סוסים וכל השאר

ספר מזיכרונותיו של בעל חווה חרוץ על סוסים, כלבים וחתולים. ספר מלא הומור המבקש לחלוק עם הקוראים אהבה גדולה לבעלי חיים.

מקט: 001-4070-001

ספר מזיכרונותיו של בעל חווה חרוץ על סוסים, כלבים וחתולים. ספר מלא הומור המבקש לחלוק עם הקוראים אהבה גדולה לבעלי […]

---

אני בשיעור. הרוכבת לא מצליחה להעביר את הסוס לדהירה קלה. אני עומד במרכז המגרש וצועק על בוניטו כדי שיעבור כבר לקאנטר – אך הסוס בשלו, אדיש ורגוע. הנייד לא מפסיק לצלצל. אני מסנן קללה ומביט בצג. איני מכיר את המספר. אולי זה חשוב. הרוכבת ובוניטו מטיילים להנאתם בטרוט איטי ובטוח לאורך גדר המגרש. אני עונה לטלפון.

"יעקב, ברחו לך סוסים מהחווה?" שאלה דוברת לא מזוהה.

"למיטב ידיעתי, לא. איפה הסוסים?"

"בצרכנייה," היא עונה.

"נכון. אלו הסוסים שלי," אני אומר. "אבל הם לא ברחו. שלחתי אותם להביא לחמניות."

הרוכבת עדיין לא מצליחה להזיז את הסוס והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. צלצול טלפון אחד ועוד אחד. סוף העולם יחכה, אני חושב ומשתיק את הטלפון. השיעור מסתיים. אני פורק את הרוכבת מבוניטו, פורק את האוכף מגבו של הסוס, רץ למרעה הגדול של הסוסים ורואה שוד ובעיקר שבר. המרעה פרוץ, פיסת גדר מונחת מבוישת על האדמה ומעליה יצאו להם, אני סופר במהירות את הנותרים, תשעה סוסים.

'יעקב,' אני אומר לעצמי, 'אין טעם לכעוס. הרי אתה כבר אמור לדעת הכול על נפשם המיוחדת של הסוסים. אז הינה עוד אירוע. תתמודד. מה חדש?'

יודע, בטח יודע. סוסים תמיד ירוצו החוצה. במיוחד אלו הפוסעים להם בניחותא במרעה הרחב ואוכלים בהנאה משפע העשב הירוק שצומח בו. אבל כמובן לא די בזה לנפש של סוס. האוכל מחוץ למרעה הרבה יותר ירוק ומול הפיתוי, התיאבון וכוח הסוס, לא הצליחה הגדר האומללה שלי לעמוד. ונדי, שפרה והסוס הזכר דייגו עמדו עדיין סמוך לגדר המרעה האומללה שלי וזללו עשב במרץ רב. התקרבתי לאט. "ונדי," אמרתי בקול שקט ופתייני "בואי חמודה, בואי אליי". הסוסה הסתכלה עליי במבט מבשר טובות והחלה להפנות את גופה לכיווני. 'לא רע, יקוב,' אמרתי לעצמי בגאווה, 'לזה קוראים הצלחה,' אלא שאז הרים דייגו את ראשו מהעשב, הסתפק במבט אחד בי ובוונדי והחל לטפוף בבוז ובקלילות אל הפרדס הקרוב, כשמפיו משתלשל עשב ירוק. ונדי שלחה בי מבט מתנצל וללא כל התלבטות הצטרפה אליו ואל אושרה. הסתכלתי בשלישייה המתרחקת אל בין העצים הירוקים ונאנחתי. ברור שתלכנה איתו ולא איתי. לי אין כל סיכוי. לו יש ארבע רגליים, רעמה וזנב. ולי? מה יש לי? הוא סוס. ואני, מי אני? סוסים לא מתעסקים בשאלות קיומיות אבל אני יודע שהם כבר מזמן גיבשו להם דעה עליי, ועבורם אני סתם מן חיה מוזרה מסוג יקוב. חיה שאפשר להתרגל אליה ואפילו לחבב אותה מפעם לפעם, אבל ללא ספק, חיה מסוג יקוב היא לא סוס. הנחתי לשלישייה מרובת הרגליים והזנבות לטפוף לעומק הפרדס ויצאתי לדרך, להביא את הסוסים האחרים.

בדרך כבר חיכתה לי עוד קבוצה של סוסות. שכני, שבמשך השנים התרגל לאסוף סוסים מערוגת הוורדים שליד ביתו, כבר קיבץ את הסוסות שבאו לבקר וקשר אותן לעמוד בפתח החניה. קשרתי חבל הולכה לאחת הסוסות, שחררתי גם את השלוש הנוספות והתחלתי לצעוד לכיוון החווה כשכל הסוסות בעקבותיי. גם ונדי ואושרה צצו מהפרדס ומיהרו להצטרף לבנות, ומאחוריהן משתרך בראש מושפל הסוס שצחק עליי קודם. "נו," אמרתי לדייגו, מרוצה מהניצחון ומעצמי "מי לדעתך ראש העדר עכשיו, אה?"

וכך, בראש עדר קטן של שבעה סוסים, הגעתי לחווה, ורק שני הסוסים שהלכו לצרכנייה עדיין מחכים שם ללחמניות.