השטן יצא במעילו השחור מאחורי הפסל, כאילו שהופעתו היתה ענין של מה בכך, התיישב על הכן, ונשען על אחת מרגליו […]
הממציא: אספר לך סיפור, אמר השטן, אך רק בתנאי אחד: אל תבקש ממני לגלות לך את מוסר ההשכל. הסק ממנו כל מסקנה שתרצה, אך אנא ממך, אל תשאל אותי שום דבר. גם כך מייחסים לנו יותר מדי שטויות, ואם לדייק, הרי אנו כלל לא קיימים. אתם הם אלה הממציאים אותנו.
היה זה בניו-יורק, לפני כמעט עשרים שנה. באותם הימים, חי שם בחור צעיר בשם יו ב. לא אגלה לך את שמו המלא. עוד מעט תנחש אותו בעצמך. השם הזה ידוע עכשיו לכל אדם בחמש יבשות תבל, אבל באותו הזמן, אף אחד עדיין לא שמע אודותיו.
אפתח את הסיפור ברגע טרגי בחייו של אותו בחור צעיר, רגע בו נסע מאחד מפרברי ניו יורק אל המרכז, אל ברודווי, כדי לקנות אקדח ולהתאבד בירייה בחוף ים שומם בלונג איילנד, באחד המקומות אותם זכר מימי הטיולים של ילדותו, עת הוא וחבריו דימו עצמם למטיילים המגלים ארצות לא נודעות בסביבותיה של ניו יורק. כוונתו הייתה ברורה והחלטתו נחושה. בעצם, היה זה אירוע רגיל בהחלט בחיי העיר הגדולה, מאלה שיצא לי לראות ואפילו, אם להודות על האמת, לארגן בעצמי, אלפי פעמים ואף רבבות. אבל הפעם, להתחלה שגרתית כל כך, היה המשך בלתי רגיל ותוצאה יוצאת דופן.
אך עוד בטרם אגש לספר לך מה קרה בסופו של אותו יום, אני מוכרח לספר לך בפירוט מה הוביל אליו. יו היה ממציא. ממציא מלידה. כבר בילדותו הרכה, כשטייל עם אמו בפארק, כששיחק עם ילדים אחרים, או אפילו כשישב סתם כך בשקט בפינת החדר, בונה מגדלים מקוביות או מצייר מפלצות, הוא תמיד המציא דברים והעלה בדעתו שיפורים ושכלולים שלא יאמנו, לכל דבר בעולם. הנאה גדולה במיוחד שאב מהמצאת שיפורים ושכלולים שונים לדודתו. הוא נהג לצייר אותה עם ארובה או על גלגלים. על אחד מציורים אלה, בו רווקה לא-צעירה זו הופיעה עם שש רגליים ושכלולים נוספים, יו הקטן נענש קשות. היה זה אחד מזכרונותיו המוקדמים ביותר.
זמן קצר לאחר מכן, למד יו לשרטט ואף לבנות דגמים של המצאותיו. באותו שלב הוא כבר הבין שלא ניתן לשכלל גוף של אדם חי, אך למרות זאת, המשיכו ההמצאות שלו להיות מופרכות לחלוטין, ובהיותו בן 14 כמעט טבע כאשר ניסה להשתמש במגלשי מים אותם המציא ובנה בעצמו.
בתקופה עליה אספר לך עוד מעט, היה יו בן 27 – 26 לערך. הוא כבר היה נשוי זה מספר שנים, עבד כשרטט במפעל גדול לציוד מכני והתגורר באחד הפרברים של ניו יורק, בבית לבנים ענק ומכוער, בדירונת בת שלושה חדרים קטנטנים שהזכירו בגודלם תאי נוסעים בספינת קיטור, והוא היה מאוד לא מרוצה מחייו. בדרך כלל, עבדים מודרניים העמלים במפעלים ובבתי החרושת שלכם, כמעט שאינם מודעים לעבדותם. ואם הם כבר חולמים על משהו, הרי שזה רק להנעים במעט את העבדות שלהם – לבלות בנעימים בימי ראשון, ללכת בערב לריקודים, להתלבש כמו ג'נטלמן, להרוויח יותר דולרים. אפילו אם הם אינם מרוצים מחייהם, הם יחשבו רק על הקטנת שעות העבודה, על שכר גבוה יותר, על חופשת חג – או במילים אחרות, על כל המאפיינים של האוטופיה הסוציאליסטית. אבל אף פעם, אפילו במחשבותיהם, הם לא יעזו להתקומם נגד העמל עצמו. זהו האל שלהם ונגדו הם לא יעזו לפעול אפילו במחשבותיהם. אך יו היה עשוי מחומר אחר לגמרי. הוא שנא את עצם העבודה ותמיד נהג לומר שהיא היא קללת האל. בכל נימי נפשו הוא חש את העבודה לוכדת אותו בזרועותיה כתמנון ענק. ובכל מקרה, הוא לא היה מעלה על דעתו להנעים את העבדות שלו או לרמות את עצמו על ידי שעשועים זולים כלשהם. הוא היה בן 16 כאשר אמו הלכה לעולמה. על כן נאלץ לנשור מבית הספר ולהתחיל לעבוד בתפקיד זוטר במחלקת השרטוט של המפעל, תמורת שכר של חמישה דולרים לשבוע. הייתה זו תחילת הקריירה שלו. כלפי חוץ, הוא לא היה שונה משום בחינה ממִתְלמדים אחרים במחלקת השרטוט. הוא העתיק שרטוטי מכונות, הכין את הניירות והדיו הצבעונית, חידד עפרונות ורץ לבצע שליחויות באגפים שונים של המפעל. אך בנפשו פנימה, הוא לא השלים עם חיים אלה, ולו לרגע. ללא הרף הוא שב ואמר לעצמו כי עליו להיות ממציא, והמצאותיו צריכות להניב מיליונים ולהעניק לו את חיי הזוהר העשירים והדמיוניים, עליהם חבריו לעבודה אפילו לא היו מסוגלים לחלום.
השפעה מכרעת הייתה לעובדה שמוצאו של יו היה שונה לחלוטין מזה של מרבית הסובבים אותו. הם כולם נולדו לתוך מציאות של עוני ועבודת כפיים והיו בנים של עובדי בתי חרושת או מהגרים שהגיעו לא מכבר לאמריקה בניסיון להינצל מתאוות הבצע של בעלי הבתים, מאבטלה, רעב וקור. עולמם היה צר ומוגבל. מירב המשאבים בעולם זה, הוקדשו למאבק ברעב ובעוני, מצבים אשר באופן תמידי היו קרובים וממשיים מאוד. אבל בנפשו של יו מצאו את ביטויים דחפים שונים לגמרי. הוא השתייך לשושלת אמריקאית ותיקה, צאצא למתיישבים הראשונים אשר ראו במו עיניהם את היערות הבתוליים של מדינת הנהרות והאגמים האדירים ואשר לחמו באדומי העור. על אבותיו נמנו חברי קונגרס, גנרלים במלחמת העצמאות ובעלי אחוזות ומטעים במדינות הדרום. אביו של יו איבד את שארית הונו במלחמת האזרחים בה לחם כקצין בצבא הדרום. הוא נפצע, נלקח בשבי, ברח לקנדה, נישא שם לנערה קנדית ממוצא צרפתי ומת כעבור מספר שנים. אמו של יו נהגה לספר לו בילדותו על אבות אבותיה שפיקדו על ספינות בלב ים ועל אבות אבותיו של אביו, בעלי מטעים ואנשי צבא. היא סיפרה לו על חיי הפאר באחוזות מדינות הדרום אותן לא ראתה מעולם, על התקהלויות של עבדים, על נשפים נוצצים, ערבי ריקודים, התמודדויות בדו-קרב, עלמות מרהיבות מראה העוטות על פניהן מסכות שחורות, על אבי סבו של יו, מושל לשעבר של דרום קרוליינה, על מלחמת מקסיקו ועל משלחות חקר למזרח הרחוק. יו גדל על סיפורים אלה, שהפכו להיות חלק מישותו. על כן, מטבע הדברים, ד' האמות שבמסגרתן התנהלו חיי האנשים שהיו בקרבתו במפעל, היו צרות מלהכיל את עולמו ובמעמקי לבו הוא בז לעובדי המפעל וחיי המפעל, על כל שהיה ביכולתם להעניק לו. יחד עם זה, המפעל עצמו והציוד המכני שבו עניינו אותו עד מאוד. הוא היה מסוגל לעמוד שעות מול איזו מכונת ייצור, בניסיון להבין את מהותה, לפענח את נפשה. הוא נהג לאסוף עלונים ומִפרטים טכניים בהם נכללו תיאורי מכונות, למד את השרטוטים, התרשימים והתצלומים, ובמשך לילות שלמים היה יושב וקורא ספרי מכונאות שונים שהצליח להשיג. וכל הזמן, בתוככי ראשו קרמו עור וגידים מינֵי שילובים חדשים של קפיצים, גלגלי שיניים ומתגים. היו אלו המצאות חדשות, כל אחת מופלאה מקודמתה. ועם זאת, אף לא לרגע קט, הוא לא חדל לשנוא את העבדות. ולעתים קרובות, בלילות, כאשר ההכרה בכך שעליו לקום בשש בבוקר, אילצה אותו לנתק את עצמו מספריו היקרים ללב ולשכב לישון, הוא היה נשבע לעצמו שְבועות איומות שמוטב לו למות מאשר להמשיך לחיות חיים מעין אלה לאורך זמן. אך הוא לא שיקר לעצמו והבין היטב את כל הקשיים הניצבים בדרכו. על מנת להתגבר על העבדות הוא נדרש לגזול ממנה זמן. אלא שמהות העבדות הייתה טמונה בדיוק בכך שאת זמנו של יו אחזה יד הברזל של כורח העמל. והוא חש שהיד הזו מרפה ממנו רק לשעות ספורות, לעתים רחוקות למספר ימים, וזאת אך ורק על מנת לִלְפות אותו לאחר מכן בעוצמה רבה עוד יותר. יו חש בכאב עז שזמנו אוזל, נרצח ממש, והוא נאבק בכך, במלחמה על כל שעה ושעה.
למרות כל זאת, למראית עין הוא היה ינקי שמח, שופע חיים ואופטימי ברוחו. רק שהוא לא יכול היה ואף לא רצה להפסיק לחשוב, באופן בו כל האחרים נמנעו מחשיבה, וזה בעצם מה שהבדיל אותו מהאחרים. בשנים הראשונות לעבודתו במפעל, חומרת מצבו לא הכתה בו בכאב כה רב, משום שהאמין עד מאוד בעצמו, בכוחותיו ובהמצאותיו העתידות לבוא. אך עם הזמן הוא החל לשים לב, שמבלי להרגיש הוא מתחיל להיכנע לחיי המפעל, ושחיים אלה, כמו גם האנשים הסובבים אותו, כבר מטביעים בו את חותמם. ומאותו רגע, מלבד תעוב ושנאה לעבדוּת, הוא החל לחוש אימה מפניה. אלא שכעבור ארבע שנות עבודה בבית החרושת, התרחש אירוע אשר בבת אחת שינה את מעמדו של יו. באחת הפעמים, הטילו עליו להעתיק שרטוטים פגומים לאיזו מכונה חדשה. תוך כדי ההעתקה, יו הבחין בשגיאת חישוב, ומלבד זאת, עלה בדעתו מנגנון פשוט ומעשי עד מאוד, אשר כמעט הכפיל את כושר הייצור של המכונה. הוא פנה לדווח על כך לאחד המהנדסים במפעל, מאלה שתכננו את המכונה. אך המהנדס, שלא רצה להודות בטעות, צעק עליו וסילק אותו מחדרו. יו פנה למנהל. תחילה האיש קיבל אותו בפנים חמורי סבר, אך בסופו של דבר יו הצליח לאלץ אותו להקשיב. לאחר שהמנהל ירד לשורש העניין, הוא הסכים לכל מסקנותיו של יו. ובבת אחת השתנה הכל. יו קיבל מענק על המנגנון שהמציא ונתמנה לתפקיד שרטט בכיר. במקום העתקות, החלו להטיל עליו הכנת שרטוטים חדשים על פי רישומי המהנדסים. אנשים החלו להיוועץ בו, והמנהל אשר גילה אותו, נהג לומר שהוא עוד יגיע רחוק.
אולם, את יו עצמו, ההצלחה הבלתי צפויה הזו כלל לא הרשימה כפי שהרשימה את כל האחרים. הוא התייחס לדברים אלה כאל מובנים מאליהם, ונהג לומר לעצמו שגורלו צריך להעניק לו את כל מה שעליו אי פעם חלם. ומה שהיה ביכולתו להשיג באמצעות העבודה במפעל היה כה עלוב בהשוואה לחלומותיו, עד שכלל לא היה טעם לדבר על כך ברצינות. אך כמובן שהדברים השתפרו. הוא שכר לעצמו דירונת קטנה, סידר לו בית מלאכה והחל לעבוד על המצאותיו בערבים ובימי ראשון. באותה תקופה ריתק אותו הרעיון של המצאת מנוע זעיר למכשירים ידניים, אך הסתבר שהמצאה זו אינה מעשית דיה. לאחר מכן הוא עסק בהמצאת טיל מונחה, ובעקבותיו פיתח מעצור אוטומטי לכלי הרמה ממוכנים ואז עוד משהו ועוד משהו. אך בכל הדברים האלה עמדו לו למכשול העדר ידע תיאורטי מספיק וכן עבודתו במפעל, אשר גזלה יותר מדי מזמנו. עם זאת, לא הייתה לו כל אפשרות להתפטר מעבודתו במפעל, מה גם, שזמן קצר לאחר הקידום שלו, נשא יו לאישה את מאדג' או'ניל. הוא היה אז בן 22.
זה קרה באופן פתאומי לחלוטין. באופן בו קורים דברים שנועדו לקרות. יו הלך ביום ראשון בבוקר אל הגן הזואולוגי בסנטרל פארק. מזה זמן רב רצה לראות את הדורסים הגדולים, ובייחוד את הקונדורים, משום שבאותו זמן עבד על פיתוח כלִי תעופה. שם, ליד גדר הרשת שמאחוריה חיו הקונדורים, נעמדה בחורה גבוהה, שחורת שיער ועיניים, בכובע אדום גדול ושמחת חיים גלויה. היא קשקשה עם חברה בעלת מבטא אירי, צחקה והסתכלה על יו כמה פעמים. ויו, בכלל בלי להבין איך עשה זאת, התחיל לדבר אתה. הם פנו ללכת יחד מכלוב הקונדורים; ואחר כך, איכשהו יצא שהם הקיפו את כל הגן הזואולוגי ביחד. ולמרות שיו בכלל לא תכנן לראות תאואים וקופים, הוא משום מה מאוד נהנה מכך. יו גילה שמאדג' עובדת כמתרגמת וקצרנית במשרד גרמני, שהוריה הלכו לעולמם, שיש לה אח קטן, ושביום ראשון הבא היא מתכננות ללכת לים עם החברה שלה. הם נפגשו גם ביום ראשון הבא. ואז החלו להתראות גם בערבים. ביחד המציאו תירוצים להתחמק מחבריהם. ובסופו של דבר, יו הרגיש שהוא זקוק למאדג' ממש כפי שהוא זקוק להמצאותיו. ואז הם החליטו להינשא. ויו היה משוכנע שבכל העולם אין אישה יפה או חכמה יותר ממאדג'. הוא היה מאושר בצורה בלתי רגילה ולא פקפק בכך שעכשיו הוא יתגבר על כל קשיי החיים. באחד מטיוליהם מחוץ לעיר, הם דנו בחייהם העתידיים כזוג נשוי, ויו אמר שהם לא צריכים להביא ילדים לעולם עד שמצבם ישתנה לטובה, כלומר עד שההמצאות שלו תנבנה הכנסה של ממש, כך שהוא יוכל להתפטר מהעבודה במפעל והם יתחילו לחיות כבני אדם עשירים וחופשיים. מאדג' שמחה שהוא דיבר על כך. כלומר, מצא חן בעיניה שהם בכלל ניהלו שיחה כזו. בעיניה הדבר היה בעל תעוזה, כפי שאמרה לעצמה. השיחה הזו על ילדים שיהיו או לא יהיו להם העבירה בה ריגוש נעים והיא הסכימה עם יו למראית עין, כאילו היא מבינה אותו לחלוטין. היה לה נעים להסתובב אתו בפארק כשהם אוחזים ידיים, להרגיש בוגרת לגמרי, ולשוחח על משהו טיפ טיפה לא מהוגן. כך ראתה מאדג' את הדברים. היא הייתה קצת לא מרוצה מכך שיו לא הוסיף לדבר על העניין והחליף נושא בלי להסביר מה בדיוק יאלצו לעשות על מנת שלא יהיו להם ילדים. באותו רגע, הנושא עצמו נראה למאדג' הרפתקני ומפתה. ברגעים אלה היא כמובן לא הבינה שהחלטתם תגרום לה להתייסר ותביא לקרע ביחסיה עם יו, כמו גם לשורה שלמה של אירועים נוספים.
אין עדיין תגובות