תחת אותם שמיים

אהבה לוהטת בלי מילים מפעמת בליבותיהם של סער וגלית הגרים בשכנות, תחת אותם שמיים, ונפגשים על המדרכה. הזמן לא יכול לאהבתם, גם לא בני הזוג שעימם בחרו לחיות את חייהם, גם לא נסיבות החיים המרחיקות אותם זה מזה. כל אלה לא יכבו את הרגשות העזים ואת התשוקות האסורות. סער מתבונן בגלית מבעד לחלון חדר השינה שלו, גלית מופיעה בקביעות מול עיניו ויוצקת אהבה בשירים.
יוסף כהן אלרן מגיש לקוראיו עוד פנינה ספרותית המצטרפת אל הרומנים פרי עטו, כולם שובי לב וחודרים אל מעמקי הנפש של הגיבורים ושל הקוראים.

מקט: 4-794-287

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אהבה לוהטת בלי מילים מפעמת בליבותיהם של סער וגלית הגרים בשכנות, תחת אותם שמיים, ונפגשים על המדרכה. הזמן לא יכול […]

---

1.

בשעה של שחר הביט בפניה, והם לא היו ברורים לו. ניסה למצוא את עיניה ולא מצא. היא נעה לעברו מתוך הערפל שעטף אותה, והייתה קרובה אליו כל כך, מפתיעה ומדהימה אותו, והוא ראה אותה מקרוב, מבחין בחמוקיה שנשקפו מבעד לאריג בגדה. כותונת דקיקה לבנה כיסתה את כל גופה, והוא ציפה להתבהרות, אך זו התמהמהה. היא קרבה ונגעה בו. תחילה ברגלו, אחר טיפסה לאורך ירכו. ואז נעצרה. פניה נגלו לו, והוא זכה לראותה בבירור. על אף שכבר ידע מי היא רצה לוודא כי זו היא ולא דמיונו המתעתע. רצה להיות בטוח שזו היא ולא אחרת. ורצה לשמוע אותה אומרת דברים. אך היא שתקה, הביטה בו, הסיגה ידה מגופו והביאה אותה אל ראשו בעודו שוכב במיטתו. ניסה לנוע, אך לא עלה בידו. כאילו אסרו אותו. הביטה בו, ובעיניה הגדולות תבערה. ואז שלחה את שתי ידיה אל גופו, עיסתה את חזהו, נכפפה אל פניו ונשקה על שפתיו. הוא חש את שפתיה חמות על פיו ונשנק. רצה לנוע ולאחוז בה, ולא יכול. אני רק חולם, חשב, אין זה אלא חלום. גלית… רצה לבטא את שמה, אך קולו לא נשמע. גלית, גלית…

סער נאנח בשנתו וניעור, וכבר הפציע השחר. ציוץ ראשון של ציפורים נשמע באוזניו. הרחוב הקטן בשכונה השקטה עדיין נם. פקח את עיניו, ומחשבתו נדדה אליה, כמו שנדדה אליה טרם הירדמו. לא זכר אם חלם, או אולי הזה, אך חש ששיר מתנגן בו ומושר באוזניו בלחש. כמעט בכל בוקר זמזמו בו שירים ספוגי אהבה וגעגועים, והוא תהה מניין. למרות מפח הנפש וחוסר האונים היה מוצף שמחה ונועם בתוכו, והוסיף לתהות על מה שלא היה בו. על האומץ שלא היה יכול למצוא בתוכו, על חוסר הנכונות וחוסר היכולת שלו לעשות מעשה. הוא קם, נעמד ליד החלון והביט מבעד לשלבי התריס אל אותם שמיים שלו שהיו גם שמֶיה. ונאנח.

בשנתו החמישים ושבע היה, אולי בגילה של מי שחשב עליה. של מי שחייתה בבית צמוד קרקע בצד השני של הרחוב.

נחמה, האישה שלצידו, רעייתו משכבר הימים, השמיעה נחרה דקיקה שהיה מורגל בה. שלח בה מבט ועוד אחד, והיא התהפכה והסבה את גבה אליו. כאילו חשה שהוא מתבונן בה. נאה הייתה גם בשנתה החמישים וארבע. פנים מושכים. עיניים אפורות, אף קטן, שפתיים דקות שהיו נאות בעיניו. עורה נותר בחיוניותו. לא היה יכול לומר דברים בגנותה. זכר את התאהבותו בה מול הים ברוח אביבית. זמן קצר אחרי נישואיהם נולדו בתם ובנם, והם כבר בגרו ונישאו ומצאו את חייהם בערים שכנות.

הדירה עדיין הייתה אפלה, והוא קם והלך יחף אל בית השימוש. נחמה נעה במיטתם והמהמה משהו לא מובן. לא אמר דבר, שב והשתטח במקום משכבו, ובעיניים פקוחות חשב מה היא חושבת כאשר היא ערה. האם היא חשה בדבר? תהה אם אפשר שאותה אישה, אשת איש, חשה את הרגשות שהוא רוחש לה בליבו. נאנח ובלע את אנחתו. בעיני רוחו ראה אותה שוכבת במיטתה, עיניה החומות פקוחות כעיניו, ואולי היא חושבת עליו. כך קיווה, כך ייחל, כך ראה אותה בדמיונו. נשכב במיטתו וציפה כי תחלוף השעה, חש בנמנום הנאחז בעיניו, הרפה, ריחף, חש ולא חש וציפה לאור השחר המלא. שכב פרקדן, התנמנם, ובשעה שבע זינק וקם. שמע את נחמה שואלת אם צריך כבר לקום והשיב בהן.

אמרה בלחש: “תעיר אותי בעוד רבע שעה.”

“השעון מכוון לשעה שלך,” אמר.

“בכל זאת,” אמרה.

היא חייכה לעצמה, השמיעה קול בעיניים עצומות, והוא תהה מה תועיל לה עוד רבע שעה של נמנום. הייתה בו חיבה רבה אליה, מרבית אהבתו מימים ימימה. היא היטיבה עמו. נוחים היו חייהם יחד, והיו מרוצים מילדיהם. הוא היה גאה בבנו ובבתו ובנכדה האהובה שהביאה לו. פסע אל חדר האמבטיה, שטף את פניו וצחצח את שיניו. אחר יצא והחליף את הפיג’מה בבגדי השרד שבהם נהג לצאת אל המשרד.

ושוב זמזם השעון המעורר, ונחמה פיהקה והסירה מעליה את השמיכה. כתונת הלילה שלה החליקה מעלה לעבר ירכיה, והוא חייך בינו לבין עצמו.

תמיד אמרה עוד רבע שעה. מאז ומתמיד זכר אותה כך. היא התאוששה לאיטה אל הבוקר, מקבלת אותו בשמחה, אך לא ממהרת לצאת מהמיטה. בבקרים אהבה לגרור אותו אליה במשחקי אהבהבים, ואם לא למשכב אז לנגיעות שרוממו את רוחה והעירו בה ציפייה ללילה שיבוא. הוא אהב את תנועותיה ואת עדינות גניחותיה, את הקול הרך שהשמיעה עם בוא האביונה. ואהב את התפרקותה מגופה לאחר מכן והטלת עצמה אל שכחה מוחלטת למשך כמה דקות – ארוכות למדי בעיניו. כאשר נישאו הייתה היא הפעילה מבין שניהם. הייתה שואלת בלגלוג חביב למה קראו לו סער, והרי הוא שקט כל כך. ולעיתים בבוקר הייתה קוראת לו אל המיטה באותה רבע שעה שביקשה לעצמה, והוא היה בא אליה בשמחה ושוקע בין ירכיה. רוב הבקרים הייתה חמה אליו, חמה אל עצמה ואל גופה, אוהבת ומלחכת את גופו, והוא היה מתמסר לה. עוד בהיותה נערה, בטרם נישואיהם, ידע אותה ושמר את הדברים בליבו.

אחרי הלידה הראשונה, זו של בתם, משהו השתנה בה. היא התמסרה לגידולה, והוא חש זנוח. החום שהיה בה אליו זרם אל ילדתה והפך לתחושת אימהות דביקה. בקושי הניחה לו לקחת את התינוקת לידיו. שמרה עליה מכל משמר. לאחר שנולד בנם היא השתחררה מעט, והוא היה לוקח אותו לעיתים קרובות בידיו. מצא אושר בכך שאחת לשבוע הייתה נפשקת אליו, גם אם לא בלהט שהיה בה קודם לכן. בימי שבת היה מגיש לה קפה למיטה וגונב זמן להיות חבוק עם בנו הקטן, שהתענג עליו כל כך.

עתה, לעת התבגרם ובחלוף השנים, הוסיפה לבקש רבע שעה של התאוששות, מה שלא השתנה בה מאז נעוריה, וזה הכמיר את תחושותיו כלפיה. באותו הרגע הוא הביט בה. ראה אותה מכוסה למחצה וגלויה למחצה ואמר לעצמו כי אכן, לא נס ליחה. ירכיה שימרו את החן והחלקות ולובן העור – כמו שאהב.

“בוקר,” אמר בקול שקט.

מלמלה לעברו: “בוקר.”

הלכה אל חדר המקלחת, התקלחה וחשה רעננה. עטפה את עצמה במגבת כחלחלה, יצאה יחפה ועמדה מתבוננת בו.

“יצאת?” שאל שאלה מיותרת.

“יצאתי,” צייצה אליו. “ואני צריכה את הארון.”

נטל גרביים מהארון, יצא מהחדר והתיישב על הספה בסלון כדי לנעול את נעליו. אחר זאת הביט בשעון שעל שידת הטלוויזיה וידע שהזמן מתקרב לשעה צאתה של האישה ההיא מביתה. דייקנית הייתה, ובכל שניים או שלושה בקרים הייתה מגיחה אל הרחוב, פוסעת ברגליה הנאות על השביל המרוצף שהוביל מביתה אל מכוניתה. תמיד באותו זמן בדיוק. תמיד קיווה שתסב פניה ותראה שגם הוא ער ואולי מציץ לעברה מבעד לתריס חדרו.

שמונה משפחות שכנו בבית הדירות שבו התגורר. פעם, בשיחה כאילו מקרית עם אחת השכנות הסקרניות שהכירה אותה שאל לשמה. שמה גלית, אמרה השכנה. ומאז נעשה שמה השם האהוב עליו. גלית, שב וחשב. גם שב וזכר את הרומן של פרנסואה מוריאק שקרא בצעירותו, “מדבר האהבה”. הוא הרבה אז לקרוא, בקושי זכר מה מסופר בו, אך דימה לראות את עצמו גיבורו של רומן דומה, נתון במדבר של רגשות נעולים, וחשב שאהבתו השקטה היא כאותו מדבר המשתרע בליבו. חש קנאה באותם סופרים או משוררים המסוגלים לכתוב על מועקתם ולפרוק אותה. תהה אם הם עושים זאת במכוון או זה בא וקורה להם, ורצה חלק בעולמם. האם גזר דין הוא לרצות כך מישהי, לאהוב מישהי, קרובה כל כך ורחוקה כל כך. חשב ולא היה לו מענה.