תחילה היה זה רק אד קל, ערפל הלילה שהתעבה לאיטו עד שהפך סמיך יותר ויותר. אחר כך, נשמע קולן של […]
פרולוג: זמן אחר – מקום אחר, הם.
הלילה ירד על היבשת כבמטה קסם. ככל שהתקדם החושך, החלו נצנוצי אורות החשמל לזהור, משקל נגד קלוש לאפלה. לא עבר זמן רב, והלילה עטף את היבשת בשמיכה שחורה.
בלב לבה של האפלה, במקום בו אין לאור גישה, יתאספו הסטראני בתוכו של אולם עצום, מבנה תעשייתי נטוש.
פעם, לפני שנים ארוכות, הייתה במקום עיירת פועלים, והגברים היו יוצאים כל בוקר לעבודה, חיוכים על פניהם והם מנופפים איש לרעהו לשלום בדרכם למפעל. נשותיהם הלבושות בשמלות לבנות, נהגו ללוות אותם עד שער היציאה מהגינה הקטנה שבחזית הבית, ונפרדו מהם בנשיקה, בודקות שלא שכחו לקחת עמם את תיקי האוכל.
היו שם בתי ספר, וכיתות מלאות בילדים וילדות, ואחרי שעות הלימודים היו הילדים הקטנים, בנים ובנות, משחקים בגני השעשועים, מתנדנדים וקופצים, צוחקים בקולי קולות והשמש הייתה מפזזת על שערותיהם.
בלילות היו הגברים מתאספים בפאב המקומי, ללגום בצוותא בירה מרירה ואז שרים בקול רם, מתחרים מי מזייף יותר. נשותיהם היו נפגשות לערבי תרבות והקראת ספרים, או משגיחות על הילדים.
החיים היו טובים והעתיד נראה מבטיח. התושבים אהבו את עיירתם, ואהבו את הנוף שהקיף אותה; את הנחל שחצה את העיירה; את הגשרים הקטנים שבנו במו ידיהם מאבן מוצקה; את תחרות שֵיט-הסירות הקטנות שהייתה מתנהלת כמה פעמים בשנה. בלילות, ניתן היה לראות זוגות צעירים מטיילים לאורך הנחל לאורו של ירח, ובאגם אליו זרם הנחל נערכו תחרויות דיג, והמנצחים היו מצטלמים בחיוכים רחבים, יחד עם שללם הנוצץ.
פעם, היה בעיירה מפעל אריגה; מכונות עצומות פעלו בשלוש משמרות, משמיעות את שאון התעשייה המזרימה חיים לעורקי העיירה. פעם עבדו שם יותר מחמש מאות איש.
פעם.
ואז הייתה שרפה, ואז היה מיתון, ואז היה… ואז היה… המכונות העתיקות עדיין נותרו נטועות על עומדן, חלודות, מתפוררות, גדמים עלובים ופצועים של תעשייה שננטשה לגורלה המר. האנשים שהפעילו את המכונות הישנות באותם זמנים קמו והלכו להם לאן שישאו אותם הרוח והמזל, תרים אחר מקומות עבודה חדשים, ממיתים את העיירה על אלפי תושביה, לוקחים עמם את החום, את האור, את צחוקם של הילדים.
וכמו תמיד, לאחר שכמעט כולם עזבו, נשארו אחרוני האחרונים, משפחות בודדות שלא היה לעולם דבר להציע להן ובעלי עסקים שהימרו בכל כספם על שגשוג המקום וכעת נותרו בעיירה הולכת ומצטמקת, עד שבסופו של דבר הכריעו אותם החובות והם נותרו ללא יכולת להיפטר מנכסיהם המדוללים, וללא רצון להתחיל מחדש במקום אחר. נשארו גם הזקנים הבודדים שלא היה איש שייקח אותם עמו, ואותם אנשים שהיו מוצאים את הפיסות המעטות של אושרם המצטמק והולך בזכרונות דוויים של העבר המפואר. במקום האלפים שגדשו אי אז את המקום, נותרו מאות ספורות.
בתחילה, היו מהם שעוד ניסו לשמור על המקום, על חזות אנושית, תרבותית. מחזיקים בתקווה שמעולם לא התגשמה, שהכל זמני, ויבואו ימים טובים יותר, שהרי ימים כאלה חייבים לבוא, לא?
קמעה קמעה, הלך המקום ודהה, הלך והתרפט, ואמצעי הקיום הלכו והידלדלו. במקום בו שגשגה הציפייה למחר החל לשוטט הייאוש, וחוסר התקווה קנה לו מקום של קבע בנשמות הנותרים. דבר לא השתנה לטובה, וגם אלה שעוד שביב תקווה נותר בהם, גילו כי זו הולכת ונשחקת.
המציאות העלובה טפחה על פניהם יום אחר יום. אפילו הילדים המעטים שנולדו בתנאים לא תנאים, היו מתים בשנתם הראשונה, או שהוריהם היו עושים מאמץ הרואי אחרון ומוצאים את העוז להסתלק מהמקום.
נדמה כי העולם כולו שכח מהם. כעבור זמן מה, אפילו נציגי המדינה הבודדים המחויבים לבוא אל המקום חדלו לעשות את הדרך הארוכה והמתפתלת שכבר הייתה מבוקעת והרוסה. מלבד מטיילים שטעו בדרכם, איש לא בא לבקר יותר.
כמה שנים לאחר מכן, אילץ חוסר הברירה את הנותרים לחיות מחדש את חייהם העלובים של אבות אבותיהם. חלקם ביראו מעט חלקות אדמה עליהן הצמיחו ירקות, וחלקם שבו למצוא את פרנסתם הזעומה בציד איילים ושפנים. לאט ובסבלנות היו הללו מפרקים חלקי מתכת מהמכוניות הנטושות, ומהשאריות האחרונות של בתים שננטשו כמות שהם יחד עם חפצים שונים, על מנת ליצוק מהם קליעים לרובים הישנים.
ואחר כך, הגנראטורים הפסיקו לפעול כי לא נותר יותר דלק, או כי לְאיש לא היו היכולת והידע להחליף חלקים פגומים. התושבים הבעירו מדורות, מפרקים את העצים מהבתים, עוקרים את הגדרות הישנות שהצבע כבר התקלף מעליהן ודהה.
בתחילה עוד נהגו לעקור את העצים מהבתים המרוחקים יותר. אחר כך כבר איבדו את הבושה, איבדו את התחושה, איבדו את הרצון לחיות. כל שנותר להם היה יצר ההישרדות הבסיסי, ההווה שאחריו אין מחר.
וכשפחות ממאה אנשים נותרו, כבר שחקה אותם המציאות האכזרית עד כדי כך שאחרוני האחרונים היו האומללים מכל, או אלה שלא נותר להם דבר מלבד גופם המיובש ומוחם המפעפע בשנאת חינם וקשיוּת עורף, אותם מרי-נפש שלא נותר בהם כוח לדבר מלבד הטינה כנגד הכל.
פעם עוד היו להם פנים, עוד היו להם שמות, אבל הכל נמוג ונעלם, הכל היה ללא כלום כשהגיעו הסטראני. ככלות הכל, המקום, כמו מקומות אחרים, משך אותם אליו בעבותות בלתי נראות של סבל ואומללות. כל אותם אנשים היו טרפם החוקי, מאז ומעולם.
בתחילה היה זה רק אד קל, ערפל הלילה שהתעבה לאיטו עד שהפך סמיך יותר ויותר. השאריות המטונפות של אלה שהיו פעם אזרחים הגונים התעטפו טוב יותר בבלואי הסחבות שעל גופם והצטופפו, מתקרבים יותר אל האש.
באחד הבתים שעדיין התגוררו בהם אנשים, זרק טומי עוד פיסת עץ עבה אל האח. "זה משהו משהו הקור הזה, לא?" טומי, שעד לפני תריסר שנים עדיין נהג לקום כל בוקר לעבודה בחנות המכולת, והצטיין בחיוך רחב ובשפה עשירה, כמעט ירק את המילים אל האש המחממת.
"עזוב שטויות, טומי, למי אכפת בכלל." בוב היה בעבר בעל נגרייה משגשגת, שריהט את רוב הבתים של בעלי האמצעים בעיירה, ואילו כעת שפף על עקביו, עטוף בגדים ישנים, מחוררים, ידיו המזוהמות מופנות אל עבר הלהבות. הוא רחרח באוויר, "לא יודע, טומי, עדיין קצת מוקדם מדי לכזה קור."
טומי גיחך, "אולי צריך להכין את הבתים מוקדם יותר השנה."
שבוע מאוחר יותר כבר עטף הערפל את העיירה כולה, מתרכז בייחוד באותם מקומות בהם דלקה אש ואנשים עדיין ישבו יחדיו, שואבים חום איש מרעהו, חולקים מזון מקדרות בישול ומנהלים שיחות בקולות נמוכים. כוחם הדל עוד עמד להם לגרש את האפלה מסביב.
ג'ולי, אחת הנשים הבודדות שעדיין נותרו במקום, ישבה במרפסת על הנדנדה הישנה, החורקת, עטופה היטב כנגד הקור ונאחזת בזכרונות המאושרים של העבר, ממלמלת לעצמה בפה שהיה מלא פעם בשיניים לבנות, מבריקות, וכעת היה ריק למחצה. "ג'ושוע אף פעם… לא היה מרשה לבית להגיע למצב כזה… איפה החשמל, איפה הילדים…"
ואז, כשהתעבה הערפל עוד ועוד, משהו בתוכה חזר אל המציאות וניחש במעומעם את העתיד. עיניה התמקדו באפרוריות הסמיכה ואוזניה קלטו את קול טיפות הגשם המגיע, אלא שלא היה זה גשם.
היא הרימה את קולה, "צריך לברוח מכאן, אוי אלוהים, אוי אלוהים, אוי אלוהים, צריך לצאת, לצאת, לצאת, הערפלללל…" כאילו בתגובה לקולה, נעצר הערפל במקומו, התערבל לרגע, ואז נסוג לאחור והתפוגג.
עיניה של ג'ולי איבדו את מיקודן והיא עיוותה לרגע את פניה בהבעת מיאוס. שניות לאחר מכן שבו פניה לקדמותם, והיא הוסיפה למלמל לעצמה, "ג'ושוע… כמה היה יפה וגבוה… ואיך הוא היה רוקד… ג'ושוע שלי…"
איש לא התייחס ללהגה של ג'ולי. הכל ידעו שהיא מדברת עם בעלהּ, אך הוא מת לפני למעלה משש שנים. מישהו היה אדיב דיו על מנת לצאת אליה, להכניס אותה פנימה, ולהגיש לה קערת מרק חם . ג'ולי אפילו לא שמה לב לכך שהיא מובלת לתוך הבית. שפתיה המשיכו למלמל.
למונטי הקשיש לא הייתה משפחה. הוא חי בגפו בבית מרוחק ממרכז העיירה הנטושה, ובילה את מרבית יומו בישיבה ברגליים צלובות על חבית ריקה שהייתה פעם מלאה בבירה. בין רגליו היה שעוּן רובה ציד נושן, ממורק, ולמותניו, בצמוד למכנסי העבודה הבלויים, נחגרה סכין 'בואי' רחבת להב, מבהיקה. מונטי נהג לחסל באיטיות שתייה חריפה שייצר בעצמו בחלקת אדמה קטנה שבירא וזרע בתירס.
בלילות אף לא טרח להדליק לעצמו מדורה. הוא היה ממשיך לשבת על החבית, ללגום ולבהות בחשכה עד שהיו עיניו נעצמות מאליהן. אז היה גולש מהחבית ונכנס לתוך הבית, שם היה נרדם על מזרון ישן.
כשהתעבה הערפל מול פניו של מונטי, הופך לאיטו לגוש מוצק כמעט, נותר הזקן אדיש לחלוטין. גם כשהחלו אוזניו לשמוע טפיפות עדינות, כצליליו של גשם מתקרב, עדיין לא נע שריר בפניו. בשעת ערב זו כבר לגם יותר מכוס מלאת אלכוהול שזוקק כמעט במלואו, כך שדבר כבר לא יכול היה להפתיע אותו. כשמתוך הערפל התגלתה הדמות הראשונה, הרים מונטי את הכובע שלראשו בברכה. מחשבותיו החזירו אותו אחורה לימים טובים יותר.
הערפל תפח והתעבה, אך גם כשהוסיפו דמויות לגלוש מתוכו, מתייצבות מולו בחצי מעגל, מצטופפות יותר ויותר, שואפות ושואפות, עדיין לא הבין בפני מה הוא עומד.
חלפו למעלה משלושה ימים עד שהתגלתה גופתו הקפואה כאבן בידי ג'ף, שהעניק שבועיים לפני כן למונטי צמד ארנבות תמורת אלכוהול, וכעת ביקש לחדש את המלאי במחצית נבלתו של אייל שהייתה שרועה על גבו.
כשגילה את הגופה שפניה נתחבו בקרקע, הפך אותה בעזרת מגפו השמאלי והביט בפרצופו המעוות של מונטי באדישות, מתעלם מהבעת האימה שנחרטה על פניו של הזקן. סכין ה'בואי' על מותניו עניינה אותו יותר מאשר הדרך בה מצא הקשיש את מותו. הוא חילץ את הסכין ונכנס לתוך הבית, מחפש היכן החביא מונטי את האלכוהול.
מחצית השעה לאחר מכן היה ג'ף אדם מאושר. הוא גילה את מטמונו של מונטי והחורף הקרוב עתיד להיות חם מאוד עבורו. רגע ארוך תהה כיצד יסחוב את קנקני האלכוהול, אולם לאחר מכן החליט כי אינו צריך להתאמץ. מונטי כבר לא יחזור לגור כאן יותר, נכון? ומלבד זאת, יש לו כבר חצי אייל לאכילה. מה הוא צריך יותר מזה בימים הקרובים? כלום.
הוא חכך בדעתו האם כדאי לקבור את מונטי, שהרי כעבור ימים ספורים תתחיל הגופה להעלות ריח רע. מאידך, אולי יימשכו זאבים אל הריח, ויהיה זה תענוג לא קטן לירות בהם בזה אחר זה.
בסופו של דבר החליט לגרור את הגופה למרחק סביר. אחרי עשרים מטרים עצר לרגע ללגימה הגונה. אחרי עוד ארבעים מטרים החליט שדי בכך וכיבד את הגופה בבעיטת פרידה.
באותו הלילה, כשהגיע הערפל, יצא ג'ף החוצה והתבונן בו בעניין. ההתגבשות סביבו שעשעה אותו, גם צלילי הטפטוף נשמעו לאוזניו חביבים. כל דמותו הקרינה שעשוע וסקרנות, וכשיצאו הדמויות, חייך אליהן בברכה אמיתית.
ג'ף היה הראשון, אבל לא האחרון. בסופו של דבר, כשהגיעו הסטראני במלוא הווייתם, רק מעטים הצליחו להימלט. חלק צרחו ומתו, חלק השתגעו, והיו גם שקיבלו את הסטראני בברכה, להוטים לשרת אותם עד טיפת דמם האחרונה.
אחר כך, כשהבינו מה עשו, כבר לא היה אכפת להם. התקווה אבדה מזמן בנבכי הערפל.
רעות – :
הורדתי וזה ספר נפלא, מותח ומומלץ
עדיין באמצע הקריאה וזה כיף