החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סילבי וברונו

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2012 | 432 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

להזמנת עותק מודפס באמזון, לחצו על המודעה:

סילבי וברונו הם ילדיו של עוצר ארץ הנכר, שאחיו זומם להדיחו מכיסאו ולהוריש את הממלכה לבנו המרושע. השניים יוצאים למצוא את אביהם ונקלעים להרפתקאות פרועות בעולם שההיגיון ממנו והלאה.

לסילבי וברונו מצטרפות דמויות מוזרות כמו הפרופסור, שממציא רק המצאות שאין בהן שימוש, גנן מטורף, שמבהיל את כולם בחרוזיו הצורמניים, ומיין הר, האדון הגרמני שנחוש להציג פתרון לכל בעיה.

גבולות הדמיון והמציאות מיטשטשים בעוד העלילה נעה הלוך ושוב בין אנגליה הוויקטוריאנית של סוף המאה ה-19 ועולם הפיות הקסום. סילבי מציגה באהבת חסרת פניות את חוסר התוחלת בכל מעשה טיפשות, רשעות או צרות עין, וברונו חושף בתמימותו האינסופית כל שקר וכשל לוגי בעולם הוויקטוריאני הנוקשה.

לואיס קרול פוסע צעד קדימה מספרו הידוע ביותר "אליס בארץ הפלאות", ומשתמש ב"סילבי וברונו" להטחת ביקורת נוקבת וגלויה בפוליטיקה, בכנסיה ובחברה המודרנית.

ועם כל זאת, מתנהל "סילבי וברונו" בקלילות, כמיטב מסורת "אליס בארץ הפלאות", בהומור מטורף, בעלילה מבריקה ובשירי איגיון מופלאים.

בזכות נועזותו (זה, כפי הנראה, הרומן הוויקטוריאני היחיד הפותח באמצע משפט) פילס "סילבי וברונו" את הדרך לרומן המודרני, בידיהם של סופרים כמו פרנץ קפקא, אנדרה ברטון, מיכאיל בולגקוס וג'יימס ג'ויס – שהכיר את הספר היטב ואף העתיק ממנו תכסיס או שניים.

כפי שכותב קרול בהקדמה לספר, "ייתכן שהדבר הקשה ביותר בספרות הוא לכתוב דבר מה מקורי", לכן אין פלא שנדרשו לו חמש עשרה שנה להשלים את יצירת המופת הזו, שפורסמה במקור בשני חלקים , ב-1889 וב-1893, ורואה כעת אור לראשונה בעברית.

מקט: 4-317-40
ביקורת על הספר

פרק 1  – פחות לחם! יותר מסים!: וכך שב הקהל והרים קולו בתשואה, וגבר אחד, שניסכה בו התלהבות יתרה, הניף את כובעו לאוויר וצעק (עד כמה שעלה בידי לפענח) “מי יריע לסגן העוצר?” כולם הריעו, אך לא התאפשר לי לקבוע אם היה זה לסגן העוצר או לא: חלק צעק “לחם!” וחלק “מסים!” אך נראה שאיש אינו יודע בוודאות מה רצונם.

זאת חזיתי מחלונו הפתוח של חדר האוכל של העוצר, מעבר לכתפו של ראש הממשלה, שזינק על רגליו ברגע שהחלו הצעקות כאילו ציפה להן, ושעט לעבר החלון שהשקיף לעבר השוק.

“מה פירוש הדבר?” שנה בינו לבין עצמו. הוא פכר את ידיו מאחורי גבו ובהינף גלימותיו החל לפסוע הלוך ושוב במהירות לאורך החדר. “מימיי לא שמעתי כאלה צעקות – ועוד בשעה זו של הבוקר! ובכזו אחדות דעים! האין זה יוצא מגדר הרגיל?”

הבעתי בפניו את דעתי הצנועה שלאוזניי נשמע שיש להם דרישות שונות, אך ראש הממשלה לא שעה אלי. “סמוך עלי, כולם זועקים את אותן המילים!” אמר. לאחר מכן רכן החוצה מבעד לחלון ולחש לגבר שניצב היישר מתחתיו, “אל תניח להם ללכת, הבנת? העוצר תכף יגיע. תן להם את האות לצעדה!” מילים אלה ללא ספק לא נועדו לאוזניי, אך לא יכולתי שלא לשמען, מאחר שסנטרי היה כמעט מונח על כתפו של ראש הממשלה.

“הצעדה” הייתה מחזה מסקרן מאין כמוהו: תהלוכה מדשדשת של גברים שצעדו בזוגות, אשר החלה בצדו השני של השוק ושמה פעמיה לארמון בנתיב מקוטע והפכפך, כאוניה הנאבקת ברוח נגדית – כך שהעומדים בראש התהלוכה היו לעתים רחוקים יותר מאתנו לאחר צעדם הבא.

אך לא היה ספק כי יש יד מכוונת לעניין, מאחר שהבחנתי כי כל המבטים נעוצים בגבר הניצב מתחת לחלון, שלאוזנו לחש ראש הממשלה ללא הרף. הגבר הניף את כובעו ביד אחת ודגל ירוק קטן בשנייה: כאשר נופף בדגל התקדמה התהלוכה, כאשר הוריד אותו היא שבה אחורה בהילוך מהוסס וכאשר נופף בכובעו עלתה תרועה מן ההמון. “הי-דד!” זעקו לפי קצב תנועתו של הכובע. “הי-דד! אין! חו-קה! פ-חות! ל-חם! יו-תר! מ-סים!”

“די בזה, די בזה!” לחש ראש הממשלה. “תן להם לנוח מעט עד שאתן את האות. הוא טרם הגיע!” אך באותו רגע נפתחו הדלתות המתקפלות האדירות של החדר והוא פנה בארשת מלאת אשמה לברך את הוד רוממותו. אך היה זה רק ברונו, וראש הממשלה פלט אנקה פעוטה של הקלה.

“בוקר!” אמר הילד הקט בפנייה שכללה הן את ראש הממשלה והן את המלצרים. “אתה אודע איבֹה סילבי? אני מחפש את סילבי!”

“אני מאמין שהיא עם העוצר, הוֹדמְלְתְךְ!” השיב ראש הממשלה בקידה עמוקה. אין ספק שהייתה מידה של איוולת בהענקת התואר הזה (שכפי שתוכלו ודאי לראות בעצמכם, אינו אלא “הוד מעלתך” מכווץ להברה אחת) ליצור זעיר שאביו היה בסך הכול עוצר ארץ הנֵכָר: אף על פי כן, ניתן למחול לאדם שהעביר שנים רבות בארמון ארץ הפיות, וכך למד את האמנות הבלתי אפשרית כמעט של ביטוי חמש הברות כאחת.

אך הקידה התבזבזה על ברונו, שיצא מן החדר בריצה בעת הביצוע עטור הניצחון של המילה החד הברתית שלא ניתן לבטאה.

באותו רגע נשמע קול מרוחק יחיד שצעק, “נאום מפי ראש הממשלה!”

“בוודאי, ידידיי!” השיב ראש הממשלה בנכונות יוצאת דופן. “אתם תקבלו נאום!” אחד המשרתים, שמזה כמה דקות עסק ברקיחת תערובת משונה של ביצה ושרי, הגיש אותה בהדרת כבוד על מגש כסף. ראש הממשלה נטל אותה ביהירות, שתה אותה בכובד ראש, העניק חיוך נדיב למלצר המאושר כשהניח את הכוס הריקה ופתח בנאומו. אלה היו דבריו למיטב זכרוני.

“אהם! אהם! אהם! רעיי לסבל, או שמא עלי לומר רעים סובלים – ” (“אל תגדף אותם!” רטן הגבר שניצב מתחת לחלון. “לא אמרתי רַעים!” הסביר ראש הממשלה.) “היו סמוכים ובטוחים שאני תמיד מגלה א – ” (“האח, האח!” צעק הקהל בשאון שהחריש את קולו הדק והצווחני של הנואם) ” – שאני תמיד מגלה א – ” שנה. (“הסר את החיוך מדושן העונג מעל פניך!” אמר הגבר שניצב מתחת לחלון. “אתה נראה כשוטה!” וכל אותה העת נשמעו ברחבי השוק תרועות “האח, האח!” כרעם מתגלגל.) “שאני תמיד מגלה אהדה!” צעק ראש הממשלה בשנייה שהשתרר שקט. “אך יש לכם ידיד אמת והוא סגן העוצר! יום ולילה הוא הוגה בחובותיכם – עלי לומר בזכויותיכם – כלומר בחובותיכם – לא, אני מתכוון לזכויותיכם – ” (“בלום פיך!” נהם הגבר שניצב מתחת לחלון. “אתה הורס הכול!”) בשלב זה נכנס סגן העוצר לחדר. הוא היה גבר רזה, בעל ארשת פנים נבזית וערמומית וגוון עור צהוב ירקרק; והוא חצה את החדר באיטיות רבה ובמבט חשדני כאילו חשב שכלב פרא מסתתר אי שם. “בראבו!” קרא וטפח על שכמו של ראש הממשלה. “נאה דרשת. אתה נואם מבטן ומלידה!”

“אה, זה שום דבר!” השיב ראש הממשלה בצניעות כשעיניו מושפלות. “רוב הנואמים מתחילים את חייהם בלידה, אתה יודע.” סגן העוצר חיכך את סנטרו בכובד ראש. “אמת ויציב!” הודה. “מעולם לא בחנתי זאת באור הזה. על כל פנים, היה זה ביצוע נפלא. מילה לי אליך!”

שאר שיחתם התנהלה בלחישות, ומאחר שלא יכולתי להמשיך להאזין לה, חשבתי שאלך לחפש את ברונו.

מצאתי את הילד הקט עומד במסדרון כשאחד המשרתים ניצב לפניו בקידה רבת כבוד שקיפלה אותו כמעט לשניים. ידיו היו תלויות לפניו כסנפירי דג. “הוד רוממותו,” אמר המשרת המשתחווה, “נמצא בחדר העבודה שלו, הוֹדמְלְתְךְ!” (הוא לא ביטא זאת היטב כמו ראש הממשלה.) ברונו שם פעמיו לשם, וחשבתי כי מוטב שאלך בעקבותיו.

העוצר, שהיה גבר גבוה ומרשים עם פנים חמורי סבר אך נעימים, ישב ליד שולחן כתיבה מכוסה ניירות כשעל ברכו אחת הריבות המתוקות והנאות ביותר שהיה לי העונג להכיר. היא נראתה מבוגרת מברונו בארבע או חמש שנים, אך דמתה לו בלחיים הוורודות ובעיניים הנוצצות, ובשפעת התלתלים החומים. חיוכה הלהוט פנה מעלה לעבר אביה, והאהבה שחלפה במבטיהם – אחת באביב נעוריה והשני בערוב ימיו – הייתה מחזה נאה.

“לא, מעולם לא פגשת בו,” אמר הזקן, “לא ייתכן שזה קרה, את יודעת, הוא יצא לדרכו לפני זמן רב. הוא נוסע מארץ לארץ בחיפוש אחר בריאות עוד בטרם נולדת, סילבי הקטנה!”

ברונו טיפס על ברכו השנייה והתוצאה הייתה כמות נכבדת של נשיקות שהוענקה בשיטה מאוד מורכבת.

“הוא רק חזר אמש,” אמר העוצר בתום הנשיקות. “את אלף המיילים האחרונים הוא גמע במרב המהירות כדי להגיע בזמן ליום ההולדת של סילבי. אך הוא נוהג להשכים קום, ואני מאמין שהוא כבר נמצא בספרייה. בואו אתי לפגוש בו. הוא תמיד מתייחס יפה לילדים. אני בטוח שתחבבו אותו.”

“גם הפרובסור השני הגיע?” שאל ברונו ביראה.

“כן, הם הגיעו יחדיו. הפרופסור השני – ייתכן שלא ממש תחבבו אותו. הוא מעט יותר חולמני, אתה יודע.”

“הלוואי שסילבי הייתה מעט אותר חולמנית,” אמר ברונו.

“למה אתה מתכוון, ברונו?” שאלה סילבי.

ברונו המשיך לפנות לאביו. “היא אומרת שהיא לא יכולה, אתה אודע. אבל אני חושב שזה לא לא יכולה, זה לא רוצה.”

“היא אומרת שהיא לא יכולה לחלום!” שנה העוצר הנדהם.

“זה מה שהיא אומרת,” התעקש ברונו. “כשאני אומר לה ‘בואי נבסיק את השיעור!’ היא אומרת ‘אוי, אני לא יכולה לחלום אפילו לתת לך להבסיק עכשיו!'”

“הוא תמיד רוצה להפסיק את השיעור,” הסבירה סילבי, “חמש דקות אחרי שאנחנו מתחילים!”

“שיעור של חמש דקות ביום!” אמר העוצר. “בקצב הזה אתה לא ממש רוצה ללמוד, בחור צעיר!”

“זה בדיאוק מה שסילבי אומרת,” אמר ברונו. “היא אומרת שאני לא רוצה ללמוד. ואני אומר לה, שוב ושוב, שאני לא יכול ללמוד. ומה אתה חושב שהיא אומרת? היא אומרת ‘זה לא לא יכול, זה לא רוצה!'”

“בואו נלך לבקר את הפרופסור,” אמר העוצר וכך מנע בתבונה את המשך הדיון. הילדים ירדו מברכיו, כל אחד נטל כף יד, והשלישייה המאושרת שמה פעמיה לספרייה – כשאני בעקבותיהם. בשלב זה הגעתי למסקנה שאף אחד מהאנשים (מלבד ראש הממשלה, לכמה רגעים ספורים) לא יכול לראות אותי.

“מה הבעיה שלו?” שאלה סילבי. היא סיגלה לעצמה הליכה שלווה, כאילו ניסתה להעניק דוגמה נכונה לברונו, שלא חדל לרגע לקפוץ מעלה ומטה.

“הבעיה שלו – אבל אני מקווה שכעת הוא בריא – הייתה מַתֶנֶת ושיגרון וכיוצא בזה. הוא ריפא את עצמו, את יודעת. הוא רופא מאוד משכיל. למעשה הוא המציא שלוש מחלות חדשות, וגם דרך חדשה לשבור את עצם הבריח!”

“זו דרך נחמדה?” שאל ברונו.

“טוב, אממ, לא ממש,” אמר העוצר כשנכנסנו לספרייה. “והנה הפרופסור. בוקר טוב, פרופסור! אני מקווה שנחת היטב לאחר המסע!”

גבר נמוך ושמן, בעל ארשת פנים עליזה, חלוק פרחוני וספר תחת כל אחד מבתי שחיו, טפף מצדו השני של החדר וחלף על פני הילדים מבלי להבחין בהם. “אני מחפש את הכרך השלישי,” אמר. “אולי ראית אותו?”

“פרופסור, אתה לא רואה את הילדים שלי!” העוצר לפת את כתפיו וסובב אותו להביט בילדים.

הפרופסור צחק בעוצמה רבה. לאחר מכן הביט בילדים בדממה מבעד למשקפיו הגדולים במשך דקה או שתיים.

בסופו של דבר פנה בדברים לברונו. “ילדי, אני מקווה שהיה לך לילה טוב?”

ברונו נראה מבולבל. “היה לי את אותו הלילה שהיה לך,” ענה. “היה רק לילה אחד מאז אתמול!”

כעת היה תורו של הפרופסור להיראות מבולבל. הוא הסיר את משקפיו וניגב אותם בממחטתו. לאחר מכן שב ולטש בהם מבט. “הם כרוכים?” שאל את העוצר.

“אנחנו לא כרוכים,” אמר ברונו, שחשב שבכוחו לענות לשאלה הזו.

הפרופסור נענע בראשו בעצב. “אפילו לא כרוכים למחצה?”

“למה שנהיה כרוכים למחצה?” שאל ברונו. “אנחנו לא אסירים!”

אך קיומם כבר פרח מזכרונו של הפרופסור והוא שב ופנה לעוצר. “תשמח לשמוע,” אמר, “שמד הלחץ מתחיל לזוז – “

“לאיזה כיוון?” שאל העוצר, והוסיף באוזני הילדים, “לא שאכפת לי, אתם יודעים. רק הוא חושב שזה משפיע על מזג האוויר. הוא אדם חכם להפליא, אתם יודעים. לפעמים יוצאות מילים מפיו שרק הפרופסור השני מסוגל להבין. לפעמים יוצאות מילים מפיו שאף אחד לא מסוגל להבין! לאיזה כיוון, פרופסור? למעלה או למטה?”

“אף לא אחד מהם!” אמר הפרופסור במחיאת כף עדינה. “הוא נע הצידה – אם יורשה לי.”

“ואיזה מזג אוויר נוצר במצב זה?” שאל העוצר. “הקשיבו, ילדים! כעת תשמעו מידע ראוי לשמיעה!”

“מזג אוויר אופקי,” אמר הפרופסור ושם פעמיו לדלת וכמעט מעד על ברונו, שהספיק אך בקושי לסור מדרכו.

“האין הוא משכיל?” שאל העוצר ותלה בפרופסור מבט מעריץ. “הוא ממש טובע בהשכלה!”

“אבל הוא לא צריך להטביע אותי!” אמר ברונו.

כעבור רגע חזר הפרופסור. הוא החליף את החלוק במעיל ארוך ונעל זוג מגפיים משונה מאוד, שחלקו העליון היה מטריות פתוחות. “חשבתי שתרצה לראות אותם,” אמר. “אלה מגפיים למזג אוויר אופקי!”

“אך מה הטעם ללבוש מטריות סביב הברכיים?”

“בגשם רגיל,” הודה הפרופסור, “אין בהן שימוש רב. אך אם ירד גשם אופקי, אתה יודע, הרי שערכן לא יסולא בפז – פשוט לא יסולא בפז!”

“ילדים, קחו את הפרופסור לחדר האוכל,” אמר העוצר. “ואמרו להם לא לחכות לי. כבר סעדתי את ארוחת הבוקר ויש לי מלאכה לבצע.” הילדים נטלו את ידי הפרופסור כאילו הכירו אותו שנים רבות, והחישו אותו משם. פסעתי בעקבותיהם ממרחק מכובד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סילבי וברונו”