בפברואר 2016 דורג הספר "סוכן עיוור" בתרגומו לאנגלית, כרב מכר מספר 1 בעולם בקטגוריות: ריגול, טרור ומותחנים פוליטיים – באתר […]
1.
מכשיר הטלפון בביתו של ראש ממשלת ישראל צילצל וחזר וצילצל.
ראש הממשלה נשא את עיניו מקובץ המסמכים שבו עיין, ועשה בידו הימנית תנועה חסרת סבלנות. אחד משני שומרי הראש החסונים שנמצאו במחיצתו דרך קבע קם ממקומו, שבצדו המרוחק של חדר העבודה הגדול. בדממה הניח את נשקו על השולחן הפינתי שניצב בסמוך, והרים את השפופרת. הוא שוחח קצרות עם מזכירתו האישית של ראש הממשלה, ואחר חצה את החדר בצעד מהיר, ונותר ממתין ללא ניע מאחורי כתפו של האיש השקוע בקריאה, עד שהתפנה. רק כשנשא אליו ראש הממשלה את עיניו, גחן שומר הראש לפנים ואמר בקול שקט:
“שר החוץ על הקו, אדוני.”
הגבר הקשיש כמו ניעור. בניד ראש קל הודה לשומר והרים את השפופרת מהשלוחה שעל שולחנו.
הקול מעברו השני של הקו נשמע צורמני במקצת, ויותר משמץ אכזבה הסתנן ועלה מן השפופרת כשאמר: “ההחלטה התקבלה, העניין אושר סופית.”
“בוא מיד למעוני,” בא המענה, חד והחלטי.
“כן, אדוני,” והשיחה הסתיימה.
ראש הממשלה צנח לאחור בכורסתו. המתח הבלתי פוסק שבו היה נתון בחודשים האחרונים נתן בו את אותותיו. עייפות נוראה פשתה באבריו, ואלמלא נמצאו עמו שומרי הראש היה מן הסתם מניח לעצמו להתנמנם קמעה. בששת החודשים האחרונים הלך מצב בריאותו והידרדר – וכלי התקשורת לא פסקו מלעסוק בכך. כעת נזקק לכל כוחותיו על מנת להתעשת. בפרץ חיות הזדקף בכיסאו ולחץ על הכפתור שליד שולחנו: “תשיגי לי את מיכאל!” אמר בתקיפות.
כחצי שעה מאוחר יותר, סמוך לחצות, עצרו שתי מכוניות אמריקאיות גדולות, מהסוג המשמש את שרי הממשלה, לפני הבית הפינתי שברחוב בלפור בירושלים. ארבעה אנשי ביטחון תמירים, לובשים בלייזרים כחולים ומכנסיים בהירים תואמים, זינקו מהמכוניות. בידיהם נשאו תיקי ג’ימס בונד שחורים המכילים תת מקלעים בעלי קת מתקפלת, ומעיליהם העליונים הגזורים בקפידה לא הצליחו להסתיר את הבליטה שעל הירך הימנית של כל אחד מהם – בליטה שרמזה על קיומו של אקדח שירות אוטומטי.
כשהם נעזרים בפנסים רבי עצמה סקרו שניים מאנשי הביטחון במהירות ובמיומנות את הסביבה הקרובה, בעוד חבריהם ממתינים דרוכים על יד דלתותיהן הפעורות לרווחה של המכוניות שמנועיהן נותרו פועלים. גם כאשר ניתן האישור כי הכל כשורה, לא כיבו נהגי השרד את המנועים. שני השרים – שר החוץ ושר הביטחון – הובלו אל מחוץ לכלי הרכב ופנו לעלות במדרגות האבן שבכניסה לבית. שניים משומרי הראש סגרו עליהם מאחור, ואילו שני המאבטחים האחרים נותרו עומדים לרגע ליד שער הברזל שברחוב. כעשר שניות אחר כך נבלעו אף הם במבוא הכניסה – ורק אז דממו המנועים, כבו הפנסים, והשקט שב לשרור בשכונה השלווה.
בתוך הבית פנימה החזיק אחד מהשומרים החמושים את דלת חדר העבודה של ראש הממשלה פתוחה לרווחה, בעוד אם הבית מסיעה לתוך החדר עגלת הגשה עמוסה כריכים וקנקני קפה. אנשי הביטחון המתינו עד שהאשה סיימה לערוך את הכלים על שולחן קטן שעמד סמוך לאח השיש הלבן – ויצאו עמה מהחדר. ראש הממשלה ושני שריו הבכירים נותרו לבדם.
שר הביטחון מיכאל אלמוג, גבר עב כרס ושופע מרץ נעורים, התנדב למזוג את הנוזל השחור והריחני אל תוך ספלי החרסינה מבלי שהתבקש לעשות זאת. הקשיש בעל פני החפרפרת האפורים והחולניים, שישב מעברה השני של מכתבת המהגוני הענקית, קירב אליו את אחד מהספלים והשליך לתוכו טבלית ממתיק מלאכותי.
“מה קרה בדיוק?” פתח ראש הממשלה ללא גינונים מיותרים, פונה לעברו של שר החוץ מאיר גילת.
“כפי שכבר אמרתי קודם לכן, בשיחתנו הטלפונית…” כיחכח הדיפלומט בגרונו, “ההצבעה בקונגרס האמריקאי הסתיימה לפני כשעה. ההחלטה לקיים ועידת פסגה משולשת בהשתתפות ישראל, ארצות הברית והחזית הרדיקלית לשחרור פלשתין בראשותו של ג’ורג’ אבו חטרא – התקבלה; אמנם ברוב דחוק, אבל התקבלה.” האיש נאנח ארוכות. “לצערי לא עלה בידינו למנוע את הדבר.”
“מדוע?” תקף ראש הממשלה את יריבו העיקרי במפלגה.
השר, שנודע כמקדים מחשבה לדיבור, הירהר רגע ונראה מהסס: “במקרה המסוים הזה נבצר מאתנו, ואף לא ניסינו, לקיים פעילות הסברתית רצופה שתכליתה לשכנע את חברי הקונגרס להצביע בצורה זו או אחרת; אילו כך נהגנו, היו טוענים נגדנו כי אנחנו מטרפדים מראש כל סיכוי לשלום – ובטרפוד כזה יש יותר מאשר טעם לפגם…”
“מה קורה כאן?” קטע ראש הממשלה את ההסבר, “הרי אם נוסיף לכך את כל שאר ההחלטות שקיבלה ארצות הברית לאחרונה, למרות הלחץ הכבד שהפעלנו על הממשל באמצעות הממסד היהודי באמריקה, נמצא שיש לנו יותר מסיבה לדאגה. אני מתכוון, כמובן, לקיצוץ בסיוע הכלכלי לישראל כמעט עד למינימום, להפסקת הסחר עמנו תוך איום לפנות אל מועצת הביטחון כדי שתקבל החלטה להטיל עלינו חרם כלכלי בין לאומי, לפגיעה שלא הייתה כמוה באספקת הנשק שתמורתו שולמה מ – “
“ולעומת זאת, להחלטה לספק מטוסים מתקדמים ללא טייס לסעודיה,” התיז אלמוג.
“נכון – – “
“ולעסקות הנשק שארצות הברית עומדת לחתום עם ירדן, אירן וסעודיה,” המשיך שר הביטחון.
“כן; ובכן, מה גורם לנשיא האמריקאי סטיוארט דאגלס להסתלק ללא כל בושה מההתחייבויות של הנשיאים הקודמים, להתערב התערבות בוטה בענייני הפנים של ישראל באמצעות השמצת מפלגתנו, להצהיר באופן חד משמעי כי עלינו להחזיר את רמת הגולן, לפרק את ההתנחלויות – “
“ואפילו להחזיר את ירושלים!” זעם שר הביטחון.
“ואפילו להחזיר את ירושלים,” נאנח ראש הממשלה. “בקיצור, אם ניקח בחשבון את כל ההחלטות האלה, נוכל להצביע על מפנה חד ביחסה של ארצות הברית לישראל. למה?”
“הנשיא סטיוארט דאגלס חושב שהוא יכול להרשות זאת לעצמו עכשיו, כשארצו היא המעצמה היחידה שנותרה בעולם,” אמר שר החוץ. “הרי ברית המועצות התמוטטה, וזקוקה לסיועה של ארצות הברית באופן נואש. לא זו בלבד, אלא שהוא אינו חושש עוד מפני הלובי היהודי – וזאת גם משום שהמוסלמים צברו כוח לא מבוטל, וגם משום שכמה מפעולותינו לא זכו באהדתם של יהודי ארצות הברית.”
“ובכל זאת,” תופפו אצבעותיו של ראש הממשלה על השולחן, “אני שואל לא רק כיצד קורה שהנשיא יכול לפעול נגדנו, אלא מדוע הוא עושה זאת.”
“קשה לענות על כך באופן חד משמעי,” קימט שר החוץ הישראלי את מצחו. “באופן כללי נראה שסטיוארט דאגלס נחוש בדעתו להשכין סדר חדש בעולם. למה? אינני יודע. נראה שהניצחון בהצבעה הזאת – כמו גם בקודמות – היה חשוב לו במיוחד: אסור לנו לשכוח כי אלה הן ההחלטות הראשונות שהוא מקבל בתחום מדיניות החוץ. הפסד בהצבעות היה משמיט את הקרקע מתחת רגליו, ומקשה על המשך תפקודו בעתיד.”
“בואו נדבר לעניין,” זע מיכאל אלמוג בכיסאו. “אחרי הכול, כבר דשנו בנושא הזה לא פעם. מה פירושה המעשי של החלטת הקונגרס האחרונה?”
“פשוט מאוד: ארצות הברית תכפה עלינו את הפגישה עם אבו חטרא ותאלץ אותנו לשבת אתו ליד שולחן הדיונים – למרות כל מה שאמרנו בעניין זה.”
“ומה אם נסרב?” שאל שר הביטחון, ולשאלתו הייתה משמעות רבה.
שר החוץ שלח גיחוך קצר וקטלני אל עבר הגבר שישב לימינו: “לא הייתי מציע אפילו לשקול זאת. במצב היחסים הנוכחי שלנו עם הנהגת ארצות הברית, הנזק שוודאי יגרם לנו יהיה רב לאין שיעור…”
שתיקה מעיקה השתררה בחדר. כל אחד משלושת הגברים היה שקוע במחשבותיו. חודשיים לפני כן, כאשר הועלתה בפעם הראשונה ההצעה בדבר “חידוש יזמת השלום בהשתתפותו של מנהיג החזית הרדיקלית לשחרור פלשתין” – לא התייחס אליה איש ברצינות. עוזר שר החוץ האמריקאי, שהגה את הרעיון, כמעט ושילם על כך בקריירה שלו; אחרי הכול, כל ממשלות ישראל הודיעו שוב ושוב כי “לעולם לא נסכים להקמת מדינה פלשתינאית – לצד מדינת ישראל – כל עוד היא אינה מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית וריבונית.”
ואולם, ההידרדרות ביחסי ישראל ארצות הברית, שהכאיבה במיוחד במישור הכלכלי, אף לא נעצרה בתמיכה הגלויה של שר החוץ האמריקאי בעוזרו; ושלא כבעבר, גל התגובות הנזעמות והחריפות מצד ישראל לא שם קץ ליזמה הבלתי רצויה. להיפך: הנשיא האמריקאי עצמו הצהיר מפורשות, ללא כחל ושרק, כי גם הוא תומך “ברעיונות החדשניים והמבורכים”. הדלפות, אולי מגבוה, הסגירו את ההסכמה בין הממשל האמריקאי לבין ארגונו של אבו חטרא לדרוש כי יורשה לערביי הגליל להכריע אם יעמוד גם חבל ארץ זה לדיון שבו יוכרע לאיזו מסגרת מדינית ישתייך. היה זה קו אדום שאיש לא חשב שארצות הברית תעבור. העולם כולו הוכה בתדהמה. במשך שבועות לא ירד הנושא מהכותרות הראשיות של העיתונות העולמית. התגובות היו מעורבות, אך המגמה הכללית בקרב מדינות העולם הייתה בקבלת דעתם של האמריקאים – “בעלי בריתם וידידיהם של הישראלים” – פשוט משום שהסכסוך הישראלי-ערבי כבר היה להם לזרא.
בעולם היהודי נגרם זעזוע אדיר, והיו מי שראו בכך אות וסימן להתמוטטות היחסים המיוחדים, בני עשרות שנים, בין ישראל וארצות הברית. אחרים הרחיקו לכת עוד יותר. “חורבן הבית השלישי”; הגדיר זאת שגריר ישראל בארצות הברית כאשר מסר לנשיא האמריקאי איגרת מחאה.
ממשלת ישראל שמרה על שתיקה: פרט לאיגרת המחאה שנמסרה לנשיא ארצות הברית לא נעשה ולא נאמר דבר. בירושלים נתקיימו אמנם פגישות סוערות אין ספור, שחלקן נמשכו עמוק אל תוך הלילה, אך לא הושגה בהן תמימות דעים ולא הגיעו באמצעותן להחלטה כלשהי. ואולי, כפי שנהגו לא אחת, העדיפו הישראלים במודע את מדיניות הטמנת הראש בחול, והחליטו שלא להחליט דבר בינתיים.
לבסוף הפר ראש הממשלה את השתיקה: “מה יקרה עכשיו? אם תוסיפו את החלטת הקונגרס בעניין הפסגה המשולשת להחלטות שכבר הזכרנו, כולל התמיכה בעמדת הערבים שעל ישראל לצמצם את העלייה – מסתמן פה מהפך פוליטי בעל משמעות איומה. אני לא רואה שום דרך, מלבד להיערך לקראת מאבק ממושך וקשה ביותר. ההחלטות האחרונות של האמריקאים אינם רק הפרה גסה וחמורה של המאזן האסטרטגי באזור, אלא בעיקר הפרה של המאזן הפוליטי. אין לי ספק שהם הסכימו, בעצם, לחיסול ישראל; לפחות כפי שהכרנו אותה עד היום.”
מאיר גילת נראה כשוקל את המצב. “עלינו להעביר שדר נוסף לנשיא האמריקאי,” אמר, “שבו לא נסתיר את דאגתנו העמוקה מן הסכנות הנוצרות באזור. רצוי גם להביע רגשי אכזבה מסוימים מהחלטת הממשל לתמוך בפגישה עם מנהיג ארגון טרור המתנגד להסכמי ‘קמפ- דויד’ ואינו מכיר בזכותה הבסיסית של ישראל להתקיים.”
“זה הכל?”
“כרגע לא הייתי מציע תגובה חריפה יותר. במצב הענינים הנוכחי פשוט איננו יכולים להרשות לעצמנו לתת לממשל עילה לצמצום נוסף בסיוע. כבר עכשיו נמצאים היחסים עם ארצות הברית במשבר שלא ידענו מעולם.”
“מה דעתך, מיכאל?”
שר הביטחון מולל בעצבות קווצה משערו הכסוף, ונראה מודאג. כחצי דקה חלפה בטרם השיב: “נשקפת לנו סכנה חמורה ביותר. נראה לי כי יזמת השלום שינסו לכפות עלינו הפעם היא בעלת השלכות חמורות בהרבה מעצם אספקתו של ציוד מתוחכם למדינות אויבות. התמיכה העקבית בעמדות הקיצוניות של הערבים אינה מבשרת טובות… בשלב זה ובנסיבות הקיימות… ישנה רק דרך פעולה אחת הנראית לי מעשית. לצערי זאת הדרך היחידה…”
השעה היתה כבר סמוך לשתיים ושלושים אחרי חצות, וראש ממשלת ישראל עדיין הסתובב בחדרו בחוסר מנוחה. ההחלטה חסרת התקדים שקיבל הצוות המוביל של ההנהגה הישראלית תדיר מן הסתם שינה מעיניו עוד ימים רבים. שום פרט מאותה החלטה אסור שייודע לעולם.
באנחה משך אליו את מכשיר הטלפון…
אין עדיין תגובות