בית סלאו הוא המקום שאליו מגיעים סוכנים כושלים של סוכנות הביון הבריטית כדי להעביר את מה שנשאר מחורבות הקריירה שלהם. […]
1
כך נשר ריבר קרטרייט מהמסלול המהיר וחבר לסוסים האיטיים.
שמונה ועשרים, שלישי בבוקר, ותחנת קינגס קרוס הומה מה שהמ"ז כינה אנשים אחרים: "שאינם־לוחמים, ריבר. משלח־יד מכובד בהחלט בעיתות שלום." הוא צירף נספח. "לא הייתה כאן עת שלום מאז ספטמבר 14'."
האינטונציה של המ"ז הפכה בראשו של ריבר לספרות רומיות. MCMXIV.
הוא נעצר והעמיד פנים שהוא מציץ בשעון, מהלך שאינו בר־הבחנה מהצצה אמיתית בשעון. נוסעים צפו סביבו כמו מים סביב סלע, רוגזם ניכר בצקצוקי לשון ובנשיפות רמות. ביציאה הקרובה – חלל מואר שדרכו ניתז אור ינואר הדל – שניים מהמַשׂיגנים עטויי השחורים ניצבו כפסלים, כלי נשקם הכבדים זכו להתעלמות מצד שאינם־לוחמים, שעשו כברת דרך מאז 1914.
המשיגנים – שנקראו כך משום שהשיגו תוצאות – שמרו מרחק יפה, בהתאם להוראות.
עשרים מטר לפנים היה היעד. "טי־שירט לבנה מתחת לחולצה כחולה," חזר ריבר בשקט. כעת נוסף פירוט לתיאורו הכללי של ספיידר: צעיר, זכר, מראה מזרח־תיכוני, שרוולי החולצה הכחולה מופשלים, הג'ינס השחורים נוקשים וחדשים. היית קונה מכנסיים חדשים לסיבוב כזה? הוא תייק את המידע כשאלה לעתיד.
תרמיל על כתפו הימנית של היעד נטה על צידו, ורמז על כובד. החוט שהסתלסל לתוך אוזנו, כמו אצל ריבר, אולי שייך לאייפוד.
"אשר קשר עין."
ריבר נגע ביד ימין באוזן שמאל, ודיבר בשקט למה שנראה כמו כפתור בחפת השרוול. "מאושר."
להקת תיירים גדשה את הרחבה, מזוודותיהם ערוכות סביבם כמבצר. ריבר עקף אותם בלי להוריד מבט מהיעד, שפנה לרציפי האגף הסמוך, אלה שנופפו לשלום לרכבות לכיוון קיימברידג' ומזרחה.
רכבות פחות עמוסות בדרך כלל מהרכבות המהירות צפונה.
מראות צצו מבלי שנתבקשו: מתכת מעוקמת זרועה לאורך קילומטרים של מסילה שבורה. שיחים בצד הדרך עולים בלהבות, משופדים פיסות בשר.
"חשוב שתזכור" – לדברי המ"ז – "שלפעמים הרע מכול באמת קורה."
והרע מכול התעצם מעריכית בשנים האחרונות.
שני שוטרי תעבורה ליד מחסום הכרטיסים התעלמו מהיעד אבל בחנו את ריבר. אל תיגשו, הזהיר בלי מילים. אל תתקרבו אליי בכלל. מבצעים נופלים על הפרטים הקטנים. הדבר האחרון שרצה היה תגרה מילולית, כל דבר שעלול להלחיץ את היעד.
השוטרים חזרו לשוחח ביניהם.
ריבר נעצר לרגע, ונערך נפשית מחדש.
הוא היה בגובה ממוצע, הצעיר הזה ריבר קרטרייט, שיער בהיר ועור חיוור, עם עיניים אפורות שמבטן נראה לעיתים קרובות מופנם, אף מחודד מעט ושומה קטנה על שפתו העליונה. כשהוא מתרכז, מתקמט מצחו בצורה שגורמת לאחדים לחשוד בו בבלבול. באותו יום הוא לבש ג'ינס כחולים וז'קט כהה. אבל אם היה נשאל לגבי הופעתו, היה מזכיר את נושא השיער. לאחרונה החל פוקד גלב טורקי, שם נהגו להיכנס חזק עם המספריים, ואז לטפל באוזניים בלהבה חשופה. ולא הזהירו שהדבר עומד לקרות. ריבר קם מהכיסא מקורצף ברותחין כמפתן דלת.[1] אפילו עכשיו עקצצה הרוח בקרקפתו.
בלי להוריד מבט מהיעד, כעת שלושים וחמישה מטר לפניו – בלי להוריד מבט במיוחד מהתרמיל – דיבר ריבר שוב לכפתור. "תעקבו. אבל תנו לו אוויר."
אם פיצוץ ברכבת היה הגרוע מכול, השני הכי גרוע היה ברציף. ניסיון העבר הקרוב הראה שאנשים בדרכם לעבודה היו פגיעים במיוחד. לא משום שהיו חלשים יותר. משום שהיו רבים במספרם, ודחוקים בחללים סגורים.
הוא לא הביט סביב, מתוך ביטחון שהמשיגנים עטויי השחורים נמצאים לא הרחק מאחור.
לשמאלו של ריבר ניצבו חנויות לממכר כריכים ובתי קפה, פאב, דוכן מאפים. לימינו התעכבה רכבת ארוכה. פה ושם לאורך הרציף תמרנו נוסעים מזוודות דרך דלתותיה, בזמן שיונים החליפו ברוב מהומה קורות גג ממעל. כריזה חילקה הוראות, והקהל ברחבה מאחורי ריבר תפח ופריטים יחידים התפצלו מקרבו.
כתמיד בתחנות רכבת, שררה מין תחושה של תנועה אצורה. הקהל היה כמו פיצוץ בהתהוות. אנשים היו רסיסים. הם רק לא ידעו זאת עדיין.
היעד נעלם מאחורי התגודדות נוסעים.
ריבר חתך שמאלה, והיעד הופיע שוב.
הוא חלף על פני אחד מבתי הקפה, וזוג ישוב הציף זיכרון. באותה שעה אתמול היה ריבר באיזלינגטון. מבדקי הקידום שלו הצריכו איסוף מידע על דמות ציבורית: לריבר הוקצה שר התרבות בממשלת הצללים שלקה מיידית בשני אירועי שבץ קלים, ואושפז במחלקה פרטית בהרטפורדשייר. לא נראה שהתקיים הליך למינוי מחליף, כך שריבר בחר אחד בעצמו, ועקב אחרי ליידי דיי יומיים רצוף מבלי שנתגלה: משרד – חדר כושר – משרד – בר יין – משרד – בית – בית קפה – משרד – חדר כושר… הלוגו של המקום העלה בו את הזיכרון. בתוך ראשו נבח המ"ז בגערה: "ראש, משימה. אותו מקום, רעיון טוב?"
רעיון טוב.
היעד חתך שמאלה.
"פּוֹטֶרוויל," מלמל ריבר לעצמו.
הוא עבר מתחת לגשר ופנה שמאלה גם הוא.
הצצה זריזה בשמים ממעל – אפורים ולחים כמטלית רצפה – וריבר נכנס לרחבה הקטנה שממנה התפצלו רציפים 9, 10 ו־11. מתוך הקיר החיצוני בלטה חצי עגלת מזוודות: מרציף ¾9 יצאה רכבת האקספרס להוגוורטס. ריבר נכנס פנימה. היעד כבר פנה לרציף 10.
הכול האיץ.
לא היו הרבה אנשים בסביבה – הרכבת הבאה הייתה אמורה לצאת רק בעוד רבע שעה. גבר קרא עיתון על ספסל, וזהו פחות או יותר. ריבר החיש צעדים וצמצם את הפער. מאחוריו השתנה משהו באיכות הרעש – מברבור כללי למלמול ממוקד – והוא ידע שהמשיגנים זוכים לתגובה.
אבל היעד לא הסתכל לאחור. היעד המשיך להתקדם, כאילו התכוון לעלות לקרון הרחוק ביותר: טי־שירט לבנה, חולצה כחולה, תרמיל והכול.
ריבר דיבר שוב לכפתור שלו. אמר את המילים – תורידו אותו – והתחיל לרוץ.
"כולם לשכב!"
האיש על הספסל קם על רגליו, והופל מעליהן על ידי דמות בשחור.
"לשכב!"
מלפנים, שני גברים נוספים נחתו מגג הרכבת כדי לחסום את התקדמות היעד, שהסתובב וראה את ריבר, ביד מושטת, מסמן לו להישכב בכף יד שטוחה.
המשיגנים צעקו פקודות.
התיק!
זרוק את התיק!
"תניח את התיק על הרצפה," אמר ריבר. "ורד על הברכיים."
"אבל אני לא –"
"עזוב את התיק!"
היעד עזב את התיק. יד הרימה אותו. ידיים אחרות תפסו בגפיו: היעד שוטח בפישוט איברים, נפרש על אריחי הרצפה, בזמן שהתרמיל הועבר לריבר, שהניח אותו בזהירות על הספסל שהתפנה ופתח את הרוכסן.
ממעל, הודעה מוקלטת הסתלסלה סביב קורות הגג. המפקח סאמס מתבקש לגשת לחדר המבצעים.
ספרים, מחברת 4A, קלמר מתכת.
המפקח סאמס
קופסת פלסטיק עם כריך גבינה ותפוח.
מתבקש לגשת
ריבר נשא מבט. השפה שלו קפצה. הוא אמר, יחסית ברוגע –
לחדר המבצעים.
"תעשו עליו חיפוש."
"אל תרביצו לי!" קולו של הילד נשמע עמום; הפרצוף שלו היה תקוע ברצפה ורובים כוונו לראשו.
יעד, הזכיר לעצמו ריבר. לא ילד. יעד.
המפקח סאמס
"תעשו עליו חיפוש!" הוא פנה חזרה לתרמיל. בקלמר המתכת היו שלושה עטים כדוריים ומהדק נייר.
מתבקש לגשת
"הוא נקי."
ריבר זרק את הקלמר על הספסל והפך את התיק. ספרים, מחברת, עיפרון תועה, חפיסת כיס של ממחטות נייר.
לחדר המבצעים
הכול התפזר על הרצפה. הוא ניער את התרמיל. שום דבר בתאים הצדדיים.
"תבדקו אותו שוב."
"הוא נקי."
המפקח סאמס
"מישהו מוכן לכבות את הדבר המחורבן?"
הוא קלט את הפניקה בקולו וסתם את הפה.
"הוא נקי. המפקד."
מתבקש לגשת
ריבר ניער שוב את התרמיל כמו עכברוש, ועזב אותו.
לחדר המבצעים
אחד המשיגנים התחיל לדבר, בשקט אבל בדחיפות, למיקרופון הצוואר שלו.
ריבר הבחין פתאום במישהי שבהתה בו מחלון הרכבת הממתינה. הוא התעלם ממנה והתחיל לרוץ לאורך הרציף.
"המפקד?"
זה נאמר בסרקזם קל.
המפקח סאמס מתבקש לגשת לחדר המבצעים.
חולצה כחולה, טי־שירט לבנה, חשב ריבר.
חולצה לבנה, טי־שירט כחולה?
הוא הגביר קצב. שוטר משטרת התעבורה התקרב כשהגיע למחסום הכרטיסים אבל ריבר עקף אותו, צעק הוראה לא ברורה ודהר בשיא המהירות חזרה לרחבה הראשית.
המפקח סאמס – ההודעה המוקלטת, מסר מוצפן לעובדים שהופעלה התראת אבטחה, כובתה. קול אנושי תפס את מקומה:
"בשל אירוע ביטחוני, נא לפנות את התחנה. אנא התקדמו ליציאה הקרובה למקום הימצאכם."
היו לו שלוש דקות גג עד הגעת הכלבים.
רגליו של ריבר התקדמו מכוחות עצמן, נשאו אותו אל הרחבה כל עוד היה לו מקום לזוז. אבל מכל עבר אנשים כבר ירדו מרכבות, כריזות פנימיות עצרו בחטף מסעות שטרם החלו, ועוד רגע קט תפרוץ פניקה – פניקה המונית שתמיד אורבת מתחת לפני השטח, במיוחד בתחנות רכבת ובנמלי תעופה. קור הרוח הפלגמטי של הקהל הבריטי צוין תדירות, ותכופות נעדר.
רעש לבן הכה באוזנו.
הכריזה הודיעה: "אנא התקדמו בצורה מסודרת ליציאה הקרובה. התחנה סגורה כעת."
"ריבר?"
הוא צעק לכפתור שלו. "ספיידר? חתיכת אידיוט, אמרת את הצבעים הלא־נכונים!"
"מה קורה פה לעזאזל? הנוסעים יוצאים מכל ה–"
"טי־שירט לבנה מתחת לחולצה כחולה. זה מה שאמרת."
"לא, אני אמרתי טי־שירט כחולה מתחת –"
"לך תזדיין, ספיידר." ריבר תלש את האוזנייה.
הוא הגיע למדרגות, שם מתנקז הקהל לרכבת התחתית. עכשיו הוא נשפך החוצה. הרגש השולט היה רוגז, אבל נישאו בו אדוות נוספות: פחד, אימה כבושה. רובנו גורסים שיש דברים שקורים רק לאחרים. מרביתנו גורסים שאחד הדברים האלה הוא מוות. הודעת הכריזה סדקה את האמונה הזאת.
"התחנה סגורה כעת. אנא התקדמו ליציאה הקרובה."
התחתית הייתה ליבה הפועם של העיר, חשב ריבר. לא הרציף מזרחה. התחתית.
הוא נדחף לתוך הקהל המתפנה, התעלם מעוינותו. תנו לעבור. הייתה לכך השפעה מזערית. ביטחון. תנו לעבור. זה כבר היה יותר טוב. לא נפער שביל, אבל אנשים הפסיקו לדחוף אותו חזרה.
שתי דקות לכלבים. פחות.
המסדרון התרחב בתחתית גרם המדרגות. ריבר רץ מעבר לפינה, שם המתין חלל גדול יותר – מכונות כרטיסים כנגד קירות, תאי קופות שתריסיהם מוגפים, והתורים שניצבו לפניהם עד לא מכבר נספגו בהמון האנשים העוזבים. הקהל כבר התדלדל. המדרגות הנעות נעצרו, סרטים נמתחו על פניהם להרתיע אידיוטים. הרציפים מתחת הלכו והתרוקנו מנוסעים.
ריבר נבלם על ידי שוטר תעבורה.
"מפנים את התחנה. אתה לא שומע את הכריזה המחורבנת?"
"אני מהביון. הרציפים ריקים?"
"ביו–?"
"הרציפים ריקים?"
"מפנים אותם עכשיו."
"אתה בטוח?"
"זה מה שאמ–"
"יש לכם מצלמות אבטחה?"
"ברור שיש לנ–"
"תראה לי."
הקולות סביב התעגלו, הדי נוסעים עוזבים התערבלו על פני התקרות. אבל קולות אחרים התקרבו: צעדים מהירים וכבדים על אריחי הרצפה. הכלבים. לריבר לא נשאר הרבה זמן לתקן את המצב.
"עכשיו."
השוטר מצמץ בהפתעה, אבל קלט מריבר את הדחיפות – היה קשה לפספס אותה – והצביע מעל כתפו אל דלת שעליה נכתב הכניסה אסורה. ריבר פרץ דרכה לפני שבעליהם של הצעדים הופיעו.
החדר הקטן נטול החלונות, האפוף ריח בייקון, נראה כמו מאורה של מציצן. כיסא מסתובב מול מאגר צגי טלוויזיה. כולם הבהבו בקצב סדיר, התמקדו לסירוגין באותה סצנה חוזרת: רציף רכבת תחתית נטוש. זה נראה כמו סרט מדע בדיוני משעמם.
משב רוח בישר על כניסתו של השוטר.
"איזה רציף זה מה?"
השוטר הצביע: קבוצות של ארבעה. "נורת'רן. פיקדילי. ויקטוריה."
ריבר בחן אותם. כל שתי שניות, הבהוב.
מתחתם הרעים רעש מרוחק.
"מה זה?"
השוטר בהה.
"מה?"
"זאת רכבת תחתית."
"הן נוסעות?"
"התחנה סגורה," הסביר השוטר, כאילו לאידיוט. "אבל הקווים פועלים."
"כולם?"
"כן. אבל הרכבות לא יעצרו."
הן לא צריכות לעצור.
"איזו הבאה?"
"איזו –"
"הרכבת הבאה, לעזאזל. איזה רציף?"
"ויקטוריה. צפונה."
ריבר יצא בריצה מהדלת.
בראש גרם המדרגות הקצר עמד גבר נמוך וכהה, חסם את הדרך חזרה לתחנה ודיבר לאוזנייה. נימת קולו השתנתה בבת אחת כשראה את ריבר.
"הוא פה."
אבל ריבר לא היה. הוא דילג מעל המחסום והגיע לראש המדרגות הנעות הקרובות, תלש את סרט האבטחה וירד במדרגות הדוממות שתיים־שתיים.
למטה שררה ריקנות מוזרה. שוב אווירת המדע הבדיוני.
רכבות תחתיות עוברות תחנות סגורות בזחילה איטית. ריבר הגיע לרציף הנטוש בדיוק כשהרכבת נכנסה כמו חיה עצומה ואיטית, עיניה ננעצו רק בו. והיו לה הרבה עיניים. ריבר הרגיש את כולן, כל העיניים האלו הלכודות בבטן החיה, התמקדו בו כשהשקיף אל קצה הרציף, אל מישהו שבדיוק הופיע מתוך היציאה הרחוקה.
חולצה לבנה. טי־שירט כחולה.
ריבר רץ.
מאחוריו רץ עוד מישהו וקרא בשמו, אבל זה לא שינה. ריבר התחרה ברכבת. התחרה בה וניצח – הדביק את הקצב שלה ואף עקף אותה. הוא שמע את נהמתה בהילוך איטי: חריקת מנגנון מכני ותחתיו האימה הגוברת בפנים. הוא שמע חבטות על חלונות. היה מודע לכך שהנהג מסתכל עליו בבעתה, חושב שהוא מתכוון לקפוץ לפסים. אבל ריבר לא שלט במה שאחרים חשבו – ריבר היה יכול רק לעשות מה שעשה, וזה לרוץ לאורך הרציף בדיוק במהירות הזאת.
מלפניו – טי־שירט כחולה, חולצה לבנה – עוד מישהו עשה את הדבר היחיד שיכול היה לעשות.
לריבר לא נשאר אוויר לצעוק. בקושי היה לו אוויר להניע את עצמו קדימה, אבל הוא הצליח…
כמעט הצליח. כמעט הצליח להספיק.
מאחוריו צעקו שוב בשמו. מאחוריו, הרכבת התחתית האיצה.
הוא הרגיש את תא הנהג עוקף אותו, ארבעה מטרים וחצי מהיעד.
כי זה היה היעד. זה תמיד היה היעד.
והמרחק שהצטמצם במהירות ביניהם חשף את גילו הצעיר: שמונה־עשרה? תשע־עשרה? שיער שחור. עור שחום. וטי־שירט כחולה מתחת לחולצת לבנה – לך תזדיין, ספיידר – שאת כפתוריה פתח וחשף חגורה עמוסה ב…
הרכבת הגיעה לקו אחד עם היעד.
ריבר הושיט זרוע, כאילו למשוך אליו את קו הסיום.
הצעדים מאחוריו האטו ונעצרו. מישהו קילל.
ריבר כמעט הגיע ליעד – עוד חצי שנייה.
אבל קרוב זה לא מספיק.
היעד משך כבל בחגורה שלו.
ובזאת זה נגמר.
[1] מתוך השיר "מראה חזיר" של טד יוז. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת) [חזרה]
