבני בצורת ספר, עטוף בבד וקשור בסרט.
אני קמה ממקומי כדי לראות אם היא צריכה עזרה.
‘מיס ואן זאנט. נעים מאוד.’ המבטא האנגלי שלה שונה משל בריל. יש בו משהו שנשמע מאולץ.
‘את צריכה עזרה?’ אני פוסעת כמה צעדים קדימה.
‘לא, תודה. שבי בבקשה.’
אני חוזרת אל הספה הזוגית והיא מתיישבת לאיטה על הספה מולי. ‘תודה רבה שהסכמת להיפגש איתי,’ אני אומרת. ‘ועוד ביום ההולדת שלך.’
היא פוטרת את דברי התודה שלי בתנועת יד. ‘זה סתם עוד יום.’
בריל מופיעה בפתח ובידיה מגש תה. ‘יום הולדת תשעים ושלוש זה לא סתם עוד יום, דודה.’
איזבל מקפרלנד מחייכת כאילו חשבה על משהו מצחיק. בריל מניחה את המגש ומושיטה לגברת מקפרלנד את הספל שלה, שכבר נוספו לו החלב והסוכר. לאחר מכן היא מושיטה לי ספל, ואני ממתיקה אותו בכפית סוכר. קול ערבוב כפית הכסף בספלי התה האנגליים העשויים חרסינה הוא אחד הצללים שהכי אתגעגע אליהם כשאחזור לארצות הברית.
‘תודה, בריל,’ אומרת גברת מקפרלנד. ‘את יכולה פשוט להשאיר כאן את המגש. ועכשיו תהיי נחמדה ותסגרי את הדלת כדי שלא נפריע לאף אחד?’
בריל שולחת אליי מבט, ולאחר מכן אל גברת מקפרלנד. על פניה הבעת אכזבה שאין לטעות בה. ‘כמובן,’ היא אומרת בעליצות מעושה. היא פונה אל הדלת ומביטה בנו בחיוך מנומס ומאומץ, ללא ספק. היא סוגרת את הדלת חרש מאחוריה.
‘נדמה לי שהיא קיוותה להישאר,’ אני מעזה לומר.
‘בריל היא בת לוויה מתוקה, ולא הייתי יכולה לחיות כאן לבדי בלעדיה, אבל אני מעדיפה להיות חופשייה לומר כל מה שאני רוצה, אם זה בסדר מבחינתך.’
לא התכוננתי לגילוי לב כזה. ‘ברור.’
‘כשתגיעי לגילי, השבריריות הגופנית שלך תעורר באנשים את המחשבה שגם דברים אחרים בך שבריריים, כולל היכולת להחליט החלטות באופן עצמאי. החלטתי להיפגש איתך היום, והחלטתי גם לומר את מה שאומר על מה שאירע בזמן המלחמה. אני לא צריכה ולא רוצה שבריל היקרה תלטף לי את היד ותגיד לי שאני לא עונה כיאות לשאלות שלך. אפשר לקרוא לך קנדרה?’
‘כן. כן, בוודאי.’
גברת מקפרלנד לוגמת מהספל שלה ונשענת על הספה. ‘ואת תקראי לי איזבל. אז את נהנית מהלימודים באוקספורד, קנדרה?’
לעניין שהיא מגלה בחיי יש השפעה מרגיעה להדהים. ‘בסוף החודש הבא אעזוב את המקום הזה ממש בעל כורחי ובינתיים אני נהנית מכל רגע. כל כך הרבה היסטוריה דחוסה כאן בתוך מקום אחד. זה משכר.’ אני מתארת לעצמי שדיברתי ממש כמו בוגרת של החוג להיסטוריה.
‘ואין היסטוריה במקום שאת באה ממנו?’
‘יש. נראה לי שהיא פשוט שונה. לא כל כך עתיקה. למבנה הכי עתיק במקום שאני באה ממנו לא מלאו אפילו מאתיים שנה. וזה סתם בית רגיל.’
היא מחייכת אליי. ‘למדתי להעריך בתים רגילים.’
פניי מאדימות קצת. ‘אני לא מתכוונת לומר שהבית שלך לא מקסים, גברת מקפרלנד. הבית שלך יפהפה. הוא נמצא זמן רב ברשות המשפחה שלך?’
‘תקראי לי פשוט איזבל, בבקשה. וכן, אפשר להגיד שהוא נמצא ברשות המשפחה שלי זמן רב מאוד. אז את בוגרת החוג להיסטוריה, אם כך?’
אני מהנהנת ולוגמת מהתה.
‘ומה יש בהיסטוריה שמעניין אותך?’
אף פעם לא הבנתי למה כולם חוזרים ושואלים אותי מדוע ההיסטוריה מעניינת אותי, כאילו הנושא אינו מעורר שום משיכה בקרב אנשים שלא למדו אותו באוניברסיטה. במשך כל השנה האחרונה בתיכון, כשמבוגרים בעלי כוונות טובות ואפילו תלמידים אחרים שאלו אותי מה אני מתכוונת ללמוד באוניברסיטה, ועניתי להם, השאלה הבאה הייתה תמיד בקשה להסביר מהי הסיבה לכך. אנשים עדיין שואלים אותי את זה גם אחרי שלוש שנים.
‘איך אדם יכול לא להתעניין בהיסטוריה?’ אני מחייכת חיוך מאולץ כדי שהיא לא תיעלב. אבל למען האמת, איך אישה שעברה את ההפצצות על לונדון ונשארה בחיים לא מבינה את החשיבות שבהכרת ההיסטוריה? הסופר מייקל קרייטון אמר: ‘אם אתה לא יודע היסטוריה, אתה לא יודע שום דבר. אתה עלה שאינו יודע שהוא חלק מעץ.’
איזבל סבורה שהשאלה הנגדית שלי משעשעת. ‘אה, אבל מהי היסטוריה? האם זהו דיווח על מאורעות או שזו הפרשנות שלנו לאירועים?’
‘נדמה לי שגם זה וגם זה,’ אני עונה. ‘זה חייב להיות ככה. מה הטעם לזכור אירוע כלשהו אם איננו זוכרים אילו רגשות הוא עורר בנו או איך הוא השפיע על אנשים אחרים ואילו רגשות הוא עורר בהם. אחרת לא לומדים מכך דבר – לא אתה ולא אחרים.’
שפתיה של איזבל נחשקות לקו דק ונוקשה, ואני שואלת את עצמי אם לא פגעתי בה וחיסלתי בזה הרגע את שעת הכושר האחרונה שלי לזכות בריאיון.
אבל אז איזבל נושמת נשימה עמוקה, ואני רואה שהיא לא כועסת עליי. ‘את צודקת בהחלט, חביבתי. את צודקת בהחלט.’ היא לוגמת לגימה נוספת מהתה, ושפתיה משתהות על שפת הספל. לרגע היא נראית מרוחקת מאוד, שקועה בזיכרון – זיכרון ישן וכאוב. לאחר מכן היא מחזירה את הספל אל התחתית בקול חריקה עדין. ‘ומה תעשי אחרי שתחזרי לארצות הברית, קנדרה?’
‘טוב, נותרה לי שנת לימודים אחת באוניברסיטת דרום קליפורניה, ואחרי זה אני מקווה להמשיך ישר לדוקטורט,’ אני עונה במהירות, להוטה לסיים את השיחה הבטלה ולהגיע אל הסיבה שגללה אני נמצאת כאן. ‘אני מתכננת לעשות דוקטורט בהיסטוריה וללמד סטודנטים לתואר ראשון.’
‘אישה צעירה שיש לה תוכניות. ובת כמה את, חביבתי?’
אני לא מצליחה להתאפק ומזעיפה את פניי. אנשים שואלים אותי בת כמה אני רק כשהם חושבים שהשאלה רלוונטית לדעתם. בדרך כלל היא לא רלוונטית.
‘ברור שאת לא חייבת להגיד לי. אני סתם סקרנית,’ היא מוסיפה.
‘אני בת עשרים ואחת.’
‘מפריע לך ששאלתי.’
‘לא ממש. רק מפתיע אותי שאנשים שואלים את זה. אני לא יודעת למה זה חשוב.’
‘אבל לכן בדיוק זה מפריע לך. גם אני הרגשתי ככה פעם. אנשים נוהגים בך אחרת כשהם חושבים שאת צעירה מכדי לדעת מה את רוצה.’
כעסי מפנה את מקומו לתחושה איטית של קרבה. ‘נכון.’
‘אני מבינה בהחלט. את הבת הבכורה במשפחה?’
‘יש לי אחות שצעירה ממני בארבע שנים.’
‘אחות. רק אחת?’
אני מהנהנת.
נראה שהיא זקוקה לרגע כדי לעכל את זה. ‘שיערתי שאת הבת הבכורה. הבכורים הם שאפתנים, נכון? אנחנו חייבים להיות כאלה. אף אחד לא מפזר לנו פירורי לחם על השביל. אנחנו מאירים את השביל שלפנינו. והצעירים… הם מסתכלים עלינו. הם צופים בנו – הם מקבלים מאיתנו רמזים, גם אם אנחנו לא רוצים שיעשו את זה.’ היא מרוקנת את ספלה ומניחה אותו בזהירות על המגש.
אני לא בטוחה שאני מבינה לאן היא חותרת. ‘אולי. יכול להיות. אני לא בטוחה שאחותי הייתה מסכימה לזה. יש לה דעות די עצמאיות ותקיפות. נראה לי שהיא הייתה אומרת שהיא מפזרת את פירורי הלחם לעצמה.’
איזבל פורצת בצחוק קליל וגבוה, צחוק שנפלט מהפה כשניצת איזה זיכרון, מסוג הזיכרונות שייתכן שלא היו מצחיקים כלל בעת התרחשותם.
‘איך קוראים לאחותך?’ היא שואלת אחרי שצחוקה דועך.
‘קלואי.’
היא עוצמת את עיניה, כאילו היא טועמת את המילה. ‘איזה שם מקסים.’ עיניה נפקחות. ‘יש לך תמונה שלה?’
אני מוציאה את הטלפון הנייד מתיק הצד שלי ומוצאת תצלום של קלואי ושלי, שצולם בחזית קתדרלת כְּריסְט צֶ’רְץ’ ביום האחרון לביקור שלה ושל הוריי כאן. אחותי חומת שיער, כמוני. גם לה יש לה שיער באורך הכתפיים ועיניים בגוון כחול־אפרפר. אבל היא שופכת קטשופ על הכול, מתאמנת בלאקרוס, מנגנת בכינור ורוצה להיות מהנדסת אזרחית. קלואי ואני קרובות זו לזו, אבל דבר מהדברים האלה לא מעניין אותי. אפילו לא הקטשופ.
אני מושיטה לה את הטלפון, והיא בוחנת את הפרצופים המחייכים שלי ושל קלואי.
‘היא דומה לך,’ אומרת איזבל.
‘אנחנו דומות לאבא שלי, בעצם.’ אני נוטלת מידיה את הטלפון ומוצאת את התמונה של הוריי מאותו יום. תלתליה האדומים של אימא מפזזים ברוח, והיא מחייכת חיוך רחב כל כך, שעיניה מצומצמות לחרכים. לאבא יש עיניים כחולות ושיער חום שמאפיר קצת באזור הרקות, והוא כורך את זרועו סביבה. ראשיהם כמעט נוגעים זה בזה.
איזבל בוחנת במבטה גם את התמונה הזו וסוקרת כל פרט ופרט. לאחר מכן היא מחזירה לי את הטלפון. ‘יש לך משפחה מקסימה, קנדרה. אני מקווה שאת יודעת כמה מזל יש לך.’
אני אף פעם לא יודעת מה להגיד כשמישהו אומר שיש לי משפחה מקסימה. זה לא משהו שביכולתי לזקוף לזכותי, כך שאם אומר תודה זה יישמע טיפשי. אבל זה מה שאני אומרת בחיוך ומחזירה את הטלפון לתיק.
‘ועכשיו,’ אומרת איזבל, ואני חשה שהיא מסיטה סוף־סוף את המיקוד ממני. ‘צ’רלס אמר לי שהריאיון הזה הוא לא סתם עבודה רגילה במסגרת הלימודים שלך.’
נדרשת ממני שנייה כדי לקשר ולהבין שצ’רלס הוא פרופסור בריזוול. ‘נכון. בחודש הבא יחול יום השנה השבעים לניצחון על הנאצים. המרצה באחד הקורסים האחרים שלי סיכם עם עיתון לונדוני שחמשת החיבורים הטובים ביותר יפורסמו בעיתון בשבוע של 8 במאי.’
אני סוקרת בעיון את פניה כדי לראות אם המידע הנוסף הזה עומד לעשות לי בעיות.
‘אז ציבור רחב יקרא את מה שתכתבי?’
‘רק אם העבודה שלי תהיה בין אלו שייבחרו. ואני לא יודעת אם היא תיבחר. זה יהיה בסדר מבחינתך אם כן?’
‘את תכתבי כדי לזכות באחד המקומות הראשונים, נכון? את תהיי מרוצה אם העבודה שלך תיבחר.’
‘טוב, אז… כן.’
‘הפרופסור האחר… הוא חבר של צ’רלס? את יכולה לסמוך עליו שישפוט את המאמר שלך רק על סמך מה שתכתבי? יהיה חבל אם תאבדי נקודות מפני שמרצה עמית עזר לך להשיג את הריאיון.’
עדיין קשה לי להבין אם העובדה שהמאמר שאכתוב עשוי להתפרסם בעיתון לונדוני עוזרת לי או פוגעת במאמציי. ‘אני לא יודעת אם הם חברים. אני משערת שכן, כי הם מלמדים באותה אוניברסיטה. פשוט ציינתי במקרה באוזני פרופסור בריזוול שיש לי התחייבות בקורס אחר, והוא היה נחמד ורצה לעזור לי.’
איזבל נשענת לאחור, ואני רואה שהיא מרוצה מתשובתי. ‘מה צ’רלס סיפר לך עליי?’ היא שואלת.
כבר עשיתי את התחקיר על השפעת הבליץ על אוכלוסיית הנשים של לונדון, והייתי זקוקה רק לריאיון הזה כדי לכתוב את המאמר ולסיים את העבודה. לאחר שהאישה שעמדתי לראיין נפטרה, היה מאוחר לשנות את הנושא בלי להתעכב ולפגר בהגשת העבודה. ציינתי את זה כבדרך אגב באוזני פרופסור בריזוול, והוא אמר לי שיוכל לנסות לשכנע ידידת משפחה קשישה שלו לעזור לי, אלא שבדרך כלל היא מסרבת להתראיין, אפילו בנוגע לציורים בצבעי המים שפרסמו אותה בכל דרום־מערב אנגליה. הוא הבטיח לשאול אותה בכל זאת ולספר לה שאני לחוצה בזמן, אבל הוא אמר שעליי לצפות לתשובה שלילית.
‘הוא אמר לי שבדרך כלל את מסרבת להתראיין,’ אני אומרת.
היא מחייכת. ‘זה הכול?’
‘הוא אמר שהציורים שלך מפורסמים. הם ממש מוצאים חן בעיניי, דרך אגב.’
‘אה, כן. ילדוֹת המטרייה שלי.’
אני מפנה את ראשי לעבר אחד הציורים הבולטים ביותר בחדר: נערה צעירה, לבושה בשמלה ורודה, פוסעת בשדה חינניות המבהיקות מרטיבות ואוחזת בידה במטרייה שהפכה לסימן ההיכר של הציירת – מטרייה מנוקדת באדום ולבן. שמש אמיצה מציצה מבעד לעננים נפוחים. ‘תמיד ציירת ילדות עם מטריות?’
‘לא. לא תמיד.’ תשובתה מהירה ונחרצת, אבל היא משתהה על המילה האחרונה, והדבר מלמד אותי שתשובתה מסתירה עוד משהו. היא לא מנדבת מידע נוסף, אף שאני ממתינה לו.
‘אמרי לי, קנדרה,’ מבקשת איזבל לאחר הפוגה קלה. ‘מה היית רוצה לדעת על הבליץ? נדמה לי שיש בנמצא עשרות ספרים שעוסקים בנושא הזה. איזה מידע חסר לך ואת לא יכולה לקרוא בספר?’
אני מתקשה לנסח את התשובה. ‘טוב, אה… חוץ מזה שנדרש ממני לראיין מישהו, אני חושבת… אני חושבת שהמידע הוא רק חצי מכל סיפור על אנשים. החוויה האישית היא החלק השני. אני לא יכולה לשאול ספר איך היה לעבור את ההפצצות ולהישאר בחיים.’
איזבל מטה את ראשה הצידה. ‘זה מה שאת רוצה לשאול אותי? איך היה כשהבית שלי הופצץ?’
עולה בדעתי שהצגתי שאלה בסיסית אחת שיש לה ודאי תשובה בסיסית אחת. לפתע אני חשה חוסר ביטחון עצום לגבי שאר השאלות שלי. אני מציצה בפנקס הרשימות שבחיקי, וכל אחד מהמשפטים המנוסחים בו נראה לי רדוד.
איך היה במקלט לילה אחרי לילה?
פחדת?
האם שכלת אדם אהוב או יקר?
שאלת את עצמך אם זה ייגמר אי־פעם?
‘את מתכוונת להפעיל את זה?’
אני זוקפת את ראשי. איזבל מורה באצבעה על מכשיר ההקלטה הקטן המונח על שולחן הקפה. ‘אכפת לך?’
‘את יכולה בהחלט, אם כבר הבאת אותו.’
כשאני גוחנת לעבר השולחן כדי ללחוץ על לחצן ההקלטה, פנקס הרשימות צונח מחיקי ונופל על השטיח הפרסי שלרגליי.
כשאצבעותיי נקפצות סביב הפנקס, אני מבינה שיש רק שאלה אחת לשאול את האישה הזו, שבמשך שבעים שנה סירבה לחלוטין להתראיין, ושרק לפני עשר דקות, כשביקשה מבריל לסגור את הדלת מאחוריה, אמרה לי שהיא תדבר רק על מה שהיא רוצה.
אני מניחה את הפנקס על כרית המושב שלצידי. ‘מה היית רוצה לספר לי על המלחמה, איזבל?’
היא מחייכת אליי, מרוצה, ואולי גם מתרשמת מכך שהבנתי במהירות רבה כל כך שזאת השאלה היחידה שתשיב עליה.
היא שותקת רגע ואומרת: ‘טוב, אז קודם כול, אני לא בת תשעים ושלוש, ולא קוראים לי איזבל.’
אין עדיין תגובות