הפסיכולוג החיפאי המתמחה בטיפולים בהלומי קרב, נקרא לעזור לניצול שואה שסיוטי הקרב חוזרים אליו בגיל מתקדם. האם יצליח בטיפול? מה […]
1 – הטלפון לא הפסיק מצלצולו.
ד”ר גולן שהיה שקוע בכתיבת דו”ח הטיפול האחרון, התעלם ממנו.
‘שישאירו הודעה’ אמר לעצמו והמשיך במרץ בכתיבתו.
“שלום, כאן ד”ר גולן, נא השאר הודעה לאחר הצפצוף” נשמע קולו מהמזכירה האלקטרונית.
“שלום ד”ר גולן, שמי מלכה כהן וקיבלתי את הטלפון שלך מאביו של אילן גולדן …”
בבת אחת התנתק מהדו”ח והרים את השפופרת.
“שלום” אמר, “מדבר ד”ר גולן”.
“או, שלום דוקטור” אמרה, “אני מתנצלת על השעה המאוחרת אבל …”
“אין בעיה” ענה, “במה אוכל לעזור לך?”
“תראה, הבנתי מאבא של אילן שאתה מומחה בתחום הטיפול בנפגעי פוסט טראומה”.
“זה נכון”.
“ושממש הצלת את אילן …”
“אני עושה כמיטב יכולתי”.
“המקרה שלי שונה, מדובר באבא שלי”.
“אבא שלך?”
“כן”.
“אביך נפגע באחת המלחמות?”
“לא … הוא … הוא ניצול שואה”.
“זה לא בדיוק התחום שלי” אמר, “אני יותר מטפל בנפגעי הלם קרב”.
“אני יודעת” ענתה, “אבל … אבל אין לי כתובת אחרת, אני מפחדת שיאשפזו אותו בבית משוגעים”.
“יותר נכון לומר מרכז לבריאות הנפש” אמר.
“אתה יודע למה אני מתכוונת”.
“לצערי כן, אבל הטיפול שיקבל שם הינו מיטבי”.
“הוא היה בסדר עד לא מזמן ופתאום החל להידרדר”.
“מה התסמינים של ההידרדרות כפי שאת מגדירה אותה?”
“הוא איבד את שמחת החיים שלו, כמעט לא יוצא מהבית, איבד את התיאבון …”
“אני מבין”, אמר, “וקודם לכן?”
“הוא היה ממש היפר אקטיבי, הוא שיפוצניק וכמעט ולא היה בבית, כל הזמן בחוץ, בעבודות, כל הזמן היה צוחק ומתבדח, אנשים אהבו אותו ממש, רק היה יוצא מהבית ואנשים היו קוראים לו מישקה, מישקה, מה שלומך, מתי אתה בא לקפה, הוא היה ממש הרוח החיה בשכונה ועכשיו … כלום”.
“את מתכוונת למישקה מכרמל צרפתי?”
“כן … אתה מכיר אותו?”
“בוודאי, הוא שיפץ גם אצלי, חמד של אדם”.
“כבר לא כל כך”.
“ומתי זה התחיל אצלו?”
“לפני כשלושה חודשים”.
“הצעת לו לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר?”
“כן אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה”.
ד”ר גולן חשב לרגע, “את יודעת מה? יש לי רעיון, אני אתקשר אליו ואבקש את חוות דעתו לגבי שיפוץ שאני רוצה לעשות בקליניקה, למען האמת יש לי צורך בכך ופשוט דחיתי זאת עקב לחץ המטופלים. כשיבוא אלי, אוכל להעריך את מצבו בלי ידיעתו שמדובר בטיפול”.
“תודה דוקטור, תודה לך ולגבי כסף … אני אשלם כמה שזה יעלה”.
“בואי נמתין עם התשלום” אמר, “המחירים שהוא גובה כל כך נמוכים שאראה בזה החזר על העבודה”.
“תודה דוקטור, תודה ו … מתי אתה חושב שתוכל להתקשר אליו?”
“מחר בבוקר?”
“יופי, כל טוב לך ושוב תודה”.
“להתראות”.
“להתראות”.
ד”ר גולן החזיר את השפופרת למקומה ושקע בהרהורים.
הוא נזכר במישקה, אדם לא צעיר, כבן שבעים אך מלא מרץ ועזוז, לא מפסיק להתבדח והחיוך לא מש משפתיו. קובע שעה ומגיע בדיוק בשעה היעודה, קובע מחיר, מתמקח ברוח טובה, קובע תאריך התחלה וסיום ועומד בהם. תמיד לבוש בקפידה למרות היותו שיפוצניק, חולצה ומכנסי חאקי מגוהצים, חגורת המכנסיים השחורה, נעלי העבודה השחורות שתמיד היו מצוחצחות עד ברק וכובע הברט הנצחי. הוא נזכר בשיחות המעטות שניהל עם מישקה על כוס קפה עם סיום יום העבודה והיה זה משב רוח רענן אחרי שעות הטיפול המתישות.
“ווטס אפ דק?” כך היה פוגש אותו מישקה בוקר בוקר עת היה מגיע לעבודת יומו והוא היה מחייך אל מישקה, שופת קנקן קפה והיו מתיישבים לשיחת חולין קצרה בטרם ייפנו לעיסוקיהם. מידי פעם, עם מישקה היה עובד בסביבה, היה קופץ לומר שלום.
‘אבל שואה?’ חשב לעצמו, ‘מעולם לא טיפלתי בפוסט טראומה של ניצולי שואה’ הוא ידע שיש לא מעט מאלו המאושפזים שנים במוסדות בריאות הנפש של המדינה אבל תחום התמחותו, התחום עליו קיבל גם את הדוקטוראט היה טיפול בנפגעי הלם קרב, הלומי קרב מהמלחמות.
ד”ר גולן חזר לדו”ח שכתב, סיימו ופנה לספרייה בסלון ביתו. הוא סקר את המדפים בעיניים מצומצמות ולבסוף בחר ספר, התיישב בכורסתו והחל לקרוא בעיון. לאחר כשעה הפסיק, סגר את הספר והחזירו למקומו, ‘זה יספיק בתור התחלה’ אמר לעצמו ופנה לחדר השינה.
אין עדיין תגובות