טבעת הנצח 2 – הפרד ומשול

זה הדבר האחרון שדאק, שרה וריק ציפו שיקרה להם. מסע בזמן לתיקון עיוותים בהיסטוריה היה יכול להיות אפילו מהנה. אלא שהפעם טבעת הנצח שולחת אותם אל פריז של שנת 885. מאות אניות, נושאות אלפי לוחמים ויקינגים, מול אזרחים ואנשי כנסייה שהתגייסו להגן על העיר; שאגות קרב, תרועות קרני מלחמה, בליסטראות, אש מאכלת כול ושלושה ילדים שנשלחים למשימה גורלית – לאחות שברים ועיוותים שנוצרו בהיסטוריה על ידי כוחות רשע ולהציל את גורל האנושות כולה.
אבל מה הסיכוי שיחזרו בשלום מהפלישה הגדולה של הוויקינגים לפריז אם כל אחד מהם ניצב מצידו האחר של המתרס?
הפרד ומשול הוא הספר השני בסדרה המצליחה טבעת הנצח. קארי ראיין מצליחה לשמור על קצב מסחרר, מתח הולך וגובר והומור שנון.

מקט: 4-20-52912

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

זה הדבר האחרון שדאק, שרה וריק ציפו שיקרה להם. מסע בזמן לתיקון עיוותים בהיסטוריה היה יכול להיות אפילו מהנה. אלא […]

---

1
הפשיטה הגדולה

סֶרָה פקחה את עיניה. מבטה היה מכוון בדיוק אל אותה חומה שעמדה מולה כשהיא עצמה אותן לפני רגע. בטנה התכווצה בדאגה. "לא יכול להיות," היא מילמלה.

היא הסתכלה על טבעת הנצח, שהיתה אחוזה כל כך חזק בין אצבעותיה, שמפרקי אצבעותיה הלבינו מהמאמץ. "אני יודעת שהכנסתי את הנתונים הנכונים." רק לפני שניות אחדות הם היו בפריז של 1792, ואז היא הרגישה את התחושה, שעדיין היתה לה בלתי נוחה, כאילו עורה נמעך. הגורם לתחושה היה הידוק הזמן והמרחב סביבה במעבר מתקופה אחת לאחרת. והוא היה אמור להביא אותה, את דאק ואת ריק אל שנת 885 לספירה.

אבל הם היו כאן, ושלושתם הסתכלו עכשיו בדיוק על אותה חומה כמו קודם.

"איזה מגניב!" אמר חברהּ הטוב ביותר, דאק, שעמד לידה והעביר את ידיו על האבנים הבלתי אחידות בחומה ומבט של התפעלות על פניו. ניכר היה בו שעיניו עדיין לא שבעו מהחומה לפני שהם ניסו להתעוות בזמן. דבר כזה צפוי לרתק אותו לזמן־מה. אחרי הכול, דאק יכול להתרגש ממשהו משעמם כמו חומה רק משום שהיא חומה היסטורית – וכאן, כל דבר הוא היסטורי.

היא פנתה אל ריק. אותו היא לא הכירה כל כך טוב, והיא ממש לא רצתה שהוא יחשוב עליה שהיא לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך. "מצטערת. אני ממש לא יודעת מה השתבש. זה לא אמור לקחת יותר משנייה," היא אמרה לו, מוחה כבר קודח במשוואות מתמטיות מסובכות בניסיון למצוא את הטעות. ריק משך בכתפיו באדישות, כאילו להגיע לזמן ולמקום הלא־נכונים זה עניין שבשגרה ולא אסון מוחלט.

"לדעתי יש לנו פה עניין עם היבט המשתנים הנסתרים של השזירה הקוואנטית." אצבעותיה ריפרפו במהירות על המקשים שעל הטבעת, וסרה הרגישה שהיא מדברת ללא שליטה, מסבירה בפרטי פרטים מתישים את התיאוריות המדעיות מאחורי עיוות הזמן והמרחב. היא ניסתה לאלץ את פיה להיסגר, אבל זה היה חזק ממנה. כשהיא היתה בלחץ, היא דיברה.

ריק היה מרוכז בחומה, מצחו מקומט במחשבות. "אני יכול להישבע שזה לא היה פה קודם," הוא אמר, עוקב באצבעותיו אחר סדרה של שריטות באבן.

"תראו! יש כאן איזה אלף כאלה!" דאק מצא כמה מקומות אחיזה בין האבנים בחומה והצליח לטפס למעלה. הוא השקיף אל משהו שראה מרחוק. הוא הוריד את מבטו אל סרה, גופו רועד כולו בהתרגשות, כמו ביום (זה באמת היה רק לפני כמה ימים?) שבו השניים ביקרו במוזיאון הסמיתסוניאן עם כל הכיתה שלהם.

הביקור ההוא לא הסתיים בכי טוב – היתה רעידת אדמה והם כמעט נמחצו מתחת לספינה ויקינגית שהיתה תלויה שם כחלק מהתצוגה. המחשבה הזו לבדה עוררה בסרה אי־נוחות. "דאק, אולי כדאי שתרד משם," היא קראה אליו. "אני לא בטוחה–"

"דאק!1" קריאתו של ריק קטעה את דבריה של סרה.

לשבריר שנייה נראה שדאק אינו מבין, אבל אז הוא עשה כפי שריק הורה לו והשתטח על החומה. בדיוק באותו רגע ניחת מהאוויר מטר של אבנים ושל שברי סלעים היישר עליהם. החומה רעדה מעוצמת המכה.

סרה הצמידה את טבעת הנצח אל בטנה כדי להגן עליה, וריק זינק קדימה וזרק את עצמו מעליה. זה לא היה הרגע הכי מתאים להיזכר שאיש מהם לא התקלח כבר כמה ימים, ושריחם העיד על כך.

ואז סרה הבינה עוד משהו. אם החיצים שפילחו את האוויר סביבה לא היו רמז מספיק עבה, ברגע שהיא סקרה את הסובב אותה הציפו את מוחה כל מיני מחשבות על שזירה קוואנטית. העיוות לא נכשל, למרות הכול.

אם קודם הם ראו את קשתות התמיכה הדואות והיפות של קתדרלת נוֹטְרְדָאם, עם חלונות הזכוכית המרהיבים, עכשיו היתה שם סתם כנסייה פשוטה למראה, עם קירות עבים וחשופים. עדיין היה ארמון בקצה המערבי של האִיל דֶה לָה סיטֶה, אבל הוא כבר לא נישא גבוה על האי, עם צריחיו המרשימים וחזיתו המעוטרת. הכול היה שונה לעומת מה שהיה לפני רגע, מרוחבם של הרחובות, דרך הבנייה הבלתי אחידה של הבתים ועד לקולותיהם של האנשים הרצים לתפוס מחסה. עכשיו, כשהסתכלה בתשומת לב, סרה קלטה שאפילו החומה שדאק טיפס עליה היתה שונה. אם בשנת 1792 הם תפסו מחסה מאחורי קטע של הריסות חומה עתיקה, עכשיו היתה החומה בצורה ואיתנה, גובהה מטרים אחדים, והיא הקיפה את רוב האי.

רק גאון מסוגל לא לראות דבר המונח לנגד עיניו, חשבה סרה. אין ספק שהשנה היא לא 1792.

גל אחרי גל של חיצים ואבנים הלמו באדמה ועל הבניינים הסמוכים. סרה תהתה אם זה ייגמר אי־פעם. משום מה, כששלושתם הסכימו לנסוע בזמן במטרה לתקן את השברים בהיסטוריה, היא לא ממש חשבה על הסכנות האורבות להם.

אבל עד כה, המסע בזמן הטיל אותם לתוך סכנות פעם אחר פעם. החל מהגיחה הראשונה, כשדאק וסרה התעוותו בזמן ביחד עם הוריו של דאק כדי לבחון את טבעת הנצח החדשה. הם נזרקו היישר אל שדה קרב בעיצומה של מלחמת העצמאות בארצות־הברית, וחיילים במדים הסתערו עליהם כשבידיהם רובים וכידונים. חברי הקבוצה הצליחו לצאת משם בקושי – ותוך כדי כך הופרדו מהוריו של דאק.

סרה לא התביישה להודות: היא פחדה. היא ודאק היו רק בני אחת־עשרה, וריק לא היה מבוגר מהם בהרבה. העובדה שגורל העולם כולו מוטל על כתפיהם, היתה קצת קשה לעיכול.

כשמטר האבנים פסק וריק החל להתרומם, היא ראתה שגם הוא קצת מזועזע. לפחות היא לא היחידה.

דאק צעק, כמובן, "איזה מגניב!" מראש החומה.

"איך ידעת להזהיר את דאק?" שאלה סרה את ריק. בין שדאק היה מודע לכך ובין שלא, אזהרתו של ריק הצילה את חייו.

ריק הצביע על החומה. "יש פה ציור חרות בקיר – זה ברווז. הסיכוי שהעיוות בזמן יזרוק אותנו בדיוק למקום הזה ולאירוע הזה… חשבתי שאולי זה מסר שמיועד אלינו איכשהו, ולא רציתי להסתכן בהתעלמות ממנו."

סרה התקרבה ובחנה את עוף המים שצויר על החומה, לא ביד אמן בכלל. ואז היא ראתה משהו שגרם לריאותיה להתכווץ. "זה באמת מסר בשבילנו," היא אמרה, והעבירה את אצבעותיה על שני מספרים: 34 ו-88. "זה קוד לשם שלי. שלושים וארבע זה המספר בטבלה המחזורית של היסוד סֶלניום. שמונים ושמונה זה המספר של רָדיום. הקיצורים שלהם הם Se ו-Ra. סֶ־רָה." היא העוותה מעט את פניה, "אני יודעת שאני נשמעת כמו חנונית."

"לא," חייך ריק. "אני אחד שחוקר את מוצאן של מילים מוזרות רק בשביל הכיף. אני חושב שזה מגניב שקלטת את המסר הזה."

סרה כיחכחה בגרונה ולא ממש ידעה איך להגיב. היא לא היתה רגילה למחמאות כאלה. "בכל אופן, זו תמיד היתה בדיחה פנימית כזאת ביני לבין דאק, אבל גם ההורים שלו מכירים אותה. אתם חושבים שאולי זה מסר מהם? בת כמה החומה הזאת בכלל?"

בדיוק אז דאק קפץ מגובה של מטר או שניים ונחת ביניהם. "תקשיבו!" עיניו ברקו בהתרגשות. "אתם לא תאמינו. הן ממלאות את כל הסֶן, עד כמה שהצלחתי לראות! זה כמו מפולת ענקית. בכלל לא רואים את המים. הן בכל מקום!"

סרה לא כבשה את חיוכה. היא היתה חברתו הטובה של דאק מאז שיכלה לזכור, והיא ידעה שהוא מחכה שהיא תשאל אותו את השאלה המתבקשת: "מה נמצא בכל מקום?"

חיוכו התרחב. "ויקינגים! יש שם איזה שבע־מאות ספינות – אולי יותר אם סופרים גם את הדוברות – הסירות הקטנות יותר," הוא הסביר לריק.

הנער המבוגר ממנו העניק לדאק חיוך מלאכותי. "תודה, הבנתי את זה. אני בלשן מומחה לשפות, שכחת? אוצר המילים שלי הוא בסדר גמור."

דאק התעלם ממנו. "זה מדהים! תמיד היו ויכוחים על כמות הספינות שהיו לוויקינגים כשהם תקפו את פריז. יש אקדמאים שטוענים שהן השתרעו לאורך שתי ליגות, אבל אחרים אומרים שלא היו כל כך הרבה בהתבסס על יישומים של מרחב מבצעי נייח–"

"דאק, תתרכז." סרה גילגלה את עיניה, אבל לא ברשעות. היא כבר התרגלה להתפרצויות הדיבור שלו עם כל הפרטים ההיסטוריים הלא־ברורים האלה. ולמען האמת, היא די אהבה אותן, כי הן היו כל כך… כל כך דאק.

הוא העביר את מבטו בינה לבין ריק. "לפי ספרי ההיסטוריה, בצד השני של החומה יש עכשיו שלושים אלף ויקינגים, והם מתכוננים למצור הגדול על פריז!"

סרה הרגישה את ליבה צונח, אבל ריק הוא זה שביטא בקול את הרגשתה. "כתוב בספרי ההיסטוריה באיזה תאריך התקיימה הפשיטה הזו?"

דאק הינהן במרץ. "עשרים וחמישה בנובמבר, 885."

סרה נשמה עמוק. "זה… מחר," היא אמרה.

אבל דאק עדיין לא סיים. "אבל יש היסטוריונים שטוענים שהתאריך הוא עשרים וארבעה בנובמבר, על סמך דיווחים של הנזירים בתוך העיר המבוצרת…"

ריק הביט בסרה והבעת פניו שיקפה את שלה. לפני שמישהו הספיק לומר משהו נוסף, נשמעו תקיעות קרן רמות מעברה השני של החומה ושאגה אדירה שבקעה מגרונם של שלושים אלף איש בבת אחת. האדמה רעדה מכוחן של כל כך הרבה רגליים שדהרו עליה, ועדר הוויקינגים העצום שעט לכיוון העיר.

דאק לא נראה מודאג כלל. "מממ…" פניו התכווצו בריכוז. "אז כנראה שזה בכל זאת היה בעשרים וארבעה. אני כבר מת לחזור ולתקן–"

"דאק!" צעקה סרה. "הוויקינגים פושטים על פריז ואנחנו בתוך העיר! הם תוקפים אותנו!"

1 Duck באנגלית: "תתכופף!" וגם "ברווז".