איך סופרים נפש

זהו ספר שיריה הראשון של מיכל ריינר,

שהשירים נבעו ממנה כמעין חיים שמילא את הריק.

 

אלו שירים מאתגרים, שלכולם מכנה משותף אחד-

היכולת לחדור פנימה אל הנפש,

כמו ניתן היה לכמת את מידותיה.

 

שיריה של מיכל נוגעים בהחמצה לצד ההתמדה

באין מול היש, בפשר הבולט על פני אי הוודאות,

ובכמיהה ובערגה לעומת השתיקה.

זאת כשהם כתובים כשפה חדשה, שבה זכתה המחברת

על סך ניביה

מקט: 4-1272-187

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

זהו ספר שיריה הראשון של מיכל ריינר, שהשירים נבעו ממנה כמעין חיים שמילא את הריק.   אלו שירים מאתגרים, שלכולם […]

---

 

*

 

לִכְתֹּב לְךָ זֶה לְהִפָּרֵד עוֹד קְצָת,

לְהַקְרִיא לֶחָלָל, וְלֹא לָעֵינַיִם,

זֶה עוֹד קְצָת לְהִתְרַחֵק,

לַחְשׂף אֶת חֶלְקֵי הַלֵּב הַמִּתְפָּרְקִים

בִּפְנֵי הָאֲחֵרִים,

זֶה כְּבָר לֹא לְהַרְגִּישׁ אוֹתְךָ לְיָדִי.

 

רוֹצָה לַעֲשׂוֹת

שֶׁתֵּשֵׁב עוֹד קְצָת מוּלִי

בְּכֻרְסַת הַגּוֹבְּלֵן

וְאֶשְׁאַל, "אֵיךְ אַתָּה?"

וְתַגִּיד, "יוֹתֵר טוֹב."

 

וַאֲנִי מַזְמִינָה אוֹתְךָ לְהִתְקוֹטֵט

כְּדֵי לֶאֱחֹז חָזָק יוֹתֵר,

וּשְׁנֵינוּ יוֹדְעִים

שֶׁרַק מְשַׂחֲקִים בִּכְאִלּוּ,

צוֹחֲקִים בַּפֶּה

וּבוֹכִים בַּלֵּב,

מִתְפַּלְּלִים בִּדְמָמָה וּבְסוֹד

שֶׁנִּהְיֶה נִגְמָרִים

וּשְׁלֵמִים כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ,

מֵתִים

כְּמוֹ שֶׁחָיִינוּ,

מְחֻבָּקִים חָזָק-חָזָק.

 

בֵּינְתַיִם אֵשֵׁב עַל הַסַּפְסָל מוּלְךָ,

אֶסְתַּכֵּל בָּרְגָבִים שֶׁל עֵינֶיךָ,

אֹחַז בֶּחָרוּבִים שֶׁל יָדֶיךָ,

אֲדַבֵּר לַפְּרָחִים שֶׁל אָזְנֶיךָ,

אֲבָל

אֵיךְ יִהְיֶה שֶׁלֹּא תּוֹשִׁיט

יָדֶיךָ לְחַבֵּק

וּשְׂפָתֶיךָ לְנַשֵּׁק?

 

*

 

הַמַּאי הַזֶּה מַתְחִיל,

מִתְקָרֵב הַ-21,

אֲנִי קוֹרֵאת אֶת הַשִּׁירִים

וְלֹא מַצְלִיחָה לִבְרֹחַ.

הַבֶּטֶן מִתְכַּוֶּצֶת,

הַהַחְמָצָה מִתְרַחֶבֶת.

 

לֹא שָׂמָה מוּזִיקָה

שֶׁפּוֹתַחַת אֶת שַׂק הַדְּמָעוֹת

וְאֶת מֶרְחֲבֵי הַגַּעְגּוּעַ.

 

כָּל כָּךְ רוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת,

שֶׁאוּלַי אִם יָדַעְנוּ שֶׁפַּעַם נִגָּמֵר,

הָיִינוּ יוֹתֵר

וְהָיִינוּ פָּחוֹת

וְהָיִינוּ לְפָחוֹת

וּבֶטַח הָיִינוּ רוֹקְדִים כְּמוֹ כּוֹכָבִים,

שֶׁתָּמִיד מְדֻיָּקִים בַּתְּנוּעָה שֶׁלָּהֶם

בַּבְּיַחַד.

 

וְאוּלַי אִם יָדַעְנוּ,

הָיָה הַסְּלוֹאוּ צָמוּד יוֹתֵר,

וְהָרוּמְבָּה עַלִּיזָה יוֹתֵר,

וְהַמְּכָלִים שֶׁלָּנוּ עֲנָקִיִּים וּגְמִישִׁים

וּמְקַפְּלִים אוֹתָנוּ בְּקַלּוּת,

אֲנִי בְּשֶׁלְּךָ וְאַתָּה בְּשֶׁלִּי.

 

אִלּוּ יָכֹלְנוּ לְהִסְתַּכֵּל מֵהָאֵין לַיֵּשׁ,

מֵהַסּוֹף לַהַתְחָלָה,

הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַצְלִיחַ לִרְקֹד גַּם

רוֹקֶנְרוֹל

עִם סִיבוּבִים

וְרַק לִהְיוֹת רְטֻבִּים

מִקְּצָת זֵעָה,

וְלֹא מִדְּמָעוֹת.

 

*

 

הַכְּאֵב

מוֹלִיד אֶת הַצַּעַר,

וְהַצַּעַר מְכַנֵּס

אֶת כָּל הַיְּגוֹנוֹת כֻּלָּם

לְסֵבֶל אֶחָד

גָּדוֹל.

 

*

 

נִשְׁכַּח אֶת הֶעָבָר.

 

זֶהוּ רֶגַע רִאשׁוֹן

שֶׁל הוֹוֶה.

כֻּלִּי מַאֲמָץ

לֶאֱחֲזוֹ.

גַּם הוּא נָשַׁר

לֶעָבָר,

וְלֹא נוֹתַר

לִי אַף לֹא עָלֶה אֶחָד

עַל הַגֶּזַע.

 

*

 

אֲנִי לֹא אִישׁ שֶׁל מִלִּים מְנֻסָּחוֹת,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתְּכֶם בַּשֶּׁקֶט,

בֶּחָרוּב,

בַּמּוּזִיקָה

שֶׁהָלְכָה אִתִּי עַד קְצֵה הַקֶּצֶב וְהַדֹּפֶק,

עַד הַתְּהוֹמוֹת,

עִם הַבָּנוֹת שֶׁלִּי מְקֻפָּלוֹת אֵלַי.

 

זוֹ הַמּוּזִיקָה שֶׁל טוֹפָן,

גִּיטָרָה חַשְׁמַלִּית מְחַשְׁמֶלֶת,

תֵּאַטְרוֹן קוֹמוּנָלֶה,

פֵרָרָה,

סוֹף אוֹגוּסְט 2005

עִם מִיכַל, עַל שְׁנֵי זוּגוֹת אוֹפַנַּיִם,

גְּלִידָה מוֹקָה-וָנִיל,

מִתְרוֹצְצִים לֶאֱסֹף וְלִבְלֹעַ

כְּמוֹ סוֹף

פֵרָרָה.

 

לֹא נִפְרַדְתִּי מַמָּשׁ מֵאַף אֶחָד מִכֶּם.

לֹא רָצִיתִי שֶׁאַתֶּם תִּגְוְעוּ אַט-אַט

כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר לָכֶם לִחְיוֹת,

וְעָמַדְתִּי בִּפְנֵיכֶם בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי,

הָמוּם מֵעַצְמִי מֵהַסִּיטוּאַצְיָה הַפֻּמְבִּית הַזֹּאת,

וְזֶה מָה שֶׁהֲכִי חָשׁוּב לִי לְהַגִּיד לָאֲהוּבִים שֶׁלִּי:

"…אֲנִי, אֲנִי לֹא אִישׁ שֶׁל מִלִּים…"

 

*

 

יַקִּירִי,

אָנוּ מִתְנַצְּלוֹת עַל

שֶׁאֵינֶנּוּ נוֹשְׂאוֹת הֶסְפֵּדִים

וְעַל שֶׁאֵינֶנּוּ מַצִּיגוֹת לְרַאֲוָה

אֶת אֶבְלֵנוּ.

 

הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ אֲטוּמוֹת

וּנְעוּלוֹת,

וְהַצַּעַר נִדְחָס

וְנִכְלָא בְּעוֹרָן,

הַכְּאֵב וְהַחֶסֶר

וְהָעֶצֶב הַלֹּא נִגְמָר

פּוֹרְצִים בִּמְלוֹא

עָצְמָתָם,

בֵּין הַמִּלִּים

בֵּין הָאוֹתִיּוֹת,

בַּשְּׁתִיקוֹת

בַּשֶּׁקֶט…

 

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלּוֹ,

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלָּנוּ –

הָאֵין צוֹרֵחַ

וְנִשְׁמָע.

וְגַם הוּא אוֹמֵר

[אֲנִי שׁוֹמַעַת],

"תַּעַזְבוּ אוֹתִי מֵהַטְּקָסִים וְהַמְּסִבּוֹת,

אֲנִי רוֹקֵד כְּשֶׁבָּא לִי,"

וְעוֹד,

"לֹא צָרִיךְ אֵרוּעִים וּסְעוּדוֹת

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ קָרוֹב וְאָהוּב וּמִשְׁפָּחָה,"

כְּאִלּוּ,

"דַּחִילַק,

לֹא צָרִיךְ טֶקֶס

כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַצֶּבַע שֶׁלִּי."

 

*

 

אֵיךְ אֶרְאֶה אֶת הָאוֹר

אִם לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ בְּתוֹכִי,

אִם לֹא הָלַכְתִּי אֵלָיו

בְּתוֹךְ הַמִּנְהָרָה

בַּחשֶׁךְ,

מְרֻכֶּזֶת בְּתַמְצִית הַקֶּרֶן

שָׁם בַּקָּצֶה

עַד שֶׁיָּצִיף.

 

אֵיךְ אָבִיא שַׁלְוָה

אִם לֹא אַקְשִׁיב לָרְעָשִׁים,

אִם לֹא אֶשְׁמַע אֶת הַשֶּׁקֶט

מִתְרַחֵב בֵּינֵיהֶם,

בֵּין הַקּוֹלוֹת

וּבֵין הַמִּלִּים,

הוֹפֵךְ לִדְמָמָה

וְנִרְגָּע.

 

אֵיךְ אֶתֵּן לְעַצְמִי רִפּוּי,

אֶלָּא לִהְיוֹת בְּצַעַרְךָ,

בִּכְאֵבְךָ,

רַק לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילְךָ

בְּחֶמְלָה.