הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש […]
– ערב טוב, ערב טוב, ער–ב טוב קֵיסַריָ–ה!!!
הבמה עדיין ריקה. הצעקה מהדהדת מאחורי הקלעים. היושבים באולם משתתקים אט־אט ומחייכים בציפייה. איש דל גוף, נמוך וממושקף, מעופף לבמה מדלת צדדית כאילו הושלך משם או נבעט. הוא כושל עוד כמה צעדים על הבמה, כמעט נופל, בולם את עצמו ברצפת העץ בשתי ידיו, ואז, בתנועה חדה, הוא זוקר את עכוזו למעלה. צחוק פזור בקהל ומחיאות כפיים. אנשים עדיין נכנסים מחדר־המבואה, מפטפטים בקול רם. גבירותי ורבותי, מכריז בפה קפוץ גבר שיושב ליד שולחן בקרה ומפקח על התאורה – קבלו במחיאות כפיים את דוֹבָלה גִ’י. האיש על הבמה עדיין כפוף בתנוחה קופית, משקפיו הגדולים נחים עקום על אפו. הוא מפנה את פניו לאט אל האולם, מביט ארוכות, לא ממצמץ.
– אה, הוא רוטן, לא קיסריה, מה? קולות צחוק. הוא מזדקף לאט ומנקה את כפות ידיו מהאבק. עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי? נשמעות קריאות מהקהל. האיש נועץ מבט מזועזע: מה זה? מה אמרתם? אַת, שולחן שבע, כן את, מַבְּרוּק על השפתיים, יָפֶה לָך! האשה מצחקקת ומסתירה את פיה בכף ידה. הוא עומד בקצה הבמה, מנדנד קלות את גופו קדימה אחורה. תהיי רצינית, חומד, באמת אמרת נָתַניה? עיניו מתרחבות, כמעט ממלאות את עדשות משקפיו: תני להבין, את אומרת לי פה בדעה צלולה ובמצח נחושה שאני אשכָּרה עכשיו בנָתַניה ועוד בלי שכפ”ץ? הוא משַׂכל את ידיו באימה לפני ערוותו. הקהל שואג בהנאה. פה־ושם עפות שריקות. עוד כמה זוגות נכנסים, ואחריהם חבורה קולנית של גברים צעירים, כנראה חיילים בחופשה. האולם הקטן מתמלא. מכרים מנופפים זה אל זה. שלוש מלצריות בשורטס ובגופיות סגולות־זוהרות יוצאות מהמטבח ונפוצות בין השולחנות.
– בּוֹאנה, שפתיים, הוא מחייך אל האשה בשולחן שבע, עוד לא גמרתי איתך, בואי נדבר על זה… לא, כי את נראית לי דווקא בחורה רצינית וגם עם טעם מקורי, אם אני מבין נכון את עיצוב השיער המעניין שעשה לך – תני לי לנחש, המעצב שהביא לנו את המסגדים בהר־הבית וגם את הכור בדימונה? צחוק בקהל. ואם אני לא טועה, אני מריח פה גם יַמבָּה כסף… צדוק־צדקתי? אה? הקַרצִיוֹן העליון? לא? ממש לא? אני אגיד לך למה, כי אני רואה פה גם בּוֹטוֹקס רב־תפארת, וגם הקטנת חזה שלגמרי יצאה משליטה. תאמיני לי, את הידיים הייתי חותך למנתח הזה.
האשה מצמידה את זרועותיה לגופה ומכסה את פניה בידיה ופולטת מבין האצבעות צווחות דגדוג. תוך כדי דיבור האיש פוסע במהירות על הבמה מצד אל צד, מחכך את ידיו וסורק את היושבים באולם. למגפי הבוקרים שלו יש עקבי הגבהה, והם מלווים את תנועתו בתיפוף יבש. רק תסבירי לי, חמודה, הוא מצטעק מבלי להביט בה, איך בחורה אינטליגנטית כמוך לא יודעת שדבר כזה צריך לספר לבנאדם בזהירות, בשכל, במחשבה, לא נופלים עליו עם ‘אתה בנתניה! בּוּם!’ מה קרה לָך? עושים הכנה לבנאדם, במיוחד שהוא כזה צנום: הוא מרים בתנועה מהירה את חולצת הטריקו הדהויה שלו ואנחה לא נשלטת חולפת בקהל. מה, לא ככה? הוא מפנה את גופו החשוף גם אל היושבים מימין ומשמאל לבמה ושולח אליהם חיוך רחב. ראיתם? עור ועצמות, הרוב סְחוּס, נשבע לכם, אם הייתי סוס כבר הייתי דֶבֶק, לא? בקהל צחקוקי מבוכה, נשיפות של רתיעה. תביני, נשמה, הוא חוזר אל האשה בשולחן שבע, שתדעי לפעם הבאה, הודעה כזאת מביאים לַבנאדם בזהירות, נותנים לו קצת הרדמה לפנֵי. אִלחוש, רַבָּק. מאלחשים לו בעדינות בַּתְּנוך, מזל טוב לךָ, דוֹבָלה, היפה בגברים, זכיתָ, נבחַרתָּ להשתתף בניסוי מיוחד באזור מישור החוף, לא משהו ארוך, שעה־וחצי, שעתיים גג, שזה הזמן המקסימלי שמותר לבנאדם נורמלי להיות בחשיפה לאנשים פה –
הקהל צוחק, והאיש מופתע: מה אתם צוחקים, אַהְבְּלוֹת? זה עליכם! הקהל צוחק יותר, והוא: רגע, שנבין, כבר אמרו לכם שאתם פה רק בתור קהל־חימום, לפני שנכניס את הקהל האמיתי? שריקות, תרועות צחוק. מכמה פינות באולם נשמעים גם קולות של ‘בּוּוּוּ’ ארוך וחבטות על שולחנות, אבל רוב הקהל משועשע. צמד נוסף נכנס לאולם, ארוכים ודקיקים שניהם, שערם זהוב ופלומתי ומקפץ על מצחיהם: נער ונערה צעירים, או אולי שני נערים, עטופים בשחור בוהק, קסדות אופנוענים תחת זרועם. האיש שעל הבמה מעיף בהם מבט וקמט דק מתקשת מעל עינו.
הוא נע בלי הרף. פעם בכמה רגעים הוא מלווה את דיבורו בשיגור אגרוף מהיר לאוויר ואז, בתנועות הטעיה של מתאגרף, הוא חומק מיריבו. הקהל מתענג, והוא מאהיל בידו על עיניו ובולש באולם, שכמעט כולו כבר חשוך.
אותי הוא מחפש.
– בינינו, אחים שלי, עכשיו הייתי צריך לשים יד על הלב ולהגיד לכם איך אני מת, מת על נתניה, אמת? אמת, עונים לו כמה צעירים מהקהל. ומה־זה מתאים לי להיות איתכם ביום חמישי בערב באזור התעשייה הקסום שלכם, ועוד בקומת מרתף, בול על מרבצי הרָדון האטרקטיביים, ולהוציא לכם שרשרת בדיחות מהתחת, אמת? א-מת! מחזיר הקהל במלוא גרונותיו. לא אמת, קובע האיש ומחכך את ידיו בהנאה, הכל פַארְשׁ, חוץ מהתחת, כי האמת אני אגיד לכם, לא סובל את העיר שלכם, מפחידה אותי מוות הנתניה הזאת, כל בנאדם שני ברחוב נראה לי משתתף בתוכנית להגנת עדים, וכל בנאדם שלישי מחזיק בבגאז’ את הבנאדם הראשון מגולגל בניילון שחור. ותאמינו לי, אם לא הייתי צריך לשלם מזונות לשלוש נשים מקסימות, ועוד לאחד־שתיים־שלוש־ארבע־חמש – חמישה ילדים, חַמסָה, הוא מטיח בפרצופו של הקהל כף יד פשוטת אצבעות, נשבע לכם, עומד פה לפניכם הגבר הראשון בהיסטוריה שחטף דיכאון אחרי לידה. חמש פעמים דיכאון אחרי לידה. בעצם ארבע, כי שניים היו תאומים. בעצם חמש, אם סופרים גם את הדיכאון אחרי הלידה שלי. ובכל־זאת, דבר אחד טוב יצא לכם מכל הבלגן הזה, נתניה המרגשת־בערים, כי אִם לא הערפדים שלי עם שינֵי־חלב, אין, אין מצב שהייתי כאן הערב בשביל השבע־מאות חמישים שקל שיואב משלם לי בלי חשבונית ובלי מלה טובה. אז יאללה, אחים שלי, מתוקים שלי, בואו נחגוג הערב, נעיף את הגג, כפיים לנתניה המלכה!
הצופים מוחאים כף, מבולבלים מעט מהתפנית, אבל נסחפים בַּשאגה הלבבית ובחיוך המתוק שמאיר פתאום את פניו ומשנֶה אותן לגמרי. נעלמת הארשת הסגופה, המרה והלעגנית, וכמו בהבזק מצלמה מופיעות פני אינטלקטואל נעים־סבר ועדין, כמעט ענוג, שאין ולא יכול להיות קשר בינו לבין מה שהוא מתיז פה.
והוא, בלי ספק, נהנה מהבלבול שהוא מחולל. הוא מסתובב לאט על ציר רגלו כמחוגה, וכשהוא חוזר מן העיגול פניו שוב מעוקמות ומרות: קַבְּלו הודעה חגיגית, נתניה, לא תאמינו איזה פיס נפל עליכם, כי היום, עשרים באוגוסט בּוּל, זה במקרה גם היוֹמוּלדת שלי, תודה, תודה באמת, הוא מרכין את ראשו בענווה, כן, היום לפני חמישים־ושבע שנה העולם נהיה מקום קצת יותר רע להיות בו, תודה, נשמות. הוא מעכס לרוחב הבמה ומרפרף מול פניו במניפה דמיונית. יפה מצִדכם, באמת לא הייתם צריכים, הגזמתם, צ’קים תשאירו בתיבה ביציאה, שטרות אפשר להדביק לי לחזה בסוף ההופעה, סֶקס־קוּפּוֹנים לגשת תיכף עכשיו ולתת לי ביד –
פה־ושם אנשים מרימים כוסות לעומתו. חבורה של כמה זוגות נכנסת ברעש גדול – הגברים מוחאים כפיים תוך כדי הליכה – ומתיישבת בשולחנות הסמוכים למה שהיה פעם בָּר. הם מנופפים אליו שלום, והנשים גם קוראות בשמו. הוא מכווץ את עיניו, מחזיר להם נפנוף כללי מהסס של קְצר־ראייה. שוב ושוב הוא מפנה את פניו לעבר השולחן שלי בקצה האולם. מרגע שנכנס לבמה הוא מחפש את העיניים שלי. אני לא מסוגל להיישיר אליו מבט. לא טוב לי האוויר כאן. לא טוב לי האוויר שהוא נושם.
– מי פה כבר עבר חמישים־ושבע שירים יד! ידיים מורמות. הוא סוקר אותן ומהנהן בהשתאות: הִרשמתם, נתניה! וָאחָד תוֹחֶלת הבאתם! לא, כי לא פשוט להגיע לגיל כזה אצלכם, מה? יואב, שים אור־קהל, שנראה… אמרתי חמישים־ושבע, גברת, לא שבעים־וחמש… רגע חֶברֶס, אחד אחד, יש מספיק דובָלה לכולם, כן, שולחן ארבע, מה אמרתָּ? גם אתה חמישים־ושבע? אפילו שמונה? מדהים! עמוק! מקדים את זמנו! וזה קורה מתי, אמרת? מחר? מזל טוב, ואיך קוראים לך? איך? חזור שנית? יוֹר – יוֹרַאי? אתה צוחק עלי? זה השם שלך או זה הקורס שעשית בצבא? וַאללה, אחי, סִנגְ’רוּ אותך ההורים, לא?
האיש ששמו יוֹרַאי צוחק בכל לב. אשתו העבה נשענת עליו, מלטפת בתנועות מעוגלות את קרחתו.
– וזאת שלידךָ, אחי, שמסמנת עליך את הטריטוריה, זאת הגברת יוֹרָאִית? תהיה חזק, אח שלי… לא, כי אתה בטח קיווית ש’יוֹרַאי’ זה המכה האחרונה שהגורל הנחית עליך, מה? רק בן שלוש היית כשקלטת מה עשו לך ההורים – הוא פוסע לאט על־פני הבמה, מנגן בכינור לא נראה – ישבת בודד ועזוב בפינת הגן, כירסמת את הבצל שאמא שמה לך בתיק, הסתכלת בילדים ששיחקו יחד ואמרת לעצמך – תתעודד, יוֹרַאי, הברק לא מכה פעמיים באותו מקום… סוּפְּרַייז! הוא כן היכה פעמיים! ערב טוב לָך, יוֹרָאִית! תגידי מותק, בראש שלך לשתף אותנו ככה, בין חברים, לספר לנו איזה הפתעה שובבה את מכינה לבעלך ליום חגו? לא, כי אני מסתכל עלייך ואני מה־זה יודע מה עובר לך עכשיו בראש, “בגלל שזה יומולדת שלךָ יוֹרַאיקָלֶה, אני אסכים לך הלילה, אבל חסר לך שתעשה את מה שניסית לעשות לי בעשירי ביולי 1986!” הקהל צוחק, וגם הגברת מפרכסת בצחוק ששולח גלים בפניה. עכשיו תגידי, יוֹרָאִית – הוא מנמיך את קולו ללחישה – בינינו, את באמת חושבת שכל המחרוזות והשרשרות האלה יכולות להחביא את כל הסנטרים האלה? לא, ברצינות, נראה לך הוגן בזמנים כאלה של הידוק חגורה, כשיש בארץ מלא זוגות צעירים שצריכים להסתפק בסנטר אחד – הוא מחליק על סנטרו־שלו, הנסוג, החסר, שמשַׁווה לו לרגעים מראה של מכַרסם נפחד – ואת בַּסַבּבּה שלך מפַרגנת לך שניים, רגע: שלושה! גברת, רק מהעור של הזֶפֶק הזה היה אפשר לעשות עוד שורה של אוהלים ברוטשילד!
צחוקים פזורים בקהל. החיוך של הגברת קצת מתוח על שיניה.
– ודרך־אגב, נתניה, אם כבר הגענו לדַבֵּר על התורה הכלכלית שלי, אני רוצה לציין כבר עכשיו ולמען הסר ספק, שאני בכלל בעד רפורמה מקפת בכל שוק ההון! הוא עוצר, מתנשם, מניח את ידיו על מותניו, מגחך: גאון אני, בחיי, יוצאות לי מהפה מלים שאני בעצמי לא מבין! תשמעו טוב, אני כבר לפחות עשר דקות בדעה נחרצת שמסים צריך לקחת אך ורק ואך לפי המשקל של הבנאדם, מס בשר! – עוד מבט בכיוון שלי, מבט משתאה, כמעט מבוהל, שמנסה לחלץ מתוכי את הנער הדקיק שהוא זוכר – מה יותר צודק מזה, תגידו לי? הכי אובייקטיבי בָּעולם זה! ושוב הוא מרים את חולצתו עד סנטרו, והפעם מגולל אותה למעלה בתנועת פיתוי איטית, חושף לעינינו בטן שקועה עם צלקת לרוחבה, וחזה צר וצלעות בולטות להחריד, שהעור המתוח עליהן צפוד וזרוּע כיבים. זה יכול להיות לפי סַנטרים, אמרנו, אבל מצדי אפשר לעשות גם מדרגות מס. חולצתו עדיין מופשלת. אנשים נועצים עיניים נרתעות, אחרים מסובבים את פניהם, אוויר נפלט מִפִּיוֹת בשריקה חרישית. הוא־עצמו בוחן את התגובות בלהיטות חשופה, רעבתנית. מס בשר פרוגרסיבי אני דורש! עם הערָכות שומה לפי צמיגים בבטן, כרס, תחת, פולקאות, צלוליטיס, ציצים של גברים, והמידלדל הזה פה למעלה בידיים של הנשים! ומה שיפה בשיטה שלי זה שאין חוכמות ואין פרשנויות לכאן ולכאן: הִשמנתָּ – שילמת! סוף־סוף הוא מניח לחולצתו להישמט. תהרגו אותי, בַּתַּכלֶס אני לא מבין מה הרעיון לקחת מסים ממי שמרוויח כסף. מה הקשר? תקשיבו לי, נתניה, ותקשיבו לי טוב: מסים צריך לקחת אך ורק ממי שלמדינה יש יסוד סביר לחשוד שטוב לו: שהוא מחייך לעצמו, שהוא צעיר, שהוא בריא, שהוא אופטימי, שהוא זִיין בלילה, שהוא שורק ביום. רק מהחולירות האלה צריך לקחת, ולהם לפשוט את העור בלי רחמים!
רוב הקהל מוחא כפיים באהדה, אבל מיעוטו, הצעירים שבאולם, מְעגלים שפתי קופים וצועקים בוז. הוא מנגב את הזיעה ממצחו ומלחייו בממחטה אדומה, ממחטה ענקית של ליצן קרקס, ומניח לשתי הקבוצות להשתלח קצת זו בזו, להנאת שתיהן. בינתיים הוא מחזיר לעצמו את נשימתו, מאהיל בידו על עיניו ושוב מחפש את המבט שלי, מתעקש על המבט שלי. הנה כעת – הבהוב עיניים משותף, שאיש מלבד שנינו, אני מקווה, לא יכול להבחין בו. אתה באת, אומר המבט שלו, תראה מה שהזמן עשה לנו, הנה אני לפניך, אל תרחם.
ומיד פונה ממני, מרים יד, מרגיע את הקהל: מה? לא שמעתי… דַבֵּר בקול, שולחן תשע, כן, רק תסביר לי קודם איך אתם עושים את זה, כי אני אף־פעם לא מצליח להבין… מה אֶת מה? את הקטע של החיבור של הגבּוֹת! לא, בִּחְייאת, תגלה, אתם תופרים אחת לשנייה? זה משהו שמלמדים בַּבַּהַ”ד של העֵדה? פתאום הוא מזדקף בדום מתוח ושר בכל גרונו: שתי גבות לירדן! זו שלנו, זו גם כן! אבא שלי, רבותי, היה ממסדר ז’בוטינסקי, כבוד! מכמה שולחנות עולות מחיאות כפיים עזות, מתריסות. הוא עוצר אותן בתנועת יד אגבית, דַבֵּר, שולחן תשע, דַבֵּר חופשי, אני משלם על השיחה. מה אמרת? זה לא בדיחה, גַרְגָמֶל, זה באמת היוֹמוּלדת שלי, בדיוק עכשיו בשעה הזאת בערך, ב’הדסה’ הישָׁנה בירושלים, אמא שלי, שרה גרינשטיין, כרעה ללדת אותי! לא ייאמן, נכון? אשה שלפי טענתה רצתה רק טוב בשבילי, ובכל־זאת ילדה אותי! לא, כי תחשבו כמה משפטים ובתי־סוהר וחקירות וסדרות פשע יש על רצח, ולא שמעתי שהיה אפילו משפט אחד על לידה! לא על לידה בכוונה־תחילה, ולא על לידה ברשלנות, או לידה בשוגג, אפילו לא על הסתה ללידה! ותזכרו שמדובר פה בפשע שהקורבן שלו קטין! הוא פוער את פיו ומשיב רוח בידיו על פניו, כנחנק: יש שופט באולם? יש עורך־דין?
אני מצמצם את עצמי בכיסא. לא נותן למבט שלו להיאחז בי. למזלי, שלושה זוגות צעירים שיושבים לא הרחק ממני מאותתים לו בידיהם. מסתבר שהם סטודנטים למשפטים באחת המכללות. החוצה! הוא צועק בקול אָיוֹם ומנופף בידיו וברגליו, והקהל ממטיר עליהם שריקות בוז. מלאך המוות – הוא צוחק בלי אוויר – בא אל עורך־דין ואומר לו שהגיע לקחת אותו. העורך־דין בוכה, מיילל: אבל אני רק בן ארבעים! לא לפי השעות שחייבת את הלקוחות שלך! תנועת אגרוף מהירה, סיבוב שלם על ציר גופו־שלו, הסטודנטים צוחקים יותר מהאחרים.
– עכשיו בעניין אמא שלי. פניו מרצינות. אבקש את תשומת־לבכם, גבירותי ורבותי המושבעים, מדובר בדיני נפשות. הלשונות הרעות אמרו, אני רק מצטט, שכשנתנו לה להחזיק אותי תיכף אחרי הלידה, היא נראתה מחייכת, ואולי אפילו מחייכת באושר. סתאאם, אני אומר לכם, שמועות זדוניות והשמצה גסה! הקהל צוחק. האיש נופל פתאום על ברכיו על שפת הבמה ומרכין את ראשו, סליחה, אמא, ליכלכתי, בגדתי, עוד פעם מכרתי אותך בשביל שׁוֹס. זונה של קהל אני, לא יכול להיגמל… הוא מזנק וקם על רגליו. ההזדקפות המהירה כנראה מסחררת אותו, כי הוא מתנודד. עכשיו ברצינות, בלי בדיחות, אמא הכי יפה בעולם היא היתה, נשבע לכם, כבר לא מייצרים קְלָאסות כאלה, עיניים כחולות ענקיות – הוא פוער לרווחה מול הקהל את אצבעות שתי ידיו, ואני נזכר בכחול הזוהֵר, הנוקב, של עיניו, כשהיה ילד – והכי מסוּבבת בעולם היא היתה, והכי עצובה – והוא מסמן דמעה מתחת לעינו ופיו מעוגל בחיוך. ככה יצא, זה מה הגרלנו, אין תלונות, וגם אבא בעצם היה די בסדר – הוא עוצר, מגרד במרץ בדבלולי השיער בצידי ראשו – אה… תנו לי רגע ואני בא לכם עם משהו… כן! סַפָּר יוצא מהכלל הוא היה, וממני הוא לא היה לוקח כסף אפילו שזה היה נגד העקרונות שלו –
ושוב הוא זורק אלי מבט. בודק אם אני צוחק. אבל אני אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אני מזמין בירה וצֵ’ייסֶר ווֹדקה. איך הוא אמר, צריך אִלחוּש בשביל לעבור את זה.
אִלחוּש? הרדמה מלאה אני צריך.
שרה שרון – :
רק עוד יום אחד והספר יהיה כאן !!! עכשיו כבר סופרת את השעות
כרמית – :
יום כיפור זיכה אותי בקריאת בפרו העוצמתי והנפלא של גרוסמן. שונה מספריו הקודמים,התגלה לי גרוסמן בעל רבדים נוספים, יכולת עיצוב מופלאה הן של דמותו שלו, הן של דמות״המתקשרת הננסית״ שעם כל מגבלותיה מול גסותו של הסטנדאפיסט,הוא מצליח לגלות כלפיה רגישות וחמלה. הקהל שהוא סוג של צמח טורף מתגלה בתובענותו הוולגרית והחוסר נאמנותו המותנית בסיפוק צרכיו המיידיים. הכאב הצורב של הליצן העצוב זועק מכל משפט כמעט ומכל מחווה שלו ואולי זו זעקתו של גרוסמן עצמו שזועק את כאבו המופנם בדרך כלל. תקצר היריעה כדי להקיף את כל האלמנטים הכל כך ישראליים הבאים לידי ביטוי בספר כחוש זה: השואה, הטראומות של אנשים רגישים ופגיעים, הבעייתיות של צמיחה במשפחות לא פשוטות ועוד ועוד. ספר נפלא!!! לא הבנתי איך יכול היה אחד המבקרים לקטול אותו כספר שמוטב אלמלא נכתב. זכינו בכך שספר זה נכתב ואני מודה לגרוס מן על ספר כה מרגש ועוצמתו שיישאר צרוב בתודעתי להרבה זמן
מיכל כהן – :
סיפור מרתק. אחרי שקראתי את הספר, הלכתי לצפות בתיאטרון הקאמרי שהעלה את סוס אחד נכנס לבר ההצגה ממולץ מאוד.