דאק סמית וסרה פרוסט הם רק ילדים, אבל יש להם הרגשה שהחיים אינם בדיוק כפי שהיו צריכים להיות. ארגון אפל […]
פתח־דבר
דַאק סמית ישב על הענף החביב עליו, על העץ החביב עליו, ממש ליד החברה החביבה עליו, סֵרָה פרוסט. הוא חשב שזו דרך לא רעה להעביר את שעות אחר הצהריים בשבת.
מאחורי ההגנה שסיפק העץ היו דברים מדאיגים רבים. העולם התחיל להתפרק, ולא נראה שלאחראים לכך אכפת. אבל דאק החליט שלא לתת לעניינים קטנים כאלה להטריד אותו בינתיים.
סרה כנראה הסכימה איתו. "נחמד לשבת כאן למעלה," היא אמרה. "נכון?"
"כן, בהחלט. קצת עצוב לי שלא נולדתי קוף. ואז הייתי יכול לחיות ככה כל החיים."
סרה צחקה. "יש לך אישיות של קוף. וריח. כבר עברת שני־שלישים מהדרך, לפחות."
"תודה," אמר דאק, כאילו הרגע היא נתנה לו מחמאה ענקית.
רוח קלה הניעה את הענפים קדימה ואחורה, מספיק כדי להכניס את דאק אט־אט לטראנס חלקי. הוא וסרה טיפסו על העץ בכל פעם שלא מצאו משהו אחר לעשות. הישיבה למעלה העניקה להם הזדמנות לדבר, הרחק מכל הסחות הדעת – הסחות דעת כמו מבוגרים, שהתלוננו ללא הפסקה על מיסים ועל שיעורי פשיעה, ובלחישות, על הס"ק. עם כל הרעש הלבן הזה, פלא שדאק וסרה הצליחו בכלל לחשוב. למרבה המזל, שניהם היו גאונים… אם כי בדרכים שונות מאוד.
"אתה מתרגש מהטיול בשבוע הבא?" שאלה סרה.
דאק שלח לעברה מבט מעט חשדני. הכיתה שלהם עמדה לצאת לסיור במוזיאון מלא בהיסטוריה – מקצוע שהוא אהב – וכלל לא מלא במדע – מקצוע שהיה האהבה הגדולה שלה. אבל שאלתה נשמעה כנה.
"זוכרת את יום ההולדת האחרון שלי?" הוא שאל. "כשקיבלתי העתק מדויק של העניבה הרחבה של תומס ג'פרסון?"
"איך אפשר לשכוח? רצת בצרחות לכל אורך הרחוב כמו ילדה קטנה שבדיוק מצאה דלי מלא ממתקים."
דאק הינהן, והתענג על הזיכרון. "טוב, הטיול הזה מרגש אותי אפילו יותר."
"הבנתי. זה אומר שאתה די מתרגש."
הם ישבו בשקט לרגע, ודאק נהנה מהרוח, מצלילי הטבע ומההפסקה משאר החיים. אבל אט־אט הוא התחיל להבין שסרה רגועה פחות ממנו. לא היה אפשר לטעות במתח שבכתפיה, שלא היה לו כל קשר לטיפוס על העץ. הוא עקב אחר מבטה מעבר לחצר אל המרפסת הקדמית של ביתו, שם הוריו תלו לאחרונה דגל חדש. תורן הדגל הקטן שניצב לצד הבית היה נתון לרוב לשימוש עונתי – דגלי החגים בחורף, דגל ארצות־הברית עם ארבעים ושמונת הכוכבים בחודשי הקיץ הארוכים.
עכשיו, בפעם הראשונה, ההורים של דאק הניפו דגל לבן בוהק שבמרכזו סמל שחור. הסמל הזה היה מעגל קטוע בידי ברק – העיטור של ס"ק.
"אל תגיד לי שההורים שלך מאמינים בכל זה," אמרה סרה בקול קודר.
"אני לא חושב. הם אומרים שככה יותר קל. יש פחות סיכוי שיטרידו אותם אם הם פשוט יניפו את הדגל."
"הס"ק – הם עושים לי בחילה," אמרה סרה. דאק מעולם לא שמע עוצמה כה רבה בקולה. "מישהו יהיה חייב לצאת נגדם בסופו של דבר. או שיום אחד יהיה מאוחר מדי."
דאק הקשיב לה ובהה ביער שמאחורי ביתו. כל הירוק הזה, כל החום הזה, כל החיות. היו חלקים בעולם שמקומות כאלה נעלמו מהם לחלוטין. הוא קרא מספיק ספרי היסטוריה כדי לדעת שכאשר הס"ק מגיע למקום כלשהו – בעקבותיו מגיעות גם הצרות. לפתע חש פרץ נחישות קטן משלו.
"אולי אנחנו נצא נגדם," הוא אמר. "אף פעם אי אפשר לדעת."
"באמת?" היא ענתה בפיזור דעת.
"יש אמרה ישנה," אמר לה דאק, "הזמנים משתנים."
"הו, אני אוהבת את זה."
"אולי זה יהיה המוטו שלנו. אולי אנחנו נשנה את הזמנים יום אחד. לכל בעיה יש פתרון, נכון? והמוחות הגדולים שלנו בטח שווים משהו. מה את אומרת?"
היא הפנתה אליו את מבטה והושיטה לו יד. הוא לחץ אותה חזק.
בסמוך להם, ציפור צייצה בהתרגשות.
אין עדיין תגובות