ד"ר טליה כץ מחליטה בוקר אחד לעשות שינוי בחייה. בהחלטה זריזה היא נענית להצעה מבית-חולים בסידני, אוסטרליה, שמזמין אותה להתמחות ברפואה פסיכיאטרית לילדים. ההתמודדות החברתית במפגשי קהילות המהגרים, הישראלים שבאים לחפש חופש ומרחבים, הבדידות והגעגועים הביתה – כל אלה ועוד ברומן סוחף ומפתיע.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, סיפורת עברית, פסיכולוגיה ופסיכותרפיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
22.00 ₪
ד"ר טליה כץ מחליטה בוקר אחד לעשות שינוי בחייה. בהחלטה זריזה היא נענית להצעה מבית-חולים בסידני, אוסטרליה, שמזמין אותה להתמחות […]
פרק ראשון: סידני – נמל־התעופה קינגספורד סמיט היה קטן הרבה יותר ממה שהיית מצפה מנמל־התעופה הרשמי של אוסטרליה והאווירה בו לא הזכירה במאום את הצפיפות והדחיסות של נמלי־תעופה בדרך כלל.
היה זה נמל־תעופה מנומנם ורגוע וטליה חשבה שיש משהו מחויך וקצת אפוף באווירה שעמדה בניגוד מושלם לרוח התזזית המטורפת שעוד נחה עליה. פעמיים עשר שעות טיסה -לא כולל ארבע שעות קונקשן בבנקוק, שלא לדבר על ההדים של הקדחת הזאת שלפני היציאה מהארץ – ניירת, הכנות, סידורים, משלוחים, טיסה, פוך, הכוסות מאי די דיזיין, הספרים שאי־ אפשר בלעדיהם, סקייפ ומסנג’ר ומיקרופונים ומיליון פעם להגיד שכלום בעצם לא הולך להשתנות, אני רק קצת עוברת למקום אחר – נדבר, נתקשר, תבואו, אני אבוא.
באולם הכניסה הבחינה בכמה חנויות שהציעו קנגורו מפרווה ובומרנגים, בית־קפה סטארבקס ועמדה של וודאפון, שם ביקשה לקנות כרטיס קול לסלולרי הישראלי. בחוץ היה שלט “ברוכים הבאים לסידני.”
השמש האוסטרלית הבוהקת סינוורה אותה ביציאה מהטרמינל, דוחפת לפניה עגלה עמוסה מזוודות, תיקים ושקיות דיוטי־פרי מלאות בטרנינגים, בנעלי ספורט חדשות ובהחלטה להיות ספורטיבית כמקובל באוסטרליה. מייד כשהתרגלו עיניה לאור הפתאומי והחד היא הבחינה בעוד משהו -הכול סביבה היה ברור מאוד, ממש כאילו כיוון מישהו את הפוקוס על העולם שהפך להיות ממוקד יותר. השמים היו צבועים בתכלת–טורקיז ועליהם שטו בחינניות עננים לבנים בעלי שוליים מודגשים וברורים. הירוק של העצים היה ירוק כהה, חד־משמעי ולא ניתן לוויכוח, מקושט בציפורים גדולות, קולניות וצבעוניות שעמדו על הענפים ומדי פעם התרוממו מהם בקול צווחה רמה. זה נראה קצת כמו עולם של ציורי ילדים, עברה מחשבה בראשה. הכחול – כחול, הירוק הוא ירוק, השמים מתחילים רק במקום שבו מסתיים הענן ואת הציפורים אפשר לצבוע בכל צבע שיעלה מקופסת צבעים גדולה ומגוונת. הכול פתוח. חצי הכדור הדרומי. בכניסה לטרמינל עמדה שיירת מוניות ועוד לפני שהספיקה להרים יד עייפה פתח בפניה נהג לבוש בחליפה את הדלת והזמין אותה להיכנס פנימה. במונית, נדחקת אל המושב האחורי בין שקיות הדיוטי־פרי, הרגישה טליה לפתע עד כמה היא עייפה.
“מלון בונדאי,” מילמלה לנהג שנראה הודי או פקיסטני, היא לא ידעה להבחין.
הוא אותת ויצא אל הכביש, אל מה שנראה לה ככיוון ההפוך, אלא שאז נזכרה שבאוסטרליה נוהגים בצד ימין.
“אז איך היה היום שלך?” שאל הנהג, מביט בה במראה.
“קשה להגיד, רק הגעתי לכאן” הודתה בחצי חיוך.
“אהה, מאיפה הגעת?”
“מישראל”
“רחוק” אמר והשתתק. המונית יצאה מאזור נמל־התעופה ונסעה בכביש רחב שהתפתל מעל האוקיינוס שהיה כחול כהה ושונה לגמרי מהטורקיז של השמים. מלבד כמה מכוניות נוספות הכול היה שקט ודי ריק. כמה לא צפוי, חשבה טליה, איפה כולם?
יומיים לאחר מכן, כשהתעוררה בחדר הנעים במלון בונדאי, נראו השמים והאוקיינוס אפילו יפים יותר. החלק הנפלא עוד יותר היה השקט: דממה, בלי הסלולרי המצלצל כל רגע, בלי סירנות של אמבולנסים שחוצים את הרחוב, בלי הבאז התל־ אביבי הזה באוויר של משהו קורה כל הזמן. פשוט שקט. שקט של ים כחול ושל אנשים שנראים רגועים, מסתובבים הלוך וחזור על הטיילת בבונדאי, יושבים על הספסלים, קוראים, גולשים.
טליה התרחקה מהחלון הגדול שממנו צפתה על הטיילת הארוכה במשך שעה, התיישבה על המיטה ובהתה בקריינית הטלוויזיה שנראתה נסערת מאוד כשסיפרה על רופא הודי שעבד בעיר בריסביין ונמצא חשוד בריגול וכעת עומד להיות מגורש בחזרה למומביי.
היא החלישה את עוצמת הקול בטלוויזיה ולרגע, בתוך השקט המוחלט, רצתה קצת מהדבר הרועש והמקשקש שאליו הייתה כל־כך רגילה שיבוא ויבלע את המחשבה הטורדנית שהחלה להרים ראש אט־לאט במוחה – אני לבד באוסטרליה. המחשבה הזו התעצמה לממדים מפחידים עוד יותר כשהתחילה לחשוב ברצינות על ההפקה הענקית שהייתה אמורה להרים. זו כללה שכירת בית, התחלת עבודה חדשה, היכרות עם אנשים חדשים ובכלל – ניהול חיים במדינה המוזרה הזו שבינתיים נראתה לה יפה כל־כך, אבל איכשהו גם קצת שקטה מדי לפעמים.
תתחילי בקטן, שמעה קול מייעץ בתוך ראשה.
“צודק” אמרה בקול. היא התכופפה אל מתחת למיטה לחפש את הסנדל עם העקב השבור. “שו־מייקר” היא חזרה על המלה באנגלית, מאייתת אותה בקול. “אני צריכה ס־נ־ד־ל־ר” היא ידעה שסידני גדולה אולם באותו בוקר של חיפושים הגיע למה שקרוי בפסיכולוגיה “תובנה של ממש”. פקידת הקבלה במלון הסבירה לה איך להגיע לסנדלר בבונדאי ג’נקשן, אזור שגודלו בערך כתל־אביב–גבעתיים, ואפילו הראתה לה את הדרך על המפה.
גדול עליי בשלב זה של חיי באוסטרליה, חשבה טליה. היא הניפה יד ועצרה מונית.
“אז איך היה היום שלך?” שאל הנהג.
“אוי, המון בלגן” ענתה, שמחה על ההזדמנות לשוחח.
“הגעתי לפני יומיים, יש לי ג’ט־לג ועכשיו גם עף לי העקב מהנעל.”
הוא הביט בה במבט מוזר דרך המראה, ואיכשהו הייתה לה לפתע הרגשה שזו ממש לא התשובה הנכונה. אם אתה לא רוצה לדעת אתה ממש לא חייב לשאול, חשבה בעייפות. היא השעינה את ראשה על גב המושב והביטה ברחובות החולפים.
עוד בארץ שמעה כל־כך הרבה על סידני ועל חוף בונדאי, עד שעכשיו היה בהם משהו קצת מאכזב. החוף היה אמנם יפה להדהים, אבל קצת חסר־צבע וריק. יולי הוא אמצע החורף באוסטרליה כך שהיה קר יחסית, אבל שמש חורפית נעימה חיממה את האוויר. פה ושם ישבו אנשים על ספסלים במשטחי הדשא שמעל החוף ומעבר לכביש השתרע הרחוב הראשי שבו שפע חנויות לציוד גלישה, בתי־קפה, סושיות ודוכנים לממכר כל־מיני. בחורים גבוהים, שריריים ושזופים נראו גולשים על הגלים הגבוהים במים, רובם דמו קצת לפרסומת להוואי או לחילופין כמו הדימוי הפלקטי של בונדאי. לא היה שום דבר באוויר שאפילו הזכיר אווירה של חוף צעיר ותוסס, עמוס בהורמונים, מבטים ושואו־אוף ואם כך, חשבה טליה, לשם מה התכנסנו כאן?
עדיין – עם דבר אחד ממש לא היה אפשר להתווכח – המקום היה מדהים ביופיו. ממשטחי הדשא של הטיילת מעל החוף הייתה ירידה לים, לחוף רחב, נקי, עם חול לבן ובוהק, אוקיינוס כחול ושמים בצבע טורקיז. כמה שחפים התעופפו באטיות שלווה מעל המים ומסביב למפרץ עמדו בתים ציוריים שנראו גולשים מהגבעות כמעט עד לקו המים. מעניין מי האנשים שגרים בבתים האלה, חשבה טליה, המקום הזה נראה עשוי מחומר שקורצו ממנו חלומות. היא חייכה לעצמה על הבנאליות.
הנסיעה במונית נמשכה שעה ארוכה. הדרך התפתלה ונוף האוקיינוס התחלף במה שנראה כמו פרבר מפואר ויוקרתי. בתים פרטיים גדולים שמולם חנו מכוניות חדשות, עצים ופארקים גדולים שהשתרעו לאורך הכביש והזכירו יותר דרך בינעירונית ולא מסלול נסיעה בין בונדאי לבונדאי ג’נקשן שאמורות להיות שכונות סמוכות. במרכז בונדאי ג’נקשן היה מדרחוב שמשני צדיו השתרעו חנויות ובמרכזו עמד כל־בו ענקי שעליו שלט שחור וגדול “דיוויד ג’ונס”.
מסביב למדרחוב התנשאו בתי מגורים בני עשרים־שלושים קומות שמעיון באתרי נדל”ן עוד בארץ למדה טליה לדעת שבכל אחד מהם הייתה בריכת שחייה על הגג ולפעמים גם חדר כושר וחצר פנימית וחנייה. הנהג עצר בצד המדרחוב.
“עשרים וחמישה דולר, בבקשה.” טליה החווירה לרגע. עשרים וחמישה דולר על נסיעה במונית לסנדלר. כמעט מאה שקל. היא הוציאה שטר גדול של מאתיים דולר והושיטה לו.
“הֵב א נָייס דֵיי” הפטיר אליה כשמסר לה את העודף, וכעבור רגע מצאה טליה את עצמה צועדת במדרחוב ומחפשת אל מי לפנות בשאלה הכי בוערת שעמדה כעת על הפרק, “ווּאֵר אִיז דֶה שוּמֵיייקֵר?”
בהתחשב בעובדה שהיה מדובר באמצע השבוע, האנשים שצעדו ברחוב נראו נינוחים להפליא. היא פנתה לכמה בנות שעמדו ליד חנות גלידה והן חייכו אליה בשמחה ומייד הראו לה איך ללכת ימינה, אחר־כך שמאלה ולהיכנס למעבר בין חנויות ושם יימצא מבוקשה. בדרך הספיקה לקנות סושי רול בדוכן אוכל אסייתי שעמד בדרך, לשתות קפה בסטארבקס ולהציץ בעיתון הבוקר -שהיה מלא כולו בכתבות על איפא”ק , על ביקורו הקרוב של בוש בסידני ובדיווחים על תוצאות הרוגבי – ולקנות גרבונים בצבע בורדו כי איכשהו נראה היה שהשחור־ אפור התל־אביבי לא ממש יתפוס כאן. אחרי שלושה ימים של הסתובבויות אינסופיות במה שנקרא “סידורים”, נסיעות ארוכות ויקרות במוניות, תחילת היכרות עם מערכת הרכבות והתחבורה הציבורית ועוד שני עקבים שנשחקו מהליכה אינסופית, הבינה טליה שוב עד כמה המקום עצום. ממצא נוסף שהעלתה היה שהאוסטרלים אמנם מדברים אנגלית, אבל שונה מאוד מזו של אחיהם בממלכה הבריטית או בני־דודם החורגים בארצות־הברית. מעבר לעובדה שבהתחלה היה קשה לה להבין את המבטא, היא נתקלה גם בכל מיני ביטויים כמו “נוֹ ווֹרִיס”, “מָייט” ו”צִ’יְרס”, שעם מראה הים ואווירת העליצות הכללית סביבה נשמעו קצת כמו שפה קלאב־מדית. לא ייאמן שככה נשמעים אנשים שעומדים עכשיו בסניף הדואר, חשבה, אפשר לחשוב שכולם פה באיזה מסע שיט בקריביים ולא בתור האינסופי בבנק.
והיה עוד משהו -האופנה. שמלות צבעוניות שמתחילות להתרחב ולהתנפנף מייד מתחת לקו החזה, חולצות סטרפלס, פאייטים ונצנצים עם סנדלים מבריקים ותסרוקות שנראו מגוהצות עם מכשיר שעושה קווץ’ לשיער. כל זה בא במערכת מדוגמת ומושלמת יחד עם משקפי שמש ענקיים, על שיזוף טרי וחיוכים של “ספינת האהבה.” הכול יחד נראה לגמרי אייטיז והשתלב באופן מושלם באווירת הנופש והכיף שחילחלה לכל מקום.
בבוקר הרביעי שלה באוסטרליה, התקשרה טליה לאלון, בחור שחי כבר שלוש שנים בסידני בלי ניירות ועבד בשיפוצים אצל ישראלי אחר. גלית, חברתה, שיצרה את הקשר, אמרה שהוא אמור להיות לגמרי בעניינים ויעזור לה בכל דבר, כל עוד לא תזכיר את צמד המילים “מחלקת־ההגירה”.
אלון הציע שייפגשו במסעדת “סבבה” שברחוב הול בבונדאי, מה שהתברר אחר־כך כמעוז היהודי־ישראלי של סידני.
טליה נשמה לרווחה כשסוף־סוף יכלה פשוט לצאת מהמלון ולצעוד לרחוב הול מבלי להחליף שלוש רכבות בדרך. מסעדת “סבבה” נראתה כמו שתל שנעקר מרחוב אלנבי בתל־אביב והושתל בחוף בונדאי. זה היה בעצם דוכן פלאפל ושווארמה עם כמה שולחנות וכיסאות פורמייקה בחוץ וריח הבשר נצלה על השיפוד החזיר אותה בבת־אחת הביתה. כך קרה גם עם שלושת הבחורים שנראו בני עשרים וטיפה שישבו ליד אחד השולחנות והתווכחו במרץ, בעברית, על משהו שנשמע כמו טיול בניו־ זילנד.
אלון היה בחור נמוך ורזה, לבוש בג’ינס ובטי־שירט שחורה שנשאה קילומטרז’ רציני של כביסות.
“מה המצב?” הוא חייך אליה. “איתן שלח לי אי־מייל. הוא אמר לי שאת מגיעה לבד וביקש ממני להסביר לך מה העניינים פה.”
“כן, אני עוד קצת המומת ג’ט־לג.” טליה סקרה אותו מלמעלה למטה. “מה העניינים פה?”
“הכול סבבה לגמרי, רוצה שווארמה?” אלון חייך והצביע על השיפוד המסתובב.
“שווארמה? נראה לך שזה מה שאני אוכל באוסטרליה? בינתיים אני באורגיה מטורפת של סושי.” טליה חייכה לרעיון שמאכל התאווה הזה היה זמין עכשיו בכל פינה, ושבארבעה ימים הגיעה להספק אכילת סושי של חודש בתל־אביב.
“חכי חכי,” אלון צחק בידענות, “יעבור לך. תני לזה חצי שנה ואת הופכת את העולם כדי למצוא חומוס טוב.”
הוא אירגן לעצמו פיתה עמוסה והביא לטליה פחית דיאט קולה. הם התיישבו ליד אחד השולחנות ואלון נופף לבחור מגודל וקולני שהצטרף אליהם אחרי דקה.
“משה,” אמר והושיט לטליה יד גדולה ומיובלת, “אני עובד עם אלון.”
היא לחצה את ידו בקצות אצבעותיה.
“נו, אז מה? איך סידני?” שאל.
“לא יודעת. נורא יפה, אבל הכול רדום כזה, משהו באנרגיות קצת ישנוני.”
“תל־אביבית!” משה קבע.
“כן.”
“עכשיו הכול ברור,” אמר. “אבל מאיפה במקור?” טליה חשבה שעוד בימים שטיילה במזרח הרחוק, שאלת המקור נראתה לה כמו שאלה לגמרי לא לעניין. אז היא עוד הייתה שואלת למה בכלל צריך לשאול ומה זה חשוב, אבל שני הבחורים האלה עם הטחינה על הסנטר היו די נחמדים ורוצים לעזור והיא באמת לא הכירה נפש חיה בסידני. היא החליטה לוותר על ההתפלפלות ושלפה “רחובות.”
משה קם לרגע, חזר עם ערימת מפיות ותוך כדי ניגוב שאריות הטחינה אמר בידענות “חכי שתיכנסי לראש, חבל על הזמן כמה מגניב פה. הכול בסבבה, שקט, אנשים חיים בשביל הסופשבוע. לא קורה פה כלום. תפתחי את העיתון ותראי איך כותבים שם על הקואלות החדשות שהביאו לגן חיות.
מה צריך יותר מזה? מי צריך את כל הלחץ הזה של הארץ? בלגן, עזבי אותך. “
טליה שלחה מבט של “הצילו” לעבר אלון שבינתיים עזב את השולחן ונראה עסוק עד מעל לראשו בשיחה ערנית עם מישהו שעמד מעל לדוכן השווארמה. הוא נראה מאוד מעורה בעניינים ושונה מהתיאור שקיבלה מגלית בארץ של “מהנדס חננה שנזכר לעשות טיול תרמילים בגיל שלושים”.
“תגידי, על איזה ויזה את?” משה המשיך להתעניין.
“ספונסר,” ענתה טליה קצרות. “בית־החולים שקיבל אותי לעבודה נותן לי את האישור לשהייה כאן.”
“מגניב.” הוא התלהב. “תלכי, תעשי פי. אר., לרופאים זה בטח לא בעיה. חבר שלי בדיוק עכשיו הוציא פי. אר., אבל בחתונה. עשרים אלף דולר עלה לו כל הסרט הזה, אבל לך אין בעיה.”
פי.אר. נשמע לטליה בהתחלה כמו מונח מעורפל מימי לימודי הרפואה, אבל ערימות הטפסים האינסופיות בדרך לקבלת הוויזה לימדו אותה שפי.
אר. היו ראשי תיבות של אחת השאיפות הגדולות ביותר של כל מהגר -פרמננט רזידנט – תושב קבע של אוסטרליה.
“אני לא בטוחה שאני רוצה את זה.” היא לא התכוונה לספר לו מה היא הולכת לעשות בדיוק וגם לא לתקן אותו בעניין הרופאים. שיחשוב. היא הביטה לכיוונו של אלון ושידרה אליו עוד קריאת מצוקה נואשת. זה עבד! הוא נפרד מהבחור ליד הדלפק וחזר לשולחן.
“תראה אותה, זאתי,” משה הצביע עליה בלגלוג, “היא עוד לא יודעת אם היא רוצה פי. אר.”
אלון חייך. “עזוב אותה, היא עוד בהלם. חכי, תכירי קצת אנשים, תתחילי לשבת פה, תרדי לחוף בבונדאי, תשבי קצת בבר פה למטה. את לא רק תרצי פי. אר., את תרוצי לקבל אותו.”
המסעדה הקטנה התחילה להתמלא בקהל קולני של צעירים שמילאו את השולחנות מסביב ואכלו פלאפל, חומוס ושווארמה.
משה נראה משועמם. “תגידי, כמה מרוויחים בבית־חולים הזה שאת הולכת לעבוד בו?”
עכשיו זה כבר היה באמת מוגזם. “לפקסס לך הצהרת הון?” טליה התחילה לאבד סבלנות כמו שקורה לה בדרך כלל עם שאלות חטטניות מדי.
“וואלה, את כבדה.” הוא נעלב והיא שינתה כיוון במהירות.
“תגידו, איפה מחפשים כאן דירה? עוד כמה ימים במלון הזה ואני אצטרך לחזור לארץ בגלל פשיטת רגל.”
“זו לא בעיה” התעורר אלון לחיים, כאילו נזכר במשימה שהוטלה עליו. “יש כאן כמה דירות של ישראלים. גרים שניים־ שלושה שותפים. לא יודע אם יש משהו רלוונטי בשבילך, אבל אני יכול להתעניין.”
דירות של ישראלים עם שותפים היו הדבר האחרון שכיכב בחלומותיה על החיים באוסטרליה. טליה חיפשה דרך להסביר את זה בעדינות.
“אני אעבוד בסידני־ווסט. זה לא ממש נראה לי מסתדר עם לגור בבונדאי. לפי מה שראיתי עד עכשיו, אין כאן אפילו רכבת נורמלית.”
“תצטרכי להסתדר עם רכב” ענה משה ביובש. “בלי רכב בסידני זה כמו להיות בלי ידיים ובלי רגליים.”
לקנות רכב מחשבון הבנק שהלך והידלדל בקצב רצחני. לנהוג בצד ימין. לגור בבונדאי. דירות של ישראלים. טליה הרגישה איך כל אחד מתאי
המוח שלה צועק “לאאאאאאאא”.
“יצא לכם להיות קצת במרכז העיר?” שאלה, נואשת. “איך זה לגור שם?”
“בעיר?” אלון נראה המום. “מה יש לך לחפש בעיר? הכול מלא סינים וסתם צפוף ומגעיל. תראי כמה מגניב פה.”
“אבל היית שם?” היא התעקשה.
“הייתי איזה פעמיים־שלוש במרכז העיר, אבל לא יותר מזה.” עכשיו היה תורה להיות המומה. “אתה רוצה להגיד לי שאתה שלוש שנים בסידני
ולא יצאת מבונדאי?”
אלון צחק. “כן. אני בונדאי בנשמה. תסתכלי ותגידי מה בדיוק חסר פה שיש לי ללכת לחפש בעיר?”
מה יש לחפש בעיר, חשבה טליה לעצמה. מה יש לחפש בבונדאי שאין בחוף הילטון בתל־אביב? לעבור חצי עולם כדי לאכול שווארמה על החוף?
למה בכלל לנסוע לאוסטרליה? כדי להגיד “הייתי”? כדי לברוח? כדי להגיע לגשר אנזק ולא לחצות אותו? היא החליטה לשמור את המחשבות האלה לעצמה ולהתחיל להתיישר על־פי צו הפוליטיקלי־קורקטיות האוסטרלי.
“לא יודעת.” טליה היססה, “מה שיש בעיר. בניין האופרה, גשרים, גנים, מוזיאונים.”
“אני לא טיפוס של אופרה” אלון הניף את ידו בביטול, “תני לי ים וחתיכות ועזבי אותי מכל זה.”
“חוץ מזה, לחפש דירה בעיר זה סרט” הוסיף משה משלו.
“באים לך איזה עשרים איש לאינספקשן, צריך להביא המלצות, צילום של הדרכון, עניינים. זה גם יקר לאללה.”
“כמה יקר?” טליה התאמצה להבין על מה הם מדברים.
“טוב, אם היית אומרת כמה את מרוויחה, הייתי יודע על מה
אנחנו מדברים. אבל הבנתי שאנחנו פה בקטע של שוּ־שוּ.”
“תסתכלי באינטרנט” אלון בא לעזרתה שוב. “יש כל מיני אתרים עם מודעות של דירות להשכרה. תסתובבי קצת. לא יתאים – תמיד את יכולה לחזור לכאן.”
הם צעדו במורד הרחוב לכיוון חוף בונדאי. זה היה יום ראשון שהתחיל קצת גשום, אבל עכשיו שוב היה החוף שטוף שמש ובתי־הקפה היו מלאים באנשים שנראו אוכלים, שותים ומרוצים מהחיים באופן כללי.
“הנה תראי, כאן זה ‘נענע’,” הצביע אלון על מקום בקצה הרחוב שהיה ראוי קצת יותר לתואר מסעדה מ”סבבה.” “זה גם מקום של ישראלים.”
במורד הרחוב עמדה חנות גדולה לכלי־בית.
“פה אפשר לקנות סמרטוטים ומגבים מהארץ,” ציין אלון. מזל שמחבלים מתאבדים עוד לא טרחו לייבא מהארץ, חשבה טליה לעצמה, אבל ציינה שאלון דווקא די נחמד, לוקח את התפקיד שלו ברצינות. היא תייקה את פיסות האינפורמציה באגף בונדאי ואז נפרדה מהצמד שהיה בדרך לפגוש חברים על החוף.
היא, לעומת זאת, הייתה בדרך לאינטרנט־קפה, שהיה מלא בתרמילאים שהחליפו חוויות בסקייפ על כל העולם. לפניה עמדה משימה רצינית בהרבה, להתחיל בפרויקט מספר אחד – חיפוש דירה, ולא בבונדאי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אז איך היה היום שלך?”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות