החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סוכריות מתפוצצות

מאת:
הוצאה: | 2011 | 142 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

אהבה גדולה בוגרת ואמיתית על רקע פוסט –טראומות, הודו, סמים, לימודים ועבודה המתערבבים זה בזה לכלל יצירה אחת ומציגים, דרך עיניו של לוחם בסוף תקופת שירותו הצבאי את תהליך התבגרותו האמיתית. השרות הצבאי והדילמות המוסריות שהוא מציב, משפיעות על חייו של הגיבור, אהבתו החדשה, חבריו, שכניו ומשפחתו. מבט שונה המפרק את החוויה הישראלית למרכיביה ומרכיב אותה מחדש לתמונה עכשווית מרתקת ואמיתית.

מקט: 1-160-1
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
אהבה גדולה בוגרת ואמיתית על רקע פוסט –טראומות, הודו, סמים, לימודים ועבודה המתערבבים זה בזה לכלל יצירה אחת ומציגים, דרך […]

פרק 1. צבא:

“אודי, המג”ד מחפש אותך ואת אלון. תמצא את אלון ותגיעו למשרד שלו,” אמר לי מיקו הרס”פ.

זה היה בשעות הבוקר, יום רביעי חם של סתיו, סוף אוקטובר. אפילו כאן, 400 מטר גובה בלבנון, החום היה כבד. ישבתי מתחת לעץ, מנסה להתקרר קצת בצל, לטעון את המחסניות שהתרוקנו אתמול ולבדוק מה חסר לי בציוד החבישה, כדי שאוכל להזמין דרך פליפר האפסנאי.

“מה העניין?,” שאלתי אותו, “מה הוא רוצה מאתנו?”

“אני חושב שזה בקשר להיתקלות אתמול,” אמר מיקו, “אבל לך תדע אצלו.”

“שמעתי שראו את כל הפרשה בסי.אן.אן,” אמר בנישתי, שישב לא רחוק ממני על ארגז תחמושת ישן, מעשן נובלס. “נהייתם מפורסמים אתם,” צחק, “אולי אפשר חתימה?”

אותי זה לא הצחיק בכלל והזעפתי לו פנים.

“מה אתה עושה לי פרצופים?,” שאל בנישתי, “פחות ערבוש אחד. מה זה כבר משנה. כבר היום הם השריצו לו מחליף. אלון ואתה עשיתם מצווה. פחות עמלקי אחד. הלוואי וזה הייתי אני במקומכם.”

בנישתי היה בחור דתי. המשפחה שלו לחצה עליו ללכת לישיבה ולא להתגייס, אבל הוא היה חדור מוטיבציה לשרת את המדינה בנאמנות ומתוך ערכי כבוד ואהבת האדם.

“אני רוצה להיות ביחידה שבה הורגים כמה שיותר ערבים,” אמר להם בלשכת הגיוס. בהתחלה הם הביטו בו בחשש, אבל כשראו שהמאבחנת הפסיכולוגית לא מצאה בו שום דופי, נרגעו. האחריות לא נפלה על כתפיהם. הם נענו לבקשתו ושלחו אותו לבית חולים עפולה, אבל אחרי כמה שבועות הוא התייצב בחזרה בלשכת הגיוס ואמר שאמנם הורגים שם ערבים, אבל התפקיד שלו הוא רק להסיע את הגופות לחדר המתים. הוא רצה משהו יותר ישיר. באותה תקופה בדיוק גייסו ליחידה שלנו, אז ככה הם הצליחו גם למלא את מצבת כוח האדם וגם להיפטר ממנו. אלון אמר עליו שהוא לא סובל מבעיות נפשיות. הוא נהנה מהן.

קמתי לאט ובחוסר חשק. הג’ל שהתחיל להיווצר לי בתוך הראש כשהגענו ללבנון, הפך למשהו יותר מוצק, ספק מוחשי ספק לא, ואטם אותי במין קהות חושים שכזאת.

לקחתי איתי את הנשק והחגור והלכתי לכיוון החדר שבו גרנו. אלון היה שם, שוכב על המיטה בתחתונים ובגופייה צבאית, מעשן, לידו ערימה של בדלים, עטיפות של מצופים מוכתמות בשוקולד, ושלוש כוסות פלסטיק עם שרידי קפה. הנחתי את החגור בעיגול על המיטה שלי לידו ואמרתי לו “מיקו אמר שהמג”ד רוצה לדבר איתנו. בנישתי אמר שהעניין שודר בסי.אן.אן.”

“איזה עניין?,” שאל אלון, כשהוא יודע איזה עניין, רק מקווה לאיזושהי הקלה.

“בעניין ההיתקלות מאתמול,” עניתי, “ואני רואה שאלפסי מפנק אותך,” אמרתי לו כשאני מצביע על כוסות הקפה.

אלפסי היה אחד הטבחים שלנו. הוא אהב את אלון כי אלון היה מצחיק אותו תמיד ומחקה בשבילו את רואימי. רואימי היה הטבח השני, והם היו עושים ביניהם שבוע-שבוע.

שניהם באו ממגדל העמק ועבדו באולמי “פנינת השלום” בעיר, גם שבוע-שבוע.

“זה אולם שמחות יוקרתי,” הסביר אלפסי, “מי שאתה רוצה הופיע שם – מרגלית צנעני, דקלון, צביקה פיק. ראש העיר חיתן שם את הבן שלו והיו 600 מוזמנים. גם כל שחקני הפועל מגדל העמק התחתנו שם. אתה לא יכול לבוא שם במכנס קצר.”

“אלפסי בחור טוב,” אמר אלון, מנסה להשהות את העומד לבוא.

“טוב, יאללה, תתלבש. אני מחכה לך”.

“אני לא בא. מסרב פקודה. מה הוא כבר יכול לעשות לי?,” ענה.

“נו, נו, שמענו עליך, גיבור. אולי הוא רוצה לתת לנו רגילה. מה אתה יודע?”

“כן. בטח. רב סרן הרצל בוקובזה, שעיברת את שמו להרצל בוקר, ייתן לסמל אודי זר ולסמל אלון כהן רגילה.”

“יאללה, אני מחכה לך,” אמרתי לו.

אלון התרומם לאט מהמיטה, התיישב, נאנח, הדליק עוד סיגריה, לקח לגימה משרידי הקפה ורטן, “אני בא, אני בא. זבלים. כולם זבל. אודי, אין לי כוח לזה יותר. אני שבור.”

“בוא נראה, אולי הרצל בוקר יתקן אותך,” אמרתי לו.

אלון גיחך, “אני כבר טוטאל לוס. אין מה לתקן. רק למכור לחלקים בבית חולים שבנישתי עבד בו.” ואחרי כמה שניות שאל, “תגיד, מתי השחרור? מתי כבר נצא מהחרא הזה?”

“משלמים לך יופי של משכורת בשביל החרא הזה,” אמר בנישתי, שבדיוק נכנס. “אני נותן את המשכורת שלי לבן דוד שלי והוא עושה לי בוכתה במניות.”

“תגיד, בנישתי, מה תעשה אם עד השחרור לא תהרוג שום ערבי? תחתום עוד חצי שנה? תכנס לוואדי ערה עם גליל?,” שאל אותו אלון.

“הייתי חותם, אבל מחתימים רק אם כל היחידה חותמת, ולא נראה לי שהרבה יחתמו. אולי רק סרגיי. אבל, בעזרת השם, אני עוד ייצא לי להרוג כמו שיצא לכם.”

“תגיד,” שאל אותי אלון, מתעלם ממנו, “מיקו נתן זמן מתי להיכנס למג”ד?”

“לא, אבל הוא אמר שהמג”ד רוצה לראות אותנו, אז בוא נלך אליו. מה כבר יכול להיות? מה הוא כבר יכול לעשות לנו? הרי לא עברנו על חוקי מטכ”ל.”

“לא, אבל תמיד הם מוצאים משהו שלא חשבנו עליו,” אמר.

“תראה, אם זה היה משפט, אז היינו צריכים ללבוש א’ ולעמוד ליד הדגל.”

“נכון,” ענה אלון, אבל בטון שאומר שאפילו שזה נכון, כל העסק הזה עדיין לא מוצא חן בעיניו.

אלון החל להתלבש. ניער את הגרביים ואז גרב אותן, לבש מכנסי דגמ”ח מקומטים שהוציא מהקיטבג, לאט לאט השחיל את החגורה, לבש את חולצה והכניס אותה למכנסיים, סידר את הצווארון, התיישב שוב, שם גומיות על הגרביים, הכניס את שולי המכנסיים פנימה ונעל נעליים. התלבש לאט לאט, מושך את התנועות, כאילו בסוף הטקס מוציאים אותו להורג.

בסוף בנישתי, שראו עליו שקשה לו להתאפק, אמר לו “בחיי אלון, אתה מתלבש כמו דוגמנית.”

“ומי בדיוק היתה הדוגמנית האחרונה שראית מתלבשת, יא בנישתי?,” שאל אלון בטון עייף, ואחר כך הוסיף, “בנישתי, אולי תלך במקומי למג”ד?”

“רק אם תפסיק לעשות חיקויים של הרב עובדיה,” ענה בנישתי.

“זה מחיר גבוה מדי,” אמר אלון, “אבל אני מוכן להפסיק לחקות את כבוד הרב אורי זוהר.” ומיד חיקה את אורי זוהר עם ה”אני יפה?” שלו.

“הוא חזר בתשובה כי הבין כמה העולם שלכם רקוב מסמים ובחורות,” אמר בנישתי בלהט.

“תן לי עכשיו סמים ובחורות ואני מוכן להירקב,” ענה אלון, שנראה קצת עייף מהוויכוח הזה, “גם ככה אני כבר רקוב לגמרי מלבנון הזאתי. תגיד, אודי, אולי המג”ד רוצה לצרף אותנו לארבע אמהות?”

להזכיר את ארגון ארבע אמהות למג”ד היה כמו להראות בד אדום לשור.

גם לי כבר לא היה כוח לוויכוחים.

“תראה אלון,” אמרתי לו, “נשארו עוד ארבעה חודשים, אחד עשר יום ואולי כמה שעות. אני סותם את האף וצולל כל פעם שאני מתעורר משינה, וזה מה שאני מקווה להמשיך לעשות. ויאללה, בוא נראה מה מיסטר בוקר רוצה מאיתנו, הקאובוי.”

בדיוק אז נכנס מיקו לחדר.

“נו, אתם ניגשים אליו?,” שאל בחוסר סבלנות, “הוא עצבני. כבר פעמיים אמר לי ‘תביא לי אותם’.”

“נו, ומה אמרת לו?,” שאל אלון, משחק אותה טמבל.

“יאללה, אלון, מספיק עם השטויות שלך. תגשו אליו ותגמרו עם זה. בואו, אני אכניס אתכם אליו.”

מיקו היה הרס”פ שלנו ואנחנו אהבנו אותו. הוא בא מקיבוץ כפר גלעדי. קטן, רזה, אתלטי וחייכן. אחד כזה שמשתדל תמיד לעזור. למרות שזה לא היה מתפקידו להיות לוחם, הרבה פעמים החליף את אחד המ”כים שלנו, שכבר היו די מותשים, במארבים או בסיורים. בתחילת שירותו בצבא הוא התנדב לשייטת, אבל אחרי כמה חודשים חטף דלקת אוזניים חריפה. הצליחו להציל לו את השמיעה אבל הוא כבר לא יכול היה לצלול שוב. הוא המשיך בצנחנים, הסתכסך עם אחד המפקדים וזה שלח אותו להיות רס”פ אצלנו.

קמנו מהמיטות לאט, לקחנו את הנשק והתחלנו ללכת בחוסר חשק לכיוון החדר של המג”ד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוכריות מתפוצצות”