טקס תות Frutilla, Fragole, Strawberries

לחץ/י על התמונות להגדלתן:

"ממש כמו בטקס תה יפאני, שבו מוקדשת תשומת לב מדוקדקת לתכנון ולתהליך הכנת התה, לבחירת כלי ההגשה, המקום, העיצוב והמועד, כך ניהלה גם משפחתי טקס הגשה ואכילה של תותים, טקס תות"

בהסבר פשוט זה, בוחרת האמנית אלחנדרה אוקרט לפתוח את ספר האמן שיצרה "טקס תות". הספר לוקח אותנו למסע קסום של זכרונות ילדותה של האמנית והשפעתם על יצירתה המשולבת בספר הייחודי. זהו מסע אישי המלווה בטקסט, תמונות עבר ויצירות אמנות המרכיבות תמונת חיים עשירה ומרתקת.

זהו לא רק ספר זכרונות, זהו לא רק ספר אמנות. זהו ספר שמציג ניצוצות של זכרונות ושיחות שהיא מנהלת עם אביה שנפטר, איש תאטרון ורוח המתחקה אחר פנטזיית ילדותו האבודה וזכרונות ליקוט התותים היקרים באירופה של לפני פלישת הנאצים ומתמודד עם התהפוכות הפוליטיות של שנות ה-60 וה-70 באורגווי, שם גם נולדה אלחנדרה.

הספר מהווה יצירה ייחודית של האמנית וסגירת מעגל שכולה מדברת ב"שפת התות". במהלך חייה מצאה כי היא נשאבת בכל פעם אל מוטיב התות החוזר ביצירתה, היא חקרה אותו מכל כיוון, דרך חומר, צורה וצבע דרך השפה בה היא מדברת – אמנות. העבודה על הספר איפשרה גם תהליך אישי של גילוי התשוקה העזה לפרי החושני והבנת הטקסיות שליוותה את ילדותה בעיסוק בתותים.

הספר נכתב בשלוש שפות. עברית, אנגלית וספרדית. אין זו בחירה מקרית. שילוב של שלושת השפות האלו מרכיב את פסיפס חייה של האמנית שחושבת ונעה ברצף שבין השפות האלו. לצד יצירות האמנות בספר, כל אחד יכול לצלול אל תוך הסיפור, אל תוך האמנות, אל תוך התות.

הספר יצא לאור ממוספר בשמונה עותקים. עותק אחד מתוך שמונה נמצא במחלקת הנייר של מוזיאון ישראל. שני עותקים נמצאים בוונציה בגלריה "איקונה" ובמוזיאון היהודי. שם הוצגו לראשונה ב 2012. באוצרות ז'יוה קראוס. עותקים נוספים נמצאים באנגליה ובאורוגוואי באוספים פרטיים.

מקט: 1-890-1

לאתר הספר הקליקו כאן

לחץ/י על התמונות להגדלתן: "ממש כמו בטקס תה יפאני, שבו מוקדשת תשומת לב מדוקדקת לתכנון ולתהליך הכנת התה, לבחירת כלי […]

---

Tiny, bright particles floated on the air in my room on Viejo Pancho Street. One of my earliest memories is of me trying, futilely, to catch them. This simple and sensual early experience, coupled with my vibrant intellectual and multicultural upbringing, make me who I am today.

I was born in Montevideo to Austro-Hungarian parents who were very active in the cultural life of the city. I grew up among books, antiques, theater, film, music and of course, stories: stories of real adventures—and also flights of fancy—of my father, sitting together on our magic Persian carpet on our living room floor.

Some of my early work was done with a lip pencil on the back of our new ochre velvet chair, or dripping indigo-colored ink on our terracotta-tiled floor, or doodling in my mother’s art books. All of these early artistic endeavors were met by my parents with a mixture of horror and wonder.

My first art teacher was the lovely Miguel Angel Parejas, who accepted me at eleven years of age into a group of adults in the Gallery Aramayo.  At the age of fifteen, during the 1980s, I discovered Abstract Expressionism and the Japanese art of San Francisco. These first exposures intoxicated me with the other limitless possibilities of art.

I studied art history and humanities at the Hebrew University in Jerusalem. I then had the privilege of making a critical metamorphosis under the guidance of artist Claudio Olivieri, in the Nuova Academia di Belli Arti (NABA) in Milan, Italy. Claudio always told me: "Alessandra, you only have one soul, it’s useless to fight against it." or "Work, work, work … that's the whole secret." I still adhere to these mantras today in my studio workshop in Modi'in, Israel.

I see my work as a visual poem. I try to capture the essence of the matter, and of the material. I am inspired by the elements of poetry, sensuality, feeling, association, metaphor, allusion, rhyme, alliteration and repetition. The words themselves are cast on the paper, taking on a shape and an outline. My works are like haiku. One must to stop to feel the echo. Alone in the silence of my study I tune in to an internal rhythm that sometimes makes me feel like an orchestra conductor. The table becomes a stage, the brush creates choreographies, somewhat like action painting. I decide when to go adagio, piano, forte, allegro … or moderato. Sometimes I become a disciplined painter of illuminated manuscripts, with delicacy and precision. I know my work is complete when I feel the music vibrating from within it.

I work almost exclusively with architectural tracing paper. The tracing paper, in contact with wet paint, takes on corporeality, changing the structure of paper and rendering it three-dimensional. This results in a work that changes with the light at different times of day, almost as if breathing. The art becomes a moment of existence, a sacred space, a moment of spirituality.