למרות שמה, חייה של סוּפה מתנהלים על מי מנוחות. היא הדוורית וכותבת המכתבים הלא רשמית של המושב הקטן והמוזנח שבו […]
מַצִּית הָעֲשָׂבִים
מצית העשבים הערירי של הכפר מטפח עשבים. לאחר שהגיעו לגודל הרצוי, מבחינתו, ובהתחשב במצב יחסיו עם השכנים, הוא זורק גפרור אל העשבייה שמסביב לביתו ומתרווח במרפסת שלו על כיסא פלסטיק אשר באורח נס לא נמס עד כה. המצית עוצם את עיניו ומניד קלות את ראשו לאוושושי הלהבות.
שכניו במושב מאחלים לו מעומק לבם מוות מייסר ואטי. תגובות שאר התושבים נעות מאדישות מוחלטת לקבלת מעשיו ללא עוררין. לא ידוע מה מקור המנהג. יש אומרים שמצית העשבים איבד את כל קרוביו בשרפה שפרצה באחת ההילולות. אחרים רומזים שמצית העשבים נפטר מקרוביו, דווקא. אילו היה נקלע אנתרופולוג לכפר, ודאי היה כותב מאמר חורך עיניים על שרידי הפולחן הפגאני שנרמזים במעשיו של המצית. ההסבר המתקבל יותר על הדעת הוא שזו הדרך היחידה שבה יכול המצית לזכות בתשומת לב כלשהי מהעולם הסובב אותו.
בערב שבו ליחכו הלהבות את החצר של חביב הגיע אלינו הזר.
לא הייתי בחוץ, אבל עם הריח של העשן שהגיע ונכנס בעד חלוננו הצר יכולתי לשמוע את הזמזום של המטוס ולראות את דמותו של חביב על רקע הלהבות. כשניסחתי, בפעם הרביעית, מכתב בשביל דודא, החל החלק העליון של גופו של חביב לנוע בערבסק, לעומת החלק התחתון שנותר צמוד־צמוד לכיסא.
אליס לא נכחה, מה שמסביר את העובדה ששפע הרדארים, האנטנות ואמצעי ההגנה שלה לא אותתו, לא ציפצפו ולא יצאו מגדרם.
“אנ’לא מבין איך נגעתי בכל הזבל הזה,” אמר דודא בנעימה של פזמון שחזר על עצמו בכל כמה רגעים, בשינויים קלים בלבד.
“ותכתבי, ת’שומעת? תכתבי שיש לי ניסיון.”
“ניסיון במה?” קימטתי את הנייר.
“ביציאה מיהסמים,” אמר דודא, וככפוי־פזמון הוסיף, “הזבל הזה, איך נגעתי בו?”
“אני לא מוצאת את המנגינה שלו,” אמרתי והטסתי את הנייר לסל הניירות.
“איז’מין מנגינה?”
“המנגינה של המכתב. לכל סיפור יש מנגינה,” אמרתי.
“לא צריך שום מנגינה,” פסק דודא, “למָמָה? את ברוך? פשוט תכתבי שאנ’רוצה לעבוד בתחנת מתדון, ואל תשכחי לכתוב את השם שלי, שלא יקבלו אותך בִּמקום.”
כמו כולם במושב גם אני לא הכרתי את שמו האמיתי. מה שכן, ידעתי שהוא נרקומן לשעבר. בזכות ה”לשעבר” אליס כבר לא חוששת שתהיה לו השפעה רעה עלי. וחוץ מזה, כמוני, גם דודא חי רק עם אמא שלו, שמקצועה מקביל למקצועה של אליס, מהצד האחר. סימה היא מכשפת המוות, או בלשון בני אדם: רוחצת גופות בחברה קדישא.
כמו כל החוזרים בתשובה, דודא מדבר על העבר שלו בשנאה גדולה. האויב הראשון במעלה הוא הרואין, בלי ה”א הידיעה. יש גם אחרים, כמובן, ממריחואנה ועד אקסטות, אבל שום סם לא יכול להתחרות ברשעותו של הרואין. כך מספר ומרחיב דודא על המלחמה בסם — על הרעידות והגמילה, על האסטרטגיות, על חשיבותו של כוח הרצון, ורק לאחר שהסתמם מספיק ממילותיו הוא הולך לדרכו.
כשרכנתי אל הדף לעבר הגרסה החמישית, מילאה את החלון הצר שלנו להבה והטילה על הקירות צללים משונים.
“הפ’ם יצא לו טוב,” אמר דודא כששנינו נמשכנו אל הפתח כמו יצורים פרהיסטוריים שיצאו מהמערה ולראשונה הבחינו באש.
ביתו של חביב היה מרוחק מאיתנו שלושה בתים, ועוד חצי שדה הפריד בינינו.
האוויר נמלא רחשים והתפצפץ: צמחים גוססים מחו בצפצוף, פקעיות הנוזלים שבהם גנחו ובבת אחת התסיסו את האוויר. ריח עשב טרי המתאכל לאטו גרם לדודא לזקור את אפו ולרחרח בתאווה מרוכזת, אסורה.
עמדתי שם והנחתי לפליאה הרגילה לקנן בי: מה יקרה אם תאחז האש בחביב? מי הראשון שיפעל?
האש משכה אליה עוד ועוד עשבים. גם האנרכיסטים שבהם נכנעו לה.
“יצא לו הפ’ם גדולה מיהרגיל, תראי!” אמר דודא ששכח מהמכתב שלו.
תגידי יצאה מהבית והתבוננה בנעשה, ופרוספר, שחלף עם המיצובישי שלו, נעצר ליד טבעת האש. לא יכולתי לשמוע מה הוא אומר, אבל ידעתי שכמו תמיד, הוא מקלל. הייתי מהופנטת אל האש ואל האוויר שרעד, כאילו מיתרים שקופים פרסו אותו לרצועות ארוכות ורוטטות. האש שיחקה באור ובצל על הקירות הלא אחידים של בתי הסוכנות, כשצללית ארוכה החלה לטייל עליהם.
ככל שהתקדמה, כך הפכה הצללית שעל הקיר למפלצתית יותר ויותר. חלקה העליון — ודאי היה זה שיער — התפרע על הקירות, שמול האש נראו בהירים וחלקים.
“מ’זה מ’שקורה פה?” אמר דודא ואילץ אותי להתנער מהבהייה, “אולי מישהו בא סופסוף למיזרוב,” הוסיף בקול ספקני. ספקני משום שלא חשוב מה, יתהפך העולם, לחביב לא הורסים את הטקס, וחוץ מזה, אין לו שום קרובים.
“הוא שרף אותם,” טען פעם פרוספר כשהרוחות התלהטו. לא מדובר במטאפורה. באותו לילה נשבו רוחות יבשות והשרפה איימה להעלות אותנו השמימה.
לא. איש לא הפריע לשרפות. פעם אחת ויחידה השמיע הקיבוץ הסמוך את דברו בנוגע לעניין והזמין מכבי אש, מה שלא מנע ממכבי האש לשלוח חשבון לקיבוץ. בעקבות המקרה הזה החליט הקיבוץ לא להסתכן, ולהתעלם מהמעברה שתקועה לו תחת האף ושהורסת לו את אחד מארבעת כיווני האוויר המיועדים להרחבה היוקרתית.
הצללית, שכעת הפכה לדמות, זנחה את מסכי הענק של בתי הסוכנות ופסעה היישר אל חביב. היא נעלמה בתוך האש.
“אנ’הולך לירות מה קורה שם, מאניין מאוד,” אמר דודא ופסע אל האוויר שהיה חם ומלא בנימים דקיקים ומתפצפצים.
נותרתי בפתח הבית, ואז, כאילו ננעצה חרב גדולה בדרקון ענקי, פלט האוויר אנחה גדולה, מפויחת, שחורה, ובבת אחת כיסה עשן שחור וסמיך את המושב, מצליח להאפיל על ריחם הכהה של הלולים. נסוגותי אל הבית, ובזווית העין הבחנתי שגם פרוספר נסוג. סגרתי חלון.
רגעים אחדים לאחר מכן הגיעה אליס, כשהיולדת הולכת לצדה בהליכת סרטן. הן הכניסו איתן ענן של אוויר שחור.
“מה קרה אצל חביב? מי כיבה לו את האש?” אמרה אליס בקול בהול.
היולדת הקשה צנחה על הספה ונאנחה, “זה לא מתקדם.”
“אני אמרתי לך,” אמרה אליס בפנים מוטרדות, “שתי כפות שמן קיק ותגמרי עם זה כבר.”
שאלתי, “מהקיבוץ?”
“הם לא היו מעיזים,” אמרה אליס וכבר ניגשה אל היולדת כשכף בידה. “קדימה, בבת אחת ואחר כך תראי איך הוא יחליק החוצה. אני לא רוצה שתשאפי עשן.”
היולדת הקשה שבילתה איתנו חמש־עשרה שעות ואולי עשרים — כבר חדלתי לספור — הניחה לאליס לתקוע כף היישר אל לועה.
“איזה סירחון,” אמרה אליס והגיפה עוד חלון, “מי זה יכול להיות?”
“העשן הזה הורג אותי,” התלוננה היולדת, וראיתי בעיניה את השלב הזה שבו הכול מופשט משמות תואר ומפיסוק. גם ה”כפר” פשט אדרת, חלץ מגפיים והניח לפרות לרעות במקום אחר.
“זה רק חביב,” אמרה אליס כאילו היה די במילים האלו להסביר את התופעה או לרכך אותה.
טרטור החל ללוות את אנחותיה של היולדת ואת הריח הסמיך הכבד ששרר באוויר. היה זה מטוס הריסוס ששט לו בשמים. ומה ראה שם, מלמעלה? האם הבחין בשובלי העשן? ואם הבחין, מה בכך? בכל מקרה, זה הרי לא התחום שלו.
אין עדיין תגובות